'הפורום להגנת ההשכלה הציבורית' קורא להסדרת מעמד 'המורים מן החוץ' ו'מורי הקבלן' ולהפסקת
ניצולם ומזמין את חברי הקהילה האקדמית וכל מי שעתיד החברה בישראל יקר לו – לחתום על עצומה בנידון

"כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים כדרוש וזכות לביטחון במקרה של אבטלה, מחלה, אי כושר לעבודה, אילמון, זיקנה או מחסור אחר בנסיבות שאינן תלויות בו…"

"כל אדם זכאי לחינוך. החינוך יינתן חינם, לפחות בשלבים הראשוניים והיסודיים. החינוך בשלב הראשון הוא חובה. החינוך הטכני והמקצועי יהיה מצוי לכל, והחינוך הגבוה יהיה פתוח לכל במידה שווה ועל יסוד הכישרון…"

[ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, סעיפים 25-1 ו26-1, נוסח עברי: אתר הכנסת]

המחאה העממית העולה משדרות רוטשילד ומרחובות רבים אחרים בארץ מעלה שורה של תביעות וראשיתה בתביעה לדיור בר-השגה. החיבור בין התביעות המגוונות הללו כבר מופיע בשטח, ואיתו גם ההכרה ששורש סוגי המחסור השונים הוא במדיניות אשר בוגדת במחויבות המדינה לתושביה.

מחויבות זו באה לידי ביטוי במושג 'הזכויות החברתיות של האדם', זכויות שאינן מותנות בדבר ואינן ניתנות להפקעה. אלא שבארץ וגם במקומות אחרים בעולם זכויות אלה הופקעו וכורסמו בתהליך שזכה לשם הקוד 'הפרטה'. ההפרטה אינה אלא התנערות של השלטון שבידיו הופקד ניהול המדינה מן המחויבות לדאוג לסיפוק זכויותיהם החברתיות של תושבי המדינה.

ההפרטה הופכת זכויות לסחורות: שירותים – דיור, בריאות, וחינוך — שניתנו בעבר, ולו ברמה בסיסית, באופן שאינו מותנה בדבר נמכרים כיום לאלו שידם משגת, ולאלו שידם אינה משגת נאמר: זבש"כם. כך נראית ההפרטה מן הצד של מקבלי השירות החברתי. ואילו נותני השירות הופכים בתהליך זה ממשרתי הציבור, אשר טובתו אמורה לעמוד מול עיניהם, לשכירים של חברה בע"מ, שמטרתה להגדיל את רווחיה, אם על ידי צמצום השירותים שהיא נותנת, או באמצעות העמקת הניצול של עובדיה.

המשך קריאת הפוסט "עצומה מקוונת של הפורום בנושא 'המורים מן החוץ'"

המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) פרסמה אתמול הודעה המכילה גילוי דעת בנושא החופש האקדמי והחלטה בעניין תמיכתם של מרצים בחרם אקדמי על ישראל. מנוסח ההודעה עולה כי המל"ג קיימה שורה של דיונים בנושאים אלה. ההחלטות וגילוי הדעת כוללים הצהרה בדבר חשיבות החופש האקדמי וההגנה עליו מפני כל פגיעה, הצורך במניעת פוליטיזציה של האקדמיה, וקביעה כי תמיכת מרצים בחרם אקדמי על ישראל היא פסולה. כמו כן, כולל המסמך החלטה כי הטיפול בכל חשש קונקרטי לפגיעה בחופש האקדמי הוא באחריות המוסד להשכלה גבוהה הרלבנטי לאותו מקרה, בעוד המל"ג, בתוקף תפקידה, תוודא "שאכן המוסדות מקיימים אחריותם זו". סוגיית התמיכה של מרצים בחרם אקדמי על ישראל אינה כלולה בגילוי הדעת, אלא בהחלטה נפרדת הרואה בתמיכה כזו פגיעה במערכת האקדמית. גם בנושא זה הטיפול בגילויי תמיכה בחרם אקדמי מסורים לידי המוסדות להשכלה גבוהה עצמם, הנקראים ע"י המל"ג "לתת את הדעת על הענין, ולגבש דרכי התמודדות".

הרקע להחלטות המל"ג הוא הטענות בדבר הטיה פוסט-ציונית באקדמיה ובמחלקות מסוימות באוניברסיטאות בישראל, שהעלו "אם תרצו" ו"המרכז לאסטרטגיה ציונית" בדוחות שפרסמו בשנה שעברה, וכן הדרישות שהציב ארגון "אם תרצו" לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון בנושא זה בליווי איומים בפגיעה בתרומות מחו"ל לאוניברסיטה. אלה גררו דיונים של ועדת החינוך של הכנסת והבעת עמדות מצד שר החינוך, שלא רק שלא נקט עמדה ברורה נגד נסיונות הפוליטיזציה הללו של המערכת האקדמית, אלא אף עלול היה להשתמע מדבריו שהוא נותן לגיטימציה למגמות אלה, בשם הפתיחות, כביכול, ועידוד שיח ציבורי בנושא. התבטאויות אלה מצד חברי כנסת ושר החינוך, והתגובה להן בדמות העצומה שהגיש "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית" לשר החינוך, אכן עוררו דיון ציבורי ער. בעקבות זאת, הביע שר החינוך את דעתו שעל המל"ג לפרסם קוד מחייב לכל המוסדות האקדמיים בנושא החופש האקדמי. ראשי האוניברסיטאות ואנשי אקדמיה מן השורה התנגדו לכוונה זו והביעו חשש מהעדר התועלת שתהיה בכך לעניין עצמו, לעומת הנזק שיגרם מהמאבק על עיצוב קוד אתי מעין זה.

על רקע זה, יש לראות את ההחלטה להסתפק בגילוי דעת ואת תוכנו של גילוי דעת זה – באור חיובי. זאת משום שיש בהם נקיטת עמדה ברורה ומתבקשת ממוסד כמו המל"ג בסוגיות ליבה כגון החופש האקדמי. טעם נוסף לכך הוא שבהחלטתה להשאיר את הטיפול במצבים קונקרטיים בתחום זה למוסדות להשכלה גבוהה, נמנעה המל"ג מהתערבות מיותרת באוטונומיה של מוסדות אלה, התערבות שהייתה נגרמת מהכפפה לקוד מסוג זה מטעם המל"ג. כמו כן היא מנעה בכך פולטיזציה שהייתה נגרמת מעצם המאבק על עיצובו של קוד כזה.

יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהעובדה שהמוסד הממלכתי העומד בראש המערכת האקדמית, המל"ג, חש צורך לפרסם גילוי דעת המסביר את עקרון החופש האקדמי, עקרון שמהווה יסוד מוסד של כל מערכת אקדמית ראויה לשמה בחברה דמוקרטית וחופשית – עובדה זו מהווה אינדיקציה שלילית ביחס למצב החינוך לדמוקרטיה בישראל. בסופו של יום, זוהי תעודת עניות לחברה בישראל, ובראש ובראשונה למנהיגיה הפוליטיים בממשלה ובכנסת.

אוניברסיטה פתוחה וחופשית

פורום אב"ג להגנת ההשכלה הציבורית & אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון

עורכים

הפנינג השכלה גבוהה ונגישה לכל – לכבוד פתיחת שנת הלימודים תשע"א

הרצאות קצרות ודיון פתוח בעקבות כל אחת מהן בנושאים הנוגעים לתחומי ההתמחות של המרצים וקשורים לסוגיות שעלו לאחרונה לסדר היום בקמפוס אב"ג ובציבור בישראל

דברי פתיחה: אורי קידר, יו"ר אגודת הסטודנטים
ההרצאות וכללי הדיון: ד"ר איריס אגמון, פורום אב"ג להגנת ההשכלה הציבורית

ד"ר נדב דוידוביץ, רפואה
אי-שוויון בבריאות – מקומה של האקדמיה ושותפות עם הקהילה

ד"ר גיא ביינר, היסטוריה
חקירה ממשלתית של פתיחת אש על מפגינים אזרחים בידי חיילים: המקרה של "יום ראשון הארור" בצפון אירלנד

פרופ' סטיב רוזן, ארכיאולוגיה
האם יש ארכיאולוגיה פוסט-ציונית?

פרופ' אורי רם, סוציולוגיה
המחקר הסוציולוגי הביקורתי בישראל

ד"ר רוני קאופמן, עבודה סוציאלית
אקטיביזם אקדמי לשינוי חברתי

פרופ' איריס פרוש, ספרות עברית
ציונות ואנטי-ציונות בספרות העברית, 1920-1880

פרופ' יצחק (יאני) נבו, פילוסופיה
החופש האקדמי בישראל

ד"ר אפרים דוידי, עבודה סוציאלית
מאוניברסיטה ציבורית לאוניברסיטה תאגידית

פרופ' מרדכי זלקין, היסטוריה של עם ישראל
של מי ההיסטוריה הזאת?

ציבור הסטודנטים, המרצים ועובדי האוניברסיטה מוזמן!

האירוע ביום שני 18.10.2010, בין 14:15-11:00, בצל הפרגולה המערבית, בין בנין 72 לבנין הסנאט

בעת האחרונה נתונה האקדמיה בישראל למתקפת ארגונים הממונים מטעם עצמם לבוחני ציונות בקרב חברי הסגל האקדמי באוניברסיטאות – זאת על יסוד ההנחה המובלעת (והמופרכת לחלוטין) לפיה מצבת החוקרים והמרצים בסגל האקדמי אמורה לשקף באופן פרופורציוני את המפה הפוליטית בישראל. למותר לציין כי אין מערכת אקדמית ראויה לשמה בעולם שתשרוד אפילו יום אחד על בסיס פופוליטי מסוג זה. 

לפני יומים, דיווח אור קשתי בעתון "הארץ" כי טיוטת דוח שהפיק "המכון לאסטרטגיה ציונית" קובעת שבמחלקות לסוציולוגיה באוניברסיטאות קיימת הטיה 'פוסט-ציונית' הן בהרכב המרצים והן בתכני הקורסים. הדוח חושף בורות מביכה בכל הנוגע (1)לקטגוריה 'פוסט-ציונות' שנבחרה לשמש בו נייר לקמוס למיון עמדותיהם של מרצים בחוגים שנבדקו (2)להבנת משמעות המגמות הבולטות בתחומי המחקר הסוציולוגי באקדמיה בעולם (3)להכרות עם זרמי המחקר על הציונות והחברה בישראל ו(4)למתודות עריכת מחקרים מהסוג שמכון זה התיימר להפיק. 

טיוטת הדוח עדיין אינה כוללת מסקנות והמלצות. המערכת האקדמית תצטרך לעצור נשימתה עוד כחודש ימים בטרם יתברר אם מחברי הדוח דורשים מראשי האוניברסיטאות לדאוג לאזן פוליטית את הרכב המחלקות (כלומר לשנות את תנאי קליטתם של מרצים חדשים ולדרוש הצהרות פוליטיות במקום איכות מחקרית), או שמא ידרשו משר החינוך להתערב ולכפות פיטורים של חברי סגל 'פוסט-ציונים' ר"ל! ואולי הם בכלל ילכו גם בעניין זה בעקבות 'אם תרצו מקארתיזם – אין זו אגדה' ויצרפו לדוח המוגמר שלהם אולטימטום לראשי האוניברסיטאות: אם לא תניחו את דעתנו בעניין רמת הציונות בדמם של חברי הסגל שלכם נדאג שתאבדו תרומות מחו"ל. הכל עוד פתוח ומרנין.

על רקע דברים אלה, להלן קריאתו של פרופ' דני גוטוויין לפעולה מצד האוניברסיטאות:

מתקפת הסחיטה והאיומים לה נתונות לאחרונה האוניברסיטאות היא עוד אחת מתוצאות ההפרטה של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל: הקיצוץ המתמשך שכפה האוצר על האוניברסיטאות כדי להכפיף אותן להגיון התנהלות עסקי ולהפוך אותן לתלויות בבעלי הון ותורמים הצליח. כשהן חלשות, מדולדלות וחבוטות ותלויות בתורמים, האוניברסיטאות אכן חשופות לאיומי הלשנה בפני התורמים על כך ש'אינן פטריוטיות'. מצב זה מעמיד את נשיאיהן בפני דילמה הדומה לזו של כל בעל פיצוציה שהבריון השכונתי סוחט ממנו דמי חסות: להיכנע או למרוד.
בסחטנות כמו בסחטנות, הכניעה הראשונה מובילה להעלאת המחיר. ההיסוס של ראשי האוניברסיטאות בפני האיומים עד עכשיו, גרם לכך שהם רק התעצמו. אם גישה זו תימשך הפחד מפני ההחשדה, האיום והסחיטה יחליפו את החופש לחשוב, לחקור וללמד. זה איננו תרחיש בלהות, זוהי כבר המציאות. מעדויות שהגיעו ל'פורום להגנת ההשכלה הציבורית' עולה כי בחלק מן האוניברסיטאות יש מרצים החשים 'ריח של איום באוויר' המגיע מן ההנהלות ומן הסטודנטים כאחד.
הדרך היחידה לחסל את יתושי הסחטנות היא לייבש את הביצה שבה הם מתרבים: אם המצוקה התקציבית חושפת את האוניברסיטאות לסחיטה, על הממשלה להודיע כי תגדיל את תקציביהן ותקטין את חשיפתן לאיום התורמים. למצער, על הממשלה להודיע שהיא תפצה כל אוניברסיטה שתורמיה ינטשו אותה כחלק ממהלך הסחיטה.
בצעדים כאלה הייתה נוקטת הממשלה אילו הייתה מגלה מידה ראויה של אחריות למערכת ההשכלה הגבוהה. מממשלת ישראל, למרבה הצער, אין טעם לצפות לכך. לפיכך על האוניברסיטאות והמכללות לפעול בעצמן: עליהן להקים קרן סולידריות שכל האוניברסיטאות והמכללות יפקידו בה דמי הגנה על החופש האקדמי, על פי מפתח מוסדי יחסי. וקרן זו תפצה כל אוניברסיטה או מכללה שתיפגע מן הסחטנות. שיתוף פעולה זה עשוי להיות צעד ראשון במאבק נגד הפרטתן.

הכותב הוא פרופ' בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה

לאחרונה, הובאו לידיעתנו שני מקרים בהם נטען כי מרצים באקדמיה פוטרו מעבודתם בשל הבעת דעות ימניות. חלק מהמגיבים בבלוג על העצומה שהוגשה לשר החינוך האשימו את הפורום כי הוא יוצא להגנת חופש הדיבור רק כאשר מדובר בחופש להביע דעות שמאליות. להלן מספר הבהרות בעניין זה:

ראשית יודגש, כי העצומה עסקה בעקרון חופש הדיבור והחופש האקדמי, לא בהגנה על בעלי דעה זו או אחרת. סוגיית הקוראים לחרם על ישראל כמקרה של עמדה ספציפית ושנויה במחלוקת נכללה בעצומה רק משום ששר החינוך השתמש בביטוי דעה זו בתור העילה שמצדיקה את נסיונות התערבותו באוניברסיטאות לצורך הענשת מרצים תומכי החרם. עצם כוונתו להתערב הייתה, כזכור, הדבר העיקרי שהעצומה הביעה מחאה נגדו. כל בר-דעת מבין שכאשר דוגלים בחופש ביטוי (או כל עקרון אחר, לצורך העניין) דוגלים בו ביחס לכל המקרים שהעקרון חל עליהם, אך לא כל מקרה פרטי כזה יוביל לארגון עצומה נוספת.

המקרה הראשון שביקשנו לבחון הוא זה של ד"ר לויט, מרצה בדימוס המלמד במעמד של מורה-מן-החוץ, אשר לפי הפרסומים בתקשורת, פוטר מהוראה בבי"ס לרוקחות באוניברסיטת בן גוריון בעקבות דברי הביקורת שהשמיע בקורס לאתיקה רפואית על גידול ילדים במשפחות חד-מיניות ועל נטיות הומוסקסואליות בכלל. נטען כלפי האוניברסיטה שהמרצה פוטר גם בשל היותו בעל דעות ימניות בתחום הפוליטי. חברי פורום מאוניברסיטת בן גוריון העלו את הפרשה הזו לדיון בפורום המקומי מיד אחרי הפרסום הראשון בתקשורת בנסיון לברר אם נפגע בפרשה זו החופש האקדמי של המרצה ובהתאם לכך – להחליט על תגובה. הבירור הזה טרם הסתיים ולכן, בשלב זה, אי אפשר עדיין לסכם את הדברים והדבר ייעשה בהמשך.

המקרה השני דווח בתקשורת לפני מספר ימים. מדובר בד"ר רן ברץ, שפוטר לטענת סטודנטים בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית למרות היותו מורה מוערך, וזאת בשל דעותיו הימניות והעובדה ששימש יועץ לתנועת "אם תרצו" בהכנת המסמך שפרסמה נגד האוניברסיטאות. סטודנטים הקימו קבוצה בפייסבוק למאבק נגד הפיטורים. הבירור שערכנו העלה שבתיאור בתקשורת לא נכללו כמה עובדות חשובות, אשר מלמדות כי הרקע לפרשה שונה בתכלית: ד"ר רן ברץ, שהשלים את הדוקטורט שלו באוניבריסטה העברית בתחום הפילוסופיה היוונית ולימד קורס בנושא זה בחוג לפילוסופיה כמורה מן החוץ, ניגש למכרז של האוניברסיטה למשרת חוקר-מרצה בתקן קבוע בחוג לפילוסופיה. הוא התחרה על המשרה, כמו גם מספר לא מבוטל של מועמדים אחרים, אך לא זכה בה. כידוע, הליכי החיפוש והמינוי של מרצים חדשים באוניברסיטאות הם הליכים מורכבים וקשים. מספר המתמודדים על כל משרה הוא עצום, במיוחד בשנים האחרונות (ועל כך, כידוע, עלינו להודות לממשלות ישראל ובמיוחד לשרי האוצר שעושים בעשור האחרון ימים כלילות בחנק תקציבי של המערכת האקדמית, דבר שהוביל לחיסול אינספור תקנים למרצים חדשים). המרצה החדש שקיבל את התקן התמחה אף הוא בפילוסופיה יוונית וילמד את הקורס בפילוסופיה יוונית בחוג. על רקע זה בלבד התקבלה ההחלטה שד"ר ברץ לא ימשיך ללמד את הקורס הזה. הדבר הוסבר לסטודנטים המוחים במכתב מאת פרופ' דוד הד, מ"מ ראש החוג לפילוסופיה. פרטים נוספים ותשובות לשאלות ולביקורת שהעלו הסטודנטים הוסיף מרצה נוסף בחוג לפילוסופיה, פרופ' דוד אנוך.

העצומה בצירוף רשימת החותמים נשלחה אמש לשר החינוך, מר גדעון סער.

נוסח העצומה מופיע גם בפוסט הקודם. החתימות על העצומה נאספו בעשרת הימים האחרונים. חתמו 542 חוקרים, מרצים, סטודנטים ותלמידי מחקר, עובדי אוניברסיטה וכמה אזרחים שביקשו להצטרף, בהם שרי החינוך לשעבר, מר יוסי שריד ופרופ' יולי תמיר.

במהלך היום תצא הודעה לתקשורת.

הערה: סדר השמות ברשימת החותמים משקף בעיקרו של דבר את סדר הגעת החתימות אלינו. הדבר יקשה מעט על מי שיחפשו את חתימותיהם או את אלה של עמיתיהם ועל כך אנו מתנצלים. אך כששקלנו אפשרויות שונות לארגן את הרשימה (א"ב, לפי מוסדות אקדמיים, לפי הרארכיה אקדמית, וכיו"ב) הגענו למסקנה שהסדר האקראי הזה נותן ביטוי לתפיסת הפורום שמדגישה את חשיבות שיתוף הפעולה בין כל מרכיבי הקהילה האקדמית במאמץ להגן על אופיה הציבורי של האקדמיה בישראל. מסיבה זו גם קראנו לכל חברי הקהילה האקדמית, ולא רק למרצים בכירים לחתום על העצומה.

להלן דברים שכתב ד"ר יצחק (יאני) נבו ברשימת המייל של הפורום באונ' בן גוריון, שבה מתקיים בימים האחרונים דיון ער בהצהרותיו של שר החינוך. הדברים נראים רלבנטיים גם לפוסט הקודם ולתגובות עליו:

הדיון על העמדה הראויה כלפי מרצים שקוראים לחרם על ישראל, שעלה לאחרונה כאן ובמקומות אחרים, כרוך בהעדר אבחנה מספקת בין החופש האקדמי לבין חירויות הדיבור האזרחיות. מרצים באקדמיה אכן רוצים את החופש לומר ולכתוב כל דבר, אך הם אינם זקוקים לחופש האקדמי לשם כך. עומדת להם זכותם כאזרחים בחברה דמוקרטית לחופש הביטוי. הניסיונות שאנו רואים היום לאיים על חופש הדיבור האזרחי של מרצים, באמצעות איום על משרתם ומעמדם האקדמי (ראו דברי שר החינוך) מהווים איום על כלל החירויות הדמוקרטיות בישראל, ולא רק על אלה של האקדמיה.
אך לבד מן החופש האזרחי לומר ולכתוב כל דבר, חלה על אנשי האקדמיה גם חובה מיוחדת. אנשי האקדמיה חייבים לכתוב ולומר את האמת (לא 'כל דבר' בעלמא), כפי שהיא נראית להם, גם אם אמת זו מתנגשת עם ציפיות פוליטיות, תרבותיות, דתיות, או אחרות של סוכני חברה ושלטון אלה או אחרים. התנגשויות מעין אלה קימות בתחומים אקדמיים רבים – בהנדסה גרעינית כמו גם בתולדות הציונות, בתורת האבולוציה כמו גם בשירת מחמוד דרוויש. תחומים רבים הנחקרים באקדמיה הינם תחומים שסוכני חברה ושלטון יראו בהם "נושאים פוליטיים" ויבקשו בכך לסכור את פי האקדמיה ולהשתלט על השיח למטרותיהם. כדי למנוע זאת מוענק החופש האקדמי, ומטרתו היא לאפשר שיח אקדמי חופשי, במיוחד בתחומים אותם רואה השלטון כפוליטיים, או כבלתי לגיטימיים למחקר. אם נקבל את הטענה שמחקר בתחומים שאינם נראים לשלטון, או באופנים שאינם נראים לשלטון,  הוא הטפה פוליטית אסורה, נוכל לסגור את הבאסטה. ידע רב לא נוכל לייצר בתנאים אלה. האקדמיה מייצרת ידע על ידי ייצור שיח חופשי. היא איננה בית חרושת. ובהיעדר שיח חופשי לא נייצר ידע, אלא תעמולה.
אין פירוש הדבר שלחופש האקדמי אין סייגים וגבולות. סייג אחד, פנימי, הוא החובה לומר ולחקור את האמת, לפי מיטב שיקול דעתו של החוקר או המרצה. סייג שני הוא החובה להעמיד אמת זו לביקורת עמיתים ומתחרים באפיקים פומביים וחופשיים. סייג שלישי הוא החובה לשמור על זכויות הזולת, בין כסטודנט, שגם לו/לה יש חופש דיבור, ובין כאזרח, שגופו, סביבתו או תרבותו עלולים להיות מושפעים מהליכי המחקר. כאנשי אקדמיה חובה עלינו לכבד סייגים אלה. אולם לא חלים עלינו סייגים כלשהם ב'איזון פוליטי' או (גרוע מכך) בביטוי 'השקפה ציונית הולמת'. סייגים אלה אינם קבילים באוניברסיטאות חופשיות בחברה דמוקרטית.

בכתבה בעיתון 'הארץ' מאתמול (21.6.2010) מאת אור קשתי, מצוטט שר החינוך, מר גדעון סער, כמי שאמר כי "בכוונתו לפעול נגד מרצים שקוראים לחרם אקדמי על ישראל". עוד עולה מן הכתבה כי השר מחשיב את כתב השטנה שפרסמה תנועת 'אם תרצו' בחודש שעבר, במסווה של דוח מבוסס-מחקר על האוניברסיטאות, כדוח חשוב ש"מעורר את השיח הציבורי" וכי השר הופיע לפני שלושה חודשים בוועידה של תנועה זו ובירך את באיה על פעילותם "שמבטאת הלך רוח אותנטי בציבור וזה בוודאי נדרש ביתר שאת בקמפוסים שלנו…". מתברר מהכתבה גם כי ועדת החינוך של הכנסת זימנה לדיון 'על גבולות חופש הביטוי בבתי הספר', בהשתתפות השר, שני מנהלי בתי ספר תיכון שהעלו את מדיניות הממשלה לדיון ביקורתי בבתי הספר שלהם.

בשעתו, העלינו לבלוג קטעים מהדיון שהתנהל בחלק מהקמפוסים בסוגיית חופש הביטוי והחופש האקדמי. בשבועות האחרונים התנהל בכמה קמפוסים דיון נוקב על רקע הפצתו של המסמך של 'אם תרצו' ועלו בדיון זה שאלות דומות. אך דומני שבעקבות התבטאותו של שר החינוך חייבים לומר למר סער דברים ברורים: כבוד השר! אינך מעודד שיח ציבורי, אתה מעודד הסתה וסתימת פיות. כל עוד אנשים מן השורה מתבטאים כמוך, זו הבעת דעה, מאוסה ככל שתהיה. במסגרת זו, זהו חלק לגיטימי של השיח הציבורי. כאשר שר בממשלת ישראל מתבטא כך ואף מכריז מפורשות שיפעל ליישום הדברים בקמפוסים – זהו מעשה, מעשה מסוכן ומעורר חלחלה. 

יש בספר החוקים הגדרות לחופש הביטוי והן חלות גם על מרצים באוניברסיטאות. את הגדרות החופש האקדמי – סם החיים של כל אקדמיה ראויה לשמה – מעצבים בישראל החוקים שקובעים את עצמאות האקדמיה והגנתה מפני לחצים פוליטיים. במציאות שבה זה עשור ומעלה, ממשלות ישראל, פקידי האוצר, וגם אי אלו אנשי אקדמיה המכורים למקסם השווא של שיח השוק החופשי, נוגסים בעצמאות זו בכל פה, נותר ממנה מעט מאד. המעט הזה הוא כעת כל מה שחוצץ בין מוסדות אקדמיים שבהם מתנהל מחקר חופשי ודיון חופשי, שמאפשרים עדיין, בקשיים מרובים, לאקדמיה הישראלית לשמור על מעמדה ואיכויותיה, לבין התנוונות מוחלטת.

אם שר החינוך ימשיך בקו הנוכחי ואם לא תהיה לדבריו תגובה משמעותית ואמיצה של הנהגת המערכת האקדמית (לפי הכתבה, מלשכת ראש ות"ת, שהרבה להשמיע את קולו בזמן האחרון, לא התקבלה תגובה לדברי השר) ושל ראשי ארגוני הסגל, לא תהיה לאקדמיה הישראלית תקומה.

במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ מאמש (4.6.2010) מתפרסם מאמר מאת פרופ' מירי אליאב-פלדון מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. המאמר מנתח את משמעויותיה והשלכותיה של מתקפת ההפרטה הנמשכת על האקדמיה בכלל, ועל מדעי הרוח בפרט – בישראל, באנגליה (ראו גם הפוסט הקודם) ובמקומות אחרים.

"מי צריך אשורית" היא כותרת המאמר החשוב הזה. הוא מתפרסם בסופו של שבוע שהאירועים שהתרחשו בו – בהקשרים אחרים, כביכול – מחוץ לקמפוסים ובתוכם, נראים כמו אותה כתובת על הקיר, שבפראפרזה על דברי אליאב-פלדון, לא ברור אם יש עדיין מי שיקרא אותה.

להלן ציטוטים אחדים מתוכו:

אווירה אנטי-אינטלקטואלית מובהקת, שהייתה בעבר אופיינית למשטרים טוטליטריים או לתאוקרטיות ולכתות פונדמנטליסטיות, מורגשת היום ברבות ממדינות אירופה, בארצות-הברית ובישראל. הביטוי המעשי הברור ביותר שלה הוא הקיצוץ במשאבים והתערבותה הגוברת של המדינה במערכת ההשכלה הגבוהה […]

בתנאים אלה, ובהשפעת האווירה האנטי-אינטלקטואלית השוררת בחברה הישראלית, הקורבנות הראשונים הם מדעי הרוח. כיוון שאי-אפשר לכמת את תרומתם וקשה להצביע על התועלת המעשית, החומרית והמיָדית בלימודים ההומניסטיים, קל להגדירם כמותרות, שצריך לוותר עליהם בימים של צנע […]

טענות כאלה מושמעות כלפינו, מרצים וחוקרים בפקולטות למדעי הרוח, מן הציבור, ולא רק מפי "האיש הפשוט ברחוב" אלא גם מפי ידידינו ועמיתינו המהנדסים ורואי החשבון. אכן, הם אומרים, נחמד לבוא מדי פעם למתנ"ס לשמוע הרצאה על יצירתו של עמוס עוז או על החפירות בבית שאן, בייחוד כשהיא מלווה בשקופיות; ואכן, חשוב שילדינו ילמדו בבית-הספר מעט תנ"ך והיסטוריה יהודית. אבל בשביל ההנאות האלה אין צורך שנשלם משכורותיהם של מאות חוקרים ומלומדים באוניברסיטאות ובמכללות של ארצנו הקטנטונת והענייה. למרבה הפלא, טענות דומות מושמעות בתכיפות גוברת גם מפי אנשים המופקדים על ההשכלה הגבוהה בישראל: פקידי משרד האוצר, ראשי מל"ג וות"ת, רקטור אוניברסיטה זה או אחר. "מה אפשר לעשות?" הם נאנחים, "אם אין קמח, אין תורה". יש אמנם "תורה" שהיא חיונית לייצור ה"קמח" – הנדסה, מחשבים, מדעים יישומיים, כלכלה; אבל כשהעוגה התקציבית מצטמצמת, אין בררה אלא לוותר על המותרות. ננוטכנולוגיה במקום אשורית, הם אומרים לנו (על משקל "תותחים במקום גרביים", השיר ששרה להקת הנח"ל בנעורינו), אף אם לדוברים אין על-פי-רוב מושג ננוטכנולוגיה מהי, כפי שאינם יודעים אשורית מהי; מנהל עסקים במקום פילוסופיה; מחשבים במקום ספרות.

קראו את המאמר המלא:  מירי אליאב-פלדון, "מי צריך אשורית?", הארץ, מוסף תרבות וספרות, יום שישי, כ"ב בסיוון תש"ע, 4 ביוני 2010, עמ' 4.