ב'כלכליסט' מתאריך 13.9.2010, מפרסמת הדס שפר ראיון עם פרופ' עומר מואב, כלכלן מהאוניברסיטה העברית, חבר 'מרכז שלם', ומי שעד לפני מספר חודשים שימש יועצו הכלכלי של שר האוצר, יובל שטייניץ. גם כעת יצטרכו הקוראים לחפש בנרות חילוקי דעות מהותיים בין שני נושאי דגל מיסחור האקדמיה הללו – שטייניץ ומואב – בנסיון להסביר מדוע האחרון אינו משמש עוד יועצו של הראשון. עמדותיו הניאו-ליברליות של מואב אינן חדשות, אך ראיון זה מדגיש עוד יותר את סגידתו ל'שוק החופשי' כאילו היה מדובר לפחות בסדר קוסמי. למקרא הדברים, עלול הקורא ליפול בפח (שרבים בציבור אכן נופלים בו, מבלי משים) בהניחו כי היות שתחום התמחותו של הדובר הוא כלכלה, דבריו הם בגדר ידע אובייקטיבי שאין עליו עוררין. אך לא נדרשת קריאה ביקורתית במיוחד כדי לגלות כי קביעותיו הנחרצות של מואב ושיפוטיו את מערכת ההשכלה הגבוהה מבוססים על – איך לומר זאת בעדינות – אמיתות למחצה ועובדות שגויות.
כמקובל אצל מאמיני דת ההפרטה, גם הוא תולה את עיקר האחריות למצב האקדמיה באוטונומיה הניהולית של הסגל האקדמי ובשליטה המוחלטת שיש למוסדות ההשכלה הגבוהה בתקציבים הציבוריים שלהן ו'שוכח' להזכיר שמזה שנים אחדות המוסדות להשכלה גבוהה מנוהלים לפי מודל תאגידי, בידי ועדים מנהלים ו"נציגי ציבור", וכי למעשה, רמת השליטה של האוניברסיטאות בניהול הכספים המגיעים מתקציבי הממשלה ירדה בשנים אלה בהתמדה, כתוצאה מהחנק התקציבי שהאוצר השית עליהן (ושאליבא דמואב, לא היה ולא נברא!) והגברת תלותם בתרומות חיצוניות. אבל בכך לא די – מואב גם טוען שהאוניברסיטאות החליטו על דעת עצמן להגדיל את מספר הסטודנטים ואח"כ התלוננו שההשקעה פר סטודנט נמוכה מדי. מעניין. ומה באשר לקיצוץ במספר תקני המרצים באוניבריסטאות והשפעתו על היחס בין מספר המרצים למספר הסטודנטים? הקיצוץ הזה היה, לדעת מואב, קטן מדי והפתרון שלו – צמצום מספר הסטודנטים. וכן הלאה וכן הלאה – תקצר היריעה מלמנות ולנתח כאן את כל הקביעות נטולות היסוד אך עתירות הרהב ששופעות מן הטקסט הזה.
נסתפק איפוא בתגובה קצרה אחת שמתייחסת להיבט מסוים בדבריו של מואב. את ההערות להלן על דברי מואב כתב פרופ' יצחק (יאני) נבו מאוניברסיטת בן גוריון (ר"ל) ברשת הפורום הפנימית של אב"ג:
טעותו היסודית של פרופ' מואב היא שהוא איננו מזהה את תפקיד הקהילה האקדמית הרחבה, מרובת התפקידים והמשימות, בייצור, צבירה, פיתוח וביקורת של ידע.
מואב מודד את פעילות הקהילה האקדמית באמת מידה אחת, זו של קידום חזית הידע (אם כי לכך הוא משתמש בדירוגים פופוליסטיים חסרי ערך). לזה הוא קורא "מצוינות", וכל השאר "תת-רמה". אבל ידע מדעי נוצר בקהילה אקדמית, לא על ידי יחידים בלבד, מבריקים ככל שיהיו. ללא קהילה אקדמית תומכת, קולטת, מפרשת ומבקרת, הברקותיהם של העומדים בחזית הידע לא יובנו, לא ייקלטו, לא יצטברו, ובסופו של דבר גם לא יעמדו לביקורת ולא יפותחו הלאה. בקהילה כזאת לא כולם עומדים בחזית הידע, אבל אין פירושו של דבר שעבודתם היא "תת-רמה". עבודה זו היא חיונית לקידום המדעים ויש אמות מידה אחרות לאיכותה ול"מצויינותה". בשל עיוורון זה לתפקיד הקהילה האקדמית, מציע מואב להפקיד ישירות בידי מנגנוני השוק ה"חופשי" את תמרוצם הכלכלי של ה"מצויינים" העומדים בחזית הידע, ולפרק, למעשה, את הקהילה האקדמית ממנגנוניה המקצועיים האוטונומיים. את החשש האמיתי שבשוק "חופשי" מעין זה ייבלעו גם המצויינים-בעיניו לתוך שלטון תאגידים, שיכתיבו להם את "תוצאות" מחקריהם, הוא כנראה אינו נוטה לראות. אבל לתהליך זה יש כבר היום סימנים רבים. הקריקטורה שהוא מצייר של קהילה אקדמית הנשלטת בידי ועדי עובדים מסתירה מעיניו, ונועדה להסתיר מעינינו, אינטרסים חזקים הרבה יותר מאלה של העובדים בשליטה על המחקר המדעי ובהכוונתו לטובת קשרי הון-מדע.
השאלה אם מנגנוניה האוטונומיים של האקדמיה עובדים כיאות היא שאלה רצינית. כולנו מכירים, ואין טעם להכחיש, מקרים של מחקרים לא ראויים, קידומים בעייתיים, תופעות של 'שמור לי ואשמור לך' וכיוצא באלה. אבל הפתרון לכך הוא בחיזוק האוטונומיה האקדמית על מנת שתוכל להפעיל את מנגנוניה המקצועיים באורח אתי, חופשי ונטול מורא, לא בהשתלטות חיצונית, תאגידית או ממשלתית, על מנגנונים מקצועיים אלה, ועל הקהילה האקדמית המקיימת אותם. את הקהילה האקדמית ואת האתיקה המקצועית יש לבנות ולטפח; השתלחויות גסות ומאיימות מן הסוג שמשמיע מואב אינן הדרך לכך.
יאני נבו
הפורום להגנת ההשכלה הציבורית 
איריס, העובדות לא מפריעות לך כלל. לטענתך אני ניאו ליברלי ולכן סוגד לשוק החופשי, ומכאן הקורא את דברייך המתלהמים אך חסרי הבסיס יגיע למסקנה שהצעתי פתרונות שוק להשכלה הגבוהה. מה באמת אמרתי:
"יש פה כשל שוק. החשש שלפיו בסוף ילמדו רק משפטים או חשבונאות הוא מופרך. ההפך הוא הנכון – בשיטה הקיימת כל התקציבים הולכים למשפטים או לחשבונאות כי שם נמצא הביקוש. אבל אנחנו רוצים שכן יהיה ייצוג לתחומים נוספים. זה אינטרס ציבורי, לא משהו ששר החינוך צריך להחליט עליו. לכן צריך להסתכל על מודלים מהעולם שבהם יש מועצות ציבוריות שעושות את התעדוף".
בעברית פשוטה: ביצירת ידע בסיסי יש כשל שוק ולכן אסור להשאירו בידי כוחות השוק.
יום טוב
אהבתיאהבתי
לתגובתו של עומר מואב:
בכל הקשור להתלהמות אני לא יכולה להתווכח עם מואב – אין ספק שבתחום זה הוא האוטוריטה.
אשר לעובדות שלא מפריעות לי – בעזרת ציטטות מהראיון אפשר לבסס מגוון רחב של עמדות. ככה זה כאשר מפרסמים טקטס שעליו מפזרים, כמו מלח, קצת מכל גישה, ואם גם מקפידים לנתק את הדברים מהקשרם, אפשר למצוא בהם סימוכין לכול עמדה.
זו כמובן תהיה חדשה משמחת אם יתברר שהראיון בעצם קורא תגר על הגישה הניאו-ליבראלית. אך אם הטענה היא שאסור להשאיר את יצירת הידע בידי כוחות השוק (ואין לי מושג איך זה מתיישב, למשל, עם האמירה שמי שבחר להתמחות בפילוסופיה – אל לו להתלונן כשיקבל שכר נמוך מזה שבחר במימון, כי פילוסופיה היא מקצוע פחות מבוקש בשוק; אך ניחא), ואם אסור גם להשאירו בידי האקדמיה (או שגם כאן התבלבלתי בעובדות) – בידי מי יש להפקידו?
העובדה שרגולציה נחשבה בעבר ל"יהרג ובל יעבור" בעיני ניאו-ליבראלים ואילו עתה היא מתגלה כמשאב רב עוצמה (בתנאי כמובן שהם הרגולטורים, וזו לא בעיה – תמיד אפשר לקרוא להם "נציגי ציבור" ולגלגל עיניים בהבעת דאגה לכלל הציבור ולכספיו) – עובדה זו לא תוכל לשמש מסתור לאופי ההשקפה שנחשפת בראיון.
אהבתיאהבתי
אני מברך על השורה האחרונה בתגובתו של עומר מואב (למרות שלא ברור לי איך היא מתיישבת עם הצעות שונות שהעלה בראיון). מי יתן ונזכה לעוד הבהרות בכיוון זה.
לטעמי הראיון מלא באמירות שגויות באופן יסודי וחלקן אפילו מהוות "לשון הרע" במשמעותו הפלילית. מכיוון שכך אינני רואה אפשרות לפרט את ביקורתי על הדברים שנאמרו: התקשיתי למצוא אפילו פסקא אחת שכוללת דברים נכונים וראויים. העובדות הרלוונטיות הינן.
1) למרות מיעוט המשאבים, הוקמה בישראל מערכת השכלה מפוארת אשר אינה נופלת באיכותה ממערכות דומות במדינות מתפתחות ורבות משאבים ואוכלוסין בהרבה. במספר לא מועט של תחומים, החוקרים הישראלים משתייכים לשורה הראשונה של החוקרים בעולם, ובכל התחומים האחרים רמתם בפירוש טובה (אם לא טובה מאוד).
2) בעשור (פלוס) האחרון, נכנסה מערכת זאת למשבר, בשל התערבות ממשלתית כוחנית ובלתי מושכלת, אשר כפתה על המערכת (מבחוץ ובניגוד לדעת המומחים לעניין מחקר והוראה — שהם חברי הסגל!) שורה של רפורמות מזיקות. רפורמות אלו נכפו ע"י הממשלה תוך שימוש בסחטנות תקציבית שבאה לאחר מחנק תקציבי. התוצאה היא משבר חמור, שבא לידי ביטוי בדילול שורות הסגל, מניעה של רענון שורותיו ע"י שכירת חוקרים צעירים והברחת חוקרים אלו מן הארץ (או מעיסוק אקדמי הולם), ודרדור רמת ההוראה והמחקר כפועל יוצא של העלאת עומס ההוראה (לרמה שאינה מאפשרת הוראה איכותית).
3) היציאה מן המשבר הנוכחי אפשרית רק על ידי ביטול התהליך שתואר בסעיף הקודם: ראשית, ביטול המחנק התקציבי (ע"י החזרתו לרמה שתאפשר שכירה של סגל צעיר בכמות הנדרשת), ושנית הפסקת ההתערבות (החיצונית) הבלתי מושכלת בהתנהלות המערכת. כל שאר הבעיות (ואכן ישנן גם כאלו) הן קטנות ביחס (ז"א ביחס למשבר המדובר!) ואפשר יהיה להתחיל לטפל בהן ביתר יעילות לאחר שעוצמת המשבר הקיומי תרד.
עודד
אהבתיאהבתי
אני לא מבינה: האם יתכן שהאדון הנכבד המכנה את דבריה של איריס 'מתלהמים' לא קרא כלל מה שכתבה ולא ראה כלל שהעלתה בפועל את דבריו של יאני נבו? טיבם של נאו-ליברלים חסרי עמוד שדרה מוסרי וערכי שהם רצים לכנות את המתנגדים להם 'מתלהמים', 'פוליטיים' או 'דעתניים' וזאת משום שמבחינתם, ההתייחסות לאפשרות שאיכות השירות החברתי, במקרה שלנו, ההשכלה הגבוהה, מתדרדרת עם 'התייעלות' תקצובו, היא לא רלוונטית. מה שמעניין אותם זה קריטריונים כמותיים להם הם קוראים מצויינות. אדון עומר מואב, אנא שים ליבך לאפשרות שטיעוניך אחד אחרי השני, באים לסלק מתוך האוניברסיטאות את מצוייניה של המערכת המקומית ולהחליפם במצוייניה של המערכת האמריקאית – האם קיבלת כסף מאוניברסיטאות אמריקאיות בכדי לקדם את ענייניהן הכלכליים אצלינו? למה דומה הדבר? לכך שהיית מתעלם ואני יודעת שלא היית רוצה להתעלם מהאפשרות שבמלחמה בעיראק חברות אמריקאיות שלשלו לכיסן ועדיין משלשלות רווחים נאים שקשורים בסילוק המקומיים מקשת רחבה של משרות והחלפתם במצויינים אמריקאים. האם באת להפגיזנו בטובתם של האמריקאים? דבר אחד ברור: טובתם של חוקרים מקומיים אינה עומדת לנגד עיניך והאפשרות שאיגוד מקצועי לחוקרים מקצועיים הוא ההתחלה האמצע והסוף של חופש חשיבה אקדמי ומצויינות, בכלל לא עובר אצלך בראש. הא כן, כבד אדום מעצבן אולי בעצם כן.
אהבתיאהבתי
עודד:
בהקדמה להערותיך אין כל דבר קונקרטי שאפשר להתייחס אליו. אם הוצאתי לשון הרע אנא פרט ותבע אותי בבית משפט.
הערה 1 שלך נכונה ואינה סותרת דבר מדברי. יש הישגים אבל לצידם גם מחקר זבל, והבעיה היא תמריצים לעידוד הזבל
הערה 2 נשמעת לי חסרת כל בסיס. על איזו התערבות ממשלתית אתה מדבר? רק על תגיד קיצוץ. בדוק הנתונים ותגלה שלא היה קיצוץ.
3. רק בישראל מערכת ההשכלה נהנית מאוטונומיה כה רבה. ראה העובדות המצוינות במאמרו של יעקב ברגמן היום בהארץ
עומר
אהבתיאהבתי
לעומר:
חשבתי שהסברתי מדוע בפסקא הראשונה אני נמנע מביקורת קונקרטית על שלל ההשמצות והטעויות המחשבתיות המופיעות במאמר. פירוט כזה ידרוש המון עבודה, והתייחסות לעניין קונקרטי אחד תיצור רושם מוטעה כאילו הוא חמור מאחרים.
הדיבורים החוזרים שלך על "מחקר זבל" (כתופעה נפוצה) הם דוגמא מובהקת ללשון הרע. החינוך המשפטי שקיבלתי מאימי החכמה ז"ל אומר שאין שום תועלת בתביעות לשון הרע, וזאת הסיבה היחידה שאמליץ לכל אדם שלא לתבוע אותך.
אינני מוכן להתייחס להתממות הנוגעת להערה השניה. אתה יודע יפה את העובדות, והקוראים האחרים מופנים לכל פרסום בעניין (לדוגמא: דוחות ות"ת, עדויות בפני ועדת שוחט, סיכומי ועדת שוחט, וכו, וכו).
דברים דומים תקפים לגבי ההערה האחרונה.
עודד
אהבתיאהבתי
נ.ב.: שוב לידיעת הקוראים — כל התמרוצים של מחקר ובפרט כל אלו המבוססים על מדידה בלתי-מושכלת של כמות מאמרים הם פועל יוצא של לחצים חיצוניים על המערכת האקדמית. ודוק, אינני טוען שאין במערכת האקדמית שוטים אשר סופרים מאמרים וכו, אלא שאני טוען שהשפעת הגישה הנלוזה הזאת עולה כאשר באים גורמים חיצוניים (בלתי מושכלים) ומבקשים למדוד את איכות המחקר. אפשר להוכיח את המתאם בין עוצמת הלחצים החיצוניים האלו לבין התדרדרות המערכת ובפרט התעסקותה בספירות חסרות אבחנה ובלתי מושכלות.
ושוב, אינני טוען שהמערכת האקדמית חפה מטעויות — שום מערכת אנושית לא תפה מהן, אך אני טוען שבעיות אלו הן זניחות ביחס לאסון שהמיטה המדיניות הממשלתית על המערכת בעשור (פלוס) האחרון.
עודד
אהבתיאהבתי
עודד,
זו בדיוק הנקודה – אני יודע את העובדות. לא חל קיצוץ בתקציב ההשכלה הגבוהה, וגם שקר שחוזרים עליו הרבה פעמים אינו אמת. האמת היא שכן חל צמצום בתקציב לסטודנט באוניברסיטאות. וחל צמצום במספר חברי הסגל. שתי הערות בעניין זה: 1. העלות התקציבית במספר חברי סגל נתון עולה כל הזמן עקב עליות שכר וגידול במספר הפנסיונרים (בעברית ולדעתי ברוב האוניברסיטאות, בשונה מויצמן הפנסיה עדיין תקציבית להוציא חברי סגל צעירים). 2. מוטב היה לו האוניברסיטאות לא היו מגדילות, ואף מצמצמות את מספר הסטודנטים, כך שרובם ילמדו במכללות.
חוסר הקונקרטיות שלך מאוד מקשה עלי להבין את טיעוניך: איזה גורם חיצוני לוחץ על המערכת לספור מאמרים בתהליכי קידום? לדעתי אתה לא ממש מבין מה קורה באוניברסיטאות החלשות יותר. ראה את רמת הטיעון של איריס אגמון כדוגמה. לדעתה מי שסבור שיש מקום להתחשב בחלופות הכלכליות העומדות בפני חוקרים בקביעת שכר הוא הוא ניאו-ליברל (לא פחות!) ולא יתכן לכן שהוא סבור שיש כשל שוק מובנה במחקר בסיסי ולכן אסור להשאיר את ההקצאה בידי כוחות השוק, שכן הללו יחסלו תחומי מחקר שיתכן שהם חשובים כמו תחום מחקרה של ד"ר אגמון.
דוגמה להתערבות חיצונית שהצילה את מערכת ההשכלה הגבוהה מעצמה היא המערכת הבריטית. אף זו אינה מושלמת אבל נשלטת על ידי מועצות ציבוריות שקבעו שרוב התקצוב יעשה על בסיס איכות הפרסומים והלחץ לפרסם כמויות של מאמרים דלי ערך צומצם מאוד.
גמר חתימה טובה
עומר
אהבתיאהבתי
לעומר (ואחרים).
בהתכתבות הזאת יש שני מישורים: הגלוי הוא הכביכול שיח בין שנינו, והשני הוא הפניה שלנו לקוראים אחרים.
לגבי הראשון, אני מניח שאף אחד מאיתנו לא באמת מצפה לשכנע את משנהו, ולפיכך אם יש טעם בכלל בשיח זה הרי הוא לצורך הסקרנות של כל אחד מאיתנו לגבי מה מוביל את האחר לעמדות שונות כל כך. אינני בטוח שיש אצלך סקרנות אמת שכזאת, אך אם היא ישנה נראה לי שדרך טובה לקדם אותה היא בשיחה פרטית מקשיבה, ולא בהתנצחות הדדית.
כמובן שהמישור השני חשוב יותר. אני חושב שההתכתבות הנוכחית חושפת בבירור מדוע אי אפשר ללבן את הנושא על שלל האספקטים שלו במדיום הנוכחי. שים לב שגם אתה אינך מתייחס לטענות קונקרטיות שלי — אפילו לא לאלו שעלו במפורש בהתכתבות, כדוגמא שהטענות על "מחקר זבל" ותת-רמה (כתופעה כללית ו/או משמעותית) הן לשון הרע כמשמעותו בחוק הפלילי. אני לפחות מנסה להתייחס על קצה המזלג לטענות הקונקרטיות שאתה מעלה, וגם זה אינו פשוט מחמת קוצר היריעה.
(המשך בפוסט הבא)
אהבתיאהבתי
החטא הקדמון בכל הנוגע לאקדמיה בישראל בשני העשורים האחרונים הוא המולך של "ההנגשה". מתוך יומרה כושלת לקדם מוביליות חברתית בקרב שכבות סוציו-אקונומיות מסוימות, מקריבים הקברניטים את איכות ההשכלה הגבוהה בישראל.
מי שביקר בשנים האחרונות באולמות הרצאה של קורסי מבוא (ובמקרים חמורים – גם קורסי בחירה מתקדמים) במדעי הרוח והחברה, יודע שרמת השיח היא בסיסית ומינימלית, ובטח לא קשורה להרחבת הידע והשיח. מאות תלמידים, מעט מרצים, והרמה הכללית של הסטודנטים (ותודה לארגוני המורים שמגנים על המורים החלשים) – נמוכה ביותר.
האוניברסיטאות הפכו להיות מטרה לקידום חברתי, מה שמעקר את מהותן כחוד החנית במחקר ופיתוח הידע האנושי. מצד אחד המבנה הנוכחי של ההרצאות לא מקדם את הידע בקרב האוכלוסיה (כמות ואיכות הסטודנטים), ומצד שני מפריע למטרות העקרוניות של אוניברסיטאות המחקר – מחקר.
עוד לא הגענו למשמעות של האינפלציה בכמות בעלי התארים בארץ (שרמתם בהכרח יורדת ככל שתפוצתם גדלה) – תואר הוא חסר משמעות במשק הישראלי, וככל שיש יותר בעלי תארים, כך רמת הבסיס לקבלה לעבודה עולה (פעם תעודת בגרות הספיקה, היום בחלק מהמקצועות דורשים MA). הדבר גורם לזילות ההשכלה הגבוהה.
מעבר לשאלה על כסף ואוטונומיה ניהולית, יש שאלות הרבה יותר קרדינליות ואינהרנטיות לאופיה של ההשכלה הגבוהה בישראל, וכל עוד התשובות לשאלות הן ביטוי לכוח פוליטי או גארדיה מקצועית – יהיה רע ומר.
אהבתיאהבתי
לגבי הטענות בדבר קיצוץ תקציבי, ברור כשמש שהן מתייחסות בעיקר לשקלול פר סטודנטים, שהרי זה בסיס התיקצוב בפועל, אבל גם ברמה הנומינלית היה קיצוץ מסוים בשנים מסוימות. אין לי הנתונים בהישג יד, אבל אני בפירוש זוכר את רוח הדברים.
לגבי שקרים בנושא הקיצוץ — אניח לקוראים להחליט האם להאמין לך ולברגמן או לות"ת, דוח שוחט, וכלל חברי המערכת האקמדית (שכולם, על אף הבדלי ההשקפות התהומיים בשלל נושאים) טוענים שהיה קיצוץ.
לגבי ההתממות בענין לחצים חיצוניים, להלן דודמא אחת לתשומת לב הקוראים. לפני כמה שנים איים משרד האוצר לקצץ שלושים אחוז (!!) מתקציב כל אוניברסיטה שלא תיישם רפורמה מבנית מסוימת. האם ניתן להעלות על הדעת לחץ בוטה יותר? אבל לחץ חיצוני לא חייב להיות גלוי כל כך: קל לשער את האפקט של הדיבורים התכופים של משרד האוצר על כוונתו ליזום מערכת הערכת איכות חיצונית (אשר תתבסס על ספירת מאמרים וציטוטים ושאר סטטיסטיקות חסרות הבחנה — ואין לצפות אחרת ממערכת לא מקצועית) על התנהלות האוניברסיטאות.
לגבי היכרותי את המצב באוניברסיטאות אחרות, אתחיל בתחום שלי שהוא (תאוריה של) מדעי המחשב. אני מכיר היטב את כל החוקרים בתחום (שמספרם עולה על מאה) ואני חושב שלמעט מפר זעום (פחות מחמישה!) כולם חוקרים טובים אם לא טובים מאוד או מצוינים. כנ"ל לגבי המחקרים שלהם, שמדרך הטבע חלקם מעניינים יותר וחלקם פחות, אך אף אחד מהם אינו ראוי לכינוי זבל. הדברים חלים על חוקרים בכל האוניברסיטאות כולל אלו שהוכתרו ע"י עומר כתת-רמה.
אני שם את כל הסמכות המקצועית שלי על הפסקא האחרונה!
הרושם שלי הוא שדברים דומים חלים גם בתחומים אחרים, אך כמובן כאן אינני יכול להשתמש בסמכות המקצועית שלי (ואכן אי תחליף להערכה מקצועית (קרי ע"י מומחים בתחום) של עבודות מדעיות). עדיין, אציין שאני מכיר עשרות חוקרים, מתחומים שונים ומוסדות שונים (כולל אלו שאת דיבתם רעה הוציא עומר), וההתרשמות שלי היא שכולם חוקרים טובים (אם לא מצויינים) העוסקים במחקרים מעניינים.
לסיום: לידיעת הקוראים, הרפורמה שנעשתה בבריטניה נחשבת על ידי (כמעט) כל המומחים לאסון של ממש.
אהבתיאהבתי
עודד,
1. מעט הגינות בבקשה. הרי כתבתי שתקציב האוניברסיטאות לסטודנט ירד, אז מדוע להסכים שברור שזה נכון ובכל זאת אתה מוסיף שהקורא יבחר למי להאמין ומוציא דיבתי רעה ברמיזה לכך שאיני דובר אמת? אגב אין צורך לבחור למי להאמין, שכן דוח שוחט מציין במפורש שלא חל קיצוץ מהותי בתקציב הכולל וכך גם נתוני הות"ת. כל אחד מוזמן לבדוק.
2. אני גם משתומם על יושרך האינטלקטואלי. לא טענתי שאין אפשרות לגופים חיצוניים כמו משרד האוצר להשפיע על המערכת. זה ברור. והרי לשיטתי אף רצוי. שאלתי שאלה קונקרטית: כיצד אתה מסביר את טענתך שתופעת ספירת המאמרים נובעת מלחץ חיצוני. טענה שהיא חסרת כל בסיס ולכן כנראה נמנעת מלענות.
3. גם למיטב הבנתי התחום שלך הוא תחום חזק המאופיין ברוב של חוקרים מצטיינים. הוא לא היחיד אבל בהחלט בין הטובים. אבל יש גם תחומים חלשים, ואף חלשים מאוד. שם מייצרים בעיקר מוצרים חסרי ערך. העובדה שאנו מתווכחים על מצב המדע מעיד שהמל"ג לא דאגה לספק לנו את המידע. האם חופש אקדמי פירושו היעדר שקיפות? אני מאוד מקווה, עודד, שלפחות תסכים איתי שהיה רצוי שאיכות המחקר תיבדק על ידי הגופים הפנימיים – מל"ג – שנשלטים על ידי נציגי האוניברסיטאות, והאינפורמציה תהיה גלויה לציבור. העדר השקיפות אולי אינה אקראית: יש לחברי הסגל מהאוניברסיטאות 10 נציגים במל"ג. היום, על פי אתר המל"ג, ארבעה נציגים מארבע האוניברסיטאות היותר טובות (תל אביב 2, כולל ראש ותת, ירושלים 1, ויצמן 1, טכניון 0) ושישה (!) נציגים משלוש האוניברסיטאות החלשות יותר.
4. בעניין הזבל – או מחקר דל ערך במינוח מנומס יותר. קשה לא לייצר זבל לפעמים גם כאשר מכוונים גבוה. הבעיה היא שיש תמריצים ליצור מחקר דל ערך בכמות גבוהה. כאשר מציבים רף כמותי ברור גם אם אינו כתוב באופן פורמלי בשום מקום (למשל בבן גוריון, לפחות בחלק מהתחומים, צריך 12 מאמרים לקבלת קביעות) אז בהחלט יש בעיה. הבחירה שלך, עודד, כחוקר מצטיין לטמון את הראש בחול מאכזבת.
אהבתיאהבתי
עוד הוכחות לבעיית התמריצים – עידוד ממוסד של יצירת כמויות פרסומים דלי איכות.
לידיעתך עודד, גם באוניברסיטאות הטובות, לפחות זו שאני יושב בה, יש בעיות. קטעים מטור שפרסמתי לפני כשנתיים:
מדו"ח ביניים של הוועדה לבדיקת הליכי הקידום באוניברסיטה העברית, בראשות הפרופסור צבי פירן, שהוגש לרקטור האוניברסיטה בשנת 2004, ניתן ללמוד שאף באוניברסיטה המדורגת בדרך כלל ראשונה בישראל, יש מקום לשיפור. כך למשל קובע הדוח: "אין מנגנונים מספיקים להבטחת המצוינות במינויים". ומוסיף הערה על הועדות הדנות בקידום: "הן ועדות של 'חברינו' שאך לעתים נדירות ביותר תגשנה דוח שלילי; זוהי לדאבוננו, התרבות המוסדית שלנו."
ועדה קודמת, שהוקמה במטרה דומה, בראשות רקטור האוניברסיטה העברית דאז, מנחם בן-ששון, מצאה ששיקולי "חברות" גוברים לעיתים על השיקול המקצועי, אף בבחירת הממליצים החיצוניים, ושכתוצאה מכך איבדו מכתבי ההמלצה את אמינותם. במטרה להוסיף מדדי איכות אובייקטיביים, הוחלט על דירוג כתבי העת בכל תחום על פי איכותם. ברם, רבות מהמחלקות הגדירו כתבי עת רבים מידי כאיכותיים ביותר, ובכך חיסלו את ההבחנה החשובה בין מצוינות לבינוניות. מחלקות אחרות סירבו לשתף פעולה עם הניסיון לשפר את תהליכי הקידום, ועד עצם היום הזה לא דרגו את כתבי העת.
גם פרוטוקול מועצת הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית (25.1.95) מלמד דבר מה על הסטנדרטים לקידום. דיקן הפקולטה, במטרה להדגים את טענתו שחוקרים לא ראויים מקודמים, הקריא חוות דעת שהוזמנה מאת מדען בריטי חשוב. להלן תרגומה המקוצר: "הבנתי היא, שאורך רשימת הפרסומים נחשב אצלכם בעל חשיבות עליונה. רשימת הפרסומים של המועמד הינה דוגמה מעוררת דאגה. היא מורכבת מתצפיות קליניות בעלות חשיבות מועטה. הערותיי אינן ביקורת על המועמד, אשר ביצע עבודות מחקר שעל פי הניסיון מובילות לקידום אצלכם."
כך גם בדו"ח שהוזמן על ידי האקדמיה למדעים על מצב המחקר באימונולוגיה בארץ, בו מדווחים שני מדענים ידועי שם על כך ש"התמריצים המוטעים לקידום אקדמי בישראל מסבירים את נטייתם של חוקרים לפרסם מספר גדול של מאמרים בכתבי עת שאינם איכותיים" ומוסיפים שמדובר "במרשם למדע חסר חשיבות".
גח"ט
אהבתיאהבתי
עודד גולדרייך,
כתבת: "לגבי שקרים בנושא הקיצוץ — אניח לקוראים להחליט האם להאמין לך ולברגמן או לות"ת, דוח שוחט, וכלל חברי המערכת האקדמית (שכולם, על אף הבדלי ההשקפות התהומיים בשלל נושאים) טוענים שהיה קיצוץ." והגדלת לכתוב: "אין לי הנתונים בהישג יד, אבל אני בפירוש זוכר את רוח הדברים."
אבל אם אין לך הנתונים, מדוע אינך מנסה להשיג אותם לפני שאתה "מניח לקוראים להחליט האם להאמין לברגמן או ל-ות"ת ולוועדת שוחט"? איך אתה רוצה שקוראיך יקחו אותך ברצינות, אם אינך טורח אפילו טרחה קלה להשיג את הנתונים קודם שאתה מטיל ספק באמינות דבריי?
המעציב הוא, שלא רק שלא קשה להשיג את הנתונים, אלא שפרסמתי אותם במאמר ב-TheMarker "האם האוניברסיטאות מטעות את הציבור?"
http://www.haaretz.com/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1103845
אני מציע לך ולקוראים לקוראו. שים לב לציטוט שאני מצטט במאמרי מדו"ח שוחט (עמוד 19 בו) המודה שהמדינה לא קצצה בתקציב ההשכלה הגבוהה.
במאמרי אני מסתמך על נתוני משרד האוצר אותם מצטט מרכז המחקר והמידע של הכנסת בנייר רקע שהכין המרכז, "תקצוב המחקר האקדמי בישראל," עבור דיון של וועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת; דיון בו השתתפתי, ושאת הפרוטוקול שלו תוכל למצוא באתר הכנסת.
הנחתי את נייר הרקע של מרכז המחקר של הכנסת בקישור
יש ללחוץ כדי לגשת אל Israeli_academic_research_budget.pdf
הסתכל שם בטבלה 1, ותגיד לי אם אתה רואה קיצוץ בתקציב.
אבל להסיר ספק, הנה ציטוט מתוך דברי ההסבר לטבלה בנייר הרקע: "בבחינת שיעור השינוי בתקציב בין השנים 2000 –2009 במונחים ריאליים ניכר כי לא חל שינוי משמעותי בתקציב: מכ- 6.31 מיליארד בשנת 2000 לכ-6.44 בשנת 2009 – שיעור שינוי של כ- 2.2% ."
אני חוזר: הנתונים מראים שבעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, לא חל שינוי ריאלי בתקציב! לכן, אין צורך להיות מומחה דגול בכלכלה, מספיק להיות תאורטיקן של מדעי המחשב, כדי להסיק מכך, שלא היה קיצוץ ריאלי בתקציב, כפי שהטעו ראשי הממסד האקדמי את הציבור הישראלי, חזור והטעה.
אבל יטענו המטעים, הרי מספר הסטודנטים גדל ולא היה פיצוי לגידול זה בהגדלת תקציב מקבילה?
לזאת יש שתי תשובות:
תשובה קטנה: ממסד אקדמי בעל יושרה היה אומר לציבור: "המדינה לא נתנה פיצוי לגידול במספר הסטודנטים." אבל לקרוא לחוסר פיצוי על גידול במספר הסטודנטים "קיצוץ מסיבי בתקציב ההשכלה הגבוהה", כפי שממסד זה חזר וטען מעל כל גבעה ומתחת לכל עץ, זו הטעיה רבתי!
התשובה הגדולה היא, שהיו אלה האוניברסיטאות אשר הגדילו את מספרי הסטודנטים מעבר למכסות ות"ת, כלומר מעבר לצורכי המדינה, מפני שאף על פי שנקנסו על פריצת המכסות, האוניברסיטאות הרוויחו כסף מהוספת סטודנטים, ללא התחשבות בנזק שהוספה זו הביאה לסטודנטים בהגדלת צפיפות הכיתות.
האם היה צורך למדינה בהגדלת מסיבית של מספר הסטודנטים במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל? על כך אני מציע שתסתכל במצגת שערכתי להנהלת משרד האוצר והנהלת מבקר המדינה הנמצאת בקישור:
יש ללחוץ כדי לגשת אל MoF_presentation_SHRT.pdf
ראה שם במיוחד את התרשימים עם הפירמידות הזקופות בקליפורניה וההפוכות בישראל.
אבל מספיק לציין נתון השוואתי בולט אחד: בקליפורניה בעלת האוכלוסין הגדולים פי 5.5 מאוכלוסיית ישראל, ובעלת תמ"ג הגדול פי עשרה משל ישראל, מספר הסטודנטים ב-13 אוניברסיטאות המחקר שלה גדול רק פי שניים(!) מן המספר המקביל בישראל. צא ולמד מכך איזה עודף ענקי יש באוניברסיטאות המחקר בישראל בסטודנטים שעלותם גבוהה. לישראל יש גם עודף גדול בחוקרי אוניברסיטה (למעט בשטחים מסוימים בהם יש חוסר חשוב). ראה במצגת שלי להנהלת האוצר. וזהו המקור לבעיית המערכת: הצטופפות של מספר חוקרים גדול מאד מאד מאד על תקציב גדול מאד (ראה להלן).
משל למה הדבר דומה, למשרד הביטחון שהזמין מאה טילים מן התעשייה האווירית בעלות של מיליון ש"ח לטיל. והוסכם בין הצדדים שהראשון ישלם לאחרון מאה מיליון ש"ח עבור מאה טילים. הולכת אז התעשייה האווירית ומייצרת 50 טילים מעבר למאה שהוזמנו, ותובעת תוספת תקציב של חמישים מיליון ש"ח על המאה מיליון ש"ח שהוסכמו. ומשלא ניתנת תוספת זו עבור הטילים שכלל לא הוזמנו, היא יוצאת אל הציבור בקולות שבר שקריים, "ראו כיצד משרד הביטחון קיצץ קיצוץ מסיבי בתקציבנו!" וכאשר היא נשאלת, הכיצד יש כאן קיצוץ בתקציב? היא עונה בחוסר יושרה לציבור, "קצצו לנו מ-מיליון ש"ח לטיל אל 0.666 מיליון ש"ח לטיל; קיצוץ מסיבי של 33%!"
ואני שואל, היכן הבושה?
כל האמור מצטרף לעובדה שישראל נמצאת במקום הרביעי(!) בעולם באחוז ההוצאה מן התוצר שלה על השכלה גבוהה. כיצד ייתכן אז שהבעיה של ההשכלה הגבוהה בישראל הינה תקציבית?
הלאה.
גולדרייך, אתה כותב: "אציין שאני מכיר עשרות חוקרים, מתחומים שונים ומוסדות שונים (כולל אלו שאת דיבתם רעה הוציא עומר), וההתרשמות שלי היא שכולם חוקרים טובים (אם לא מצויינים) העוסקים במחקרים מעניינים."
אתה מכיר עשרות חוקרים מתוך 4400, "מתחומים שונים," גם מאימונולוגיה ומדעי החברה למשל? שהידע שלך בהם הוא כשל הדיוט מן השורה. ועל "ראיה" זו אתה רוצה שנסמוך? האם אתה רציני?
ובכן, אני מציע שתסתכל בסדרת שני מאמרי עמוד ראשון ב"הארץ" שיזמתי בסוף 2003, שכותרתם, "פתרון האקדמיה למדעים לביקורת על המחקר בישראל: לגנוז דוחו"ת." בהם הראתי כיצד האקדמיה הלאומית למדעים הוליכה שולל את הממשלה ואת הציבור. תוכל למצוא אותם בקישור:
יש ללחוץ כדי לגשת אל Haaretz_on_AcademYah.pdf
בין השאר, תראה שם שכאשר האקדמיה בקשה לבדוק את מצב המחקר באימונולוגיה באוניברסיטאות ישראל, שלוש מתוך שש האוניברסיטאות העוסקות בנושא סירבו לשתף פעולה. מתוך האימונולוגים בשלוש האוניברסיטאות שהסכימו לשתף פעולה, מצאה ועדת הבקרה מחו"ל שהאקדמיה הזמינה, שרק שליש מהם מבצע מחקר ראוי לשמו. יתר על כן, הוועדה הציעה להפסיק את התמיכה בשליש החוקרים התחתון ולהעביר את המשאבים שיתפנו לשליש העליון כדי שאלה יוכלו להתחרות בחוקרי האוניברסיטאות הטובות שבצפון אמריקה ובאירופה. האקדמיה גנזה את הדו"ח, והסתירה אותו מן הממשלה בניגוד לחוק האקדמיה, עד שגיליתי העתק גנוז בארכיב האוניברסיטה העברית…
כדי לקבל תמונה כללית יותר — מבוססת נתונים — על מצב המחקר בישראל, אני מציע שתסתכל בטבלה של ה-ISI, שאומנם אינה מעודכנת, אך סביר שלא היה שינוי מהותי בנתוניה מאז שהתפרסמה. תמצא אותה בקישור:
יש ללחוץ כדי לגשת אל Israel_-30%25_.pdf
שים לב לפיזור הגדול באיכות המחקר. שים לב לדלות האיכות הבולטת במחקר במדעי החברה בישראל (למעט כלכלה, מינהל עסקים, ופסיכולוגיה). איכות המחקר הנמוכה באימונולוגיה היא שדחפה את האקדמיה למדעים לבדוק תחום זה, והתברר שהתריע נכון הדגל האדום שהונף על תחום זה על ידי הביבליומטריה (מבוססת הציטוטים), שבה מתייעץ עולם המדע והאקדמיה כדי לקבל תמונה די טובה על עצמו.
האם אתה מבין עתה של"התרשמויותיך" על איכות המחקר בישראל אין ערך כלשהו לקביעת מדיניות בקשר אליו?
סיימת את דבריך ב- "לידיעת הקוראים, הרפורמה שנעשתה בבריטניה נחשבת על ידי (כמעט) כל המומחים לאסון של ממש." האם תוכל להביא סימוכין רציניים לקביעה מופרכת זו? אני אומר מופרכת, כי יש לי נתונים הפוכים לחלוטין; נתונים! לא "התרשמויות" או דברי עורבא פרח.
לסיום, גולדרייך, לא מצאתי בדבריך אפילו דבר מבוסס אחד. הכל התרשמויות וסברות כרס חסרות כל ביסוס עובדתי. אסתפק בכך. גם כך הארכתי בתשובתי לדבריך הרבה מעבר למה שראוי להם.
יעקב ברגמן
אהבתיאהבתי
לעומר. אני מבקש להפסיק את ההתכתבות בינינו בפורום זה, משום שלדעתי היא לא מקדמת דבר. אבל לפני שאעשה זאת אני מבקש להעיר על הניסוחים המטעים שלך.
מן הטקסט שלך עולה רושם שאין משבר תקציבי, ואילו הסכמתך לעובדה שהיתה ירידה דרסטית של התקצוב פר סטודנט, פירושה שיש משבר כזה. לכך כולם מתכוונים, ולפיכך טענתך שהם משקרים שגויה במהותה (גם אם אתה יכול להתחכם בדיבורים על סכומים נומינליים — שגם הם ירדו באותן שנים, כפי שציינתי (אלא שהירידה היחסית פר סטודנט חמורה בהרבה).
לא טענתי שתופעת הספירה חסרת ההבחנה מקורה בלחצים חיצוניים (שהרי מן המפורסמות שהיא קיימת בכל העולם לפחות מאז שנות הארבעים), אלא שהיא מועצמת משמעותית על ידי יוזמות מן הסוג שאתה מעלה על נס.
(במאמר מוסגר: האם אתה בכלל קורא בעיון את הטקסט שלי? מניין לך החוצפה לפקפק ביושרי האיטלקטואלי ו/או להניח שאני סתם פרופסור תלוש שאין לו מושג מה קורה מעבר לקצה אפו?)
כאשר השמצת שורה של מוסדות לא סייגת את עצמך באמירה כגון "למעט בתחומים מסוימים". האם אתה מכיר בכך שגם במוסדות שהשמצת יש חוקרים טובים ואפילו מעולים? האם אינך מרגיש שאתה חב להם התנצלות? כעת אתה מדבר על תחומים חלשים: מניין לך? וכן, האם אין תחומים חלשים יותר ןפחות גם באוניברסיטאות המהוללות ביותר בעולם? באופן כללי, הערכה מדעית צריכה להעשות מן הפרטים (ז"א עבודות מסוימות וחוקרים מסוימים) אל הממוצעים, והיא צריכה להעשות על ידי אנשים שמסוגלים להבין ולהעריך את הפרטים (קרי חוקרים/מומחים בתחום). לפיכך, אני מסוגל לקבוע באופן נחרץ רק את רמת מדעי המחשב בארץ — והיא בפירוש מעולה בכל קנה מידה. לגבי תחומים אחרים, אני יכול רק למסור את ההתרשמות השטחית שלי שמבוססת על השתתפות בגופים חוץ-מחלקתיים ועל היכרות עם עשרות חוקרים מכל האוניברסיטאות בישראל, וההתרשמות הברורה שלי היא שהדיבורים על רמה נמוכה הם חסרי שחר.
לאדון ברגמן לא אענה.
אהבתיאהבתי
אדון גולדרייך היקר (לפחות למדתי ממך כיצד לפנות בנימוס),
לא ציפיתי שתענה, משום שעובדות ונתונים תמיד גוברים על סברות כרס, שמועות, והתרשמויות שאין להם ביסוס עובדתי. אין גם צורך שתענה, משום שה"פורום" הזה, אין לו כלל חשיבות. מספר קוראי החילופין הנוכחיים בין עובדות לסברות הכרס עצלות המחשבה הוא כ-300 בלבד, לעומת עשרות רבות של אלפים הקוראים את העיתונים. שם נמצא שוק הדעות האמיתי. היק רודוס, היק סאלטא. הפנתי מבט קצר לפינה הקטנה שלך כדי להשיבך מדרכי טיעוניך הרעות, שאינן נותנות כבוד לעובדות ולנתונים.
ולעומר מואב אייעץ לקבל את בקשתך-תחינתך להפסיק לחבוט בטיעוניך הריקים מעובדות, מנתונים, ומניתוחם הענייני.
חג שמח לך ול-298 קוראיך,
אהבתיאהבתי
עודד,
אתה מבקש להפסיק את ההתכתבות הפומבית בינינו אבל בכל זאת בחרת להגיב בפורום זה. זכותך המלאה לא להגיב, או לשלוח לי אמייל פרטי, אבל אל תצפה ממני לא להגיב לטענותיך באותה הבמה.
1. ברור מדוע לא תענה ליעקב ברגמן. בשונה ממך, הוא ביסס את כל טענותיו על עובדות, והניסוח המזלזל שלך "אדון ברגמן" אינו תחליף להתמודדות עם טענותיו או להודאה בטעותך. אני מצפה ממך לדיוק. לא טענתי שאין משבר תקציבי, אפילו יעקב ברגמן לא טוען זאת. טענתי, ויעקוב סייע בידי בהצגת הנתונים, שזעקת "הקיצוץ" היא שקר. מערכת ההשכלה הגבוהה נהנית מתקציב נדיב כאחוז מהתוצר בהשוואה בינלאומית, תקציב שכאמור לא קוצץ. המערכת גם נהנית מאוטונומיה ניהולית (חריגה בהשוואה לעולם המערבי). אז אולי המשבר נובע מניהול כושל?
2. אני קורא בעיון את דבריך. כתבת: " ודוק, אינני טוען שאין במערכת האקדמית שוטים אשר סופרים מאמרים וכו, אלא שאני טוען שהשפעת הגישה הנלוזה הזאת עולה כאשר באים גורמים חיצוניים (בלתי מושכלים) ומבקשים למדוד את איכות המחקר. אפשר להוכיח את המתאם בין עוצמת הלחצים החיצוניים האלו לבין התדרדרות המערכת ובפרט התעסקותה בספירות חסרות אבחנה ובלתי מושכלות." ואני כתבתי שזו טענה חסרת בסיס, ואף נימקתי. אחד משניים: או שאתה פשוט לא קורא את מה שאני כותב או שאתה מיתמם ומנסה להוליך שולל את הקוראים. יש לי תחושה, עודד, שאפילו בקרב "חברי "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית" יש קוראים אינטליגנטים שרואים את חולשת טיעוניך גם אם הם בצד שלך. לכן לדעתי מוטב לך שתשמור על כבודך ותתייחס ברצינות לטיעונים שאני מעלה או שתודה, ברוח יום הכיפורים, שאין לך תשובה. כמובן שמורה לך הזכות להפסיק להגיב. הסיבה שאני מפקפק ביושרך האינטלקטואלי היא שאתה אדם אינטליגנטי שמוליך שולל את הקוראים על ידי התמודדות מטעה עם טענותיי, והסברתי בדיוק היכן בפוסט הקודם.
3. בלי כל קשר ליום הכיפורים, אבהיר שיש להבנתי גם במוסדות החלשים יותר חוקרים מצוינים. (אגב, אני תמיד מבהיר זאת, ברם, עורכי העיתון הם המחליטים מה יכלול הראיון. ) הבעיה היא עודד, לא כבודם של החוקרים. הבעיה היא רמת המחקר המתדרדרת בארץ. (ראה דירוגים בינלאומיים). וחוקרים מצטיינים שאינם מצטרפים למאבק שלי ושל ברגמן למען שקיפות, אינם תורמים לשיפור המצב. וכך גם הצהרות חסרות בסיס "שהדיבורים על רמה נמוכה הם חסרי שחר". אני כבר חוזר על עצמי: אבל העובדה שיש בינינו ויכוח על הרמה האקדמית מעידה על כשלון המל"ג ביצירת בסיס עובדתי.
אסתפק בזאת
אהבתיאהבתי
לאחר שהשתחררנו, בשעה טובה, מחברתו של אדון ברגמן, נותר להדגיש שאין דעת הפורום גסה בנתונים עובדתיים, אלא שרוב קוראיו מבינים שאיסוף נתונים עובדתיים הוא רק חלק מניתוח של המציאות. האיסוף נמצא בהיזון חוזר עם תאוריות על המציאות (שקשה לכפור בחשיבותן גם אם מכנים אותן בשמות גנאי כגון "סברות כרס"): התאוריה מדריכה את האיסוף, והאיסוף מדריך את שינויי התאוריה. כל הנ"ל אמור להיות ברור לכל בר דעת שחשב אי פעם על יסודות המחשבה המדעית (או קרא משהו משל אחרים בנושא).
בנושא שלפנינו ניתן למצוא את עובדות היסוד בדו"חות של הות"ת, בעדויות של ראשי מערכת ההשכלה הגבוהה בפני ועדת שוחט, ובסיכומי הועדה עצמה. מי שיקרא את החומר הזה, כמוני, ולא רק יציץ בציטוטים נבחרים (אשר אינם תמיד קונסיסטנטיים בפרט כאשר מדובר במסמך עב כרס שחובר על ידי ועדה ושלל תת-ועדות) יגיע למסקנה הברורה שבעשור האחרון ירד התקצוב האפקטיבי (משמשע מנורמל ל"תפוקות" — לדוגמא סטודנטים) בשיעור של מעל 15% (ויתכן שאפילו 20%). אין לי צורך לדעת את המספר המדויק כרגע (ולא לצטט מספרים אחרים) על מנת לומר מה שאני אומר. מספיק שקראתי את החומר לפני מספר שנים וזכור לי בבירור מה הסקתי מקריאה זאת. אין לצפות ממני שבכל דו-שיח על העניין אשלוף שוב את החוברת העבה הזאת, ואקרא אותה שוב, תוך מסירת סימוכים מדויקים לטענותי — דברים אשר נדרשים בעבודה מדעית אבל ממש לא מוסיפים לדיון מן הסוג הנוכחי.
למען גילוי נאות ראוי שאדגיש שאינני מסכים עם רבות מן ההמלצות והגישות של ועדת שוחט. זאת אומרת שיתכנו גם חילוקי דעות בין אנשים שמסכימים על עובדות הבסיס. חילוקי דעות אלו נובעים מפרשנות שונה של עובדות יסוד ומהשקפות שונות על האופי הראוי של האקדמיה ושל החברה בכלל. ההנחה שהכל נקבע על ידי עובדות הבסיס (הכביכול נקיות מכל פרשנות), ושאין מקום לפרשנות ו/או לרעיונות על הרצוי הינה מבהילה בתמימותה (ומרגיזה כאשר מדובר בהיתממות). למעשה, בדרך כלל לא מדובר בתמימות, אלא במניפולציה אשר מציגה אופן אחד של פרשנות (לדוגמא "ההגיון של שוק סחורות") כאילו הוא האופן היחיד האפשרי. זה "הסיפור" של הדיון הציבורי השולט בנושאי חברה בעשורים האחרונים, והפורום (כהרבה גופים מתקדמים אחרים) אכן כופר בפרשנות השגויה והמטעה הזאת ומציע פרשנות שונה בתכלית.
אהבתיאהבתי
חילופי הדברים כאן ממחישים כמה מגמות ודפוסי חשיבה שתורמים למהלכי ההפרטה והתיעוש של האקדמיה הישראלית תרומה מכרעת. אינני יודע לגבי יעקב ברגמן, אך דומני שגם הוא וגם עומר מואב נהנים הנאה מפליגה מהקביעות שהם זכו לה, והמאפשרת להם לחקור את מה שיירצו, כמו גם להעביר ביקורת (דמגוגית וניאו-ליברלית ככל שתהא) על המוסדות בהם הם מועסקים. לו האקדמיה היתה מתועשת לחלוטין כפי שהם רוצים, ביקורת כזו בוודאי היתה עולה להם במשרה — כמו באמריקה. דווקא ועדי העובדים באוניברסיטאות – אותם מואב וברגמן כה שונאים – הם אלה שנלחמים כדי לשמור את הקביעות כמוסד תעסוקתי חיוני לחופש האקדמי.
מעניין לראות את תפישת העולם הבסיסת של מואב, אותו יועץ לשעבר של שר האוצר: 1) יש אוניברסיטאות כושלות, אך למה? אין הסבר היסטורי אלא שימוש בטענות כלליות ולא מבוססות על כך שמספר מאמרים זה המפתח לקידום, בלי התעמקות בתוכן המאמרים ומקום הפרסום שלהם. 2) לעומתן יש אוניברסיטאות מצטיינות, שחשוב שלא יתקלקלו ולכן יש ליישם רפורמות של הפרטה. 3) ברקע מצוי אותו ערב-רב של מכללות שלא ברור מה הוא כולל אבל הוא בוודאי לא המועדון שחוקרים מכובדים ממכון שלם ומאוניסברסיטאות מוצלחות ירצו להתקבל אליו.
הראיה הזו לגבי מוסדות השכלה גבוהה מקבילה אצל מואב גם לגבי בני אדם, וזאת שוב ניתן לראות בתגובות שלו כאן (אין צורך לשאול אותו לדעתו על עניים ועל עוני, לדוגמא): עודד גולדרייך – תיאורטיקן של מדעי המחשב ממכון ויצמן – הוא עבור מואב 'אחד מאיתנו' ולכן הוא רואה בעמדה שהוא מציג "כחוקר מצטיין" התנהגות "מאכזבת". לעומת זאת, איריס אגמון – היסטוריונית של המזרח התיכון העות'מני – אינה עוסקת בתחום כה 'ראוי' לפי תפישת העולם של מואב, ומועסקת דווקא באחת האוניברסיטאות 'הכושלות', אונ' בן-גוריון בבאר שבע. לכן מואב מרשה לעצמו לרמוז רמז עבה לגבי יכולותיה האינטלקטואליות, בכך שהוא נותן כדוגמא לטענתו לגבי רמת הנמוכה של אותן אוניברסיטאות את "רמת הטיעון של איריס אגמון".
המשמעות של תפישת העולם של מואב היא דרווינזם חברתי מובהק. את המצליחים לפי הקריטריונים 'שלנו' (ו'אנחנו' כמובן נמנים א-פריורית עם המוצלחים), יש לחזק, ולהחליש עוד יותר את מי ש'אנחנו' תופסים כחלש, כחלק מ'ברירה טבעית' שבה החלשים יחוסלו והחזקים יתחזקו. לכן מואב חבר במכון שלם – אותו מוסד פסבדו אקדמי שמממנים אילי ההון היהודים מאמריקה, אידלסון ולאודר, חבריו הטובים של בנימין נתניהו. זו אותה חשיבה דרוויניסטית שמאשימה את העניים בעוניים ודורשת לקצץ בקצבאות הרווחה כדי להכריח אותם לצאת לעבוד.
תפישה דומה רואה בשכר הלימוד השקעה לטווח ארוך של הסטודנט, ודורשת ממנו לשלם את 'העלות הריאלית' של לימודיו – בעוד שלאמיתו של דבר הזכות להשכלה ולחינוך איננה קשורה לשוק ולתפישות של צרכנות, אלא לקיום אנושי בסיסי. זה שמערכת החינוך הישראלית אינה מאפשרת לנוער מרקע סוציו-אקונומי קשה, מקבוצות מוחלשות ומודרות, לרכוש חינוך והשכלה זו בעיה שיש לתקנה, ולא להנציח אותה על ידי הפיכת ההשכלה הגבוהה למוצר צריכה.
עוד שני עניינים — הקיצוץ בתקציב ההשכלה הגבוהה איננו עניין שנתון לויכוח. היה קיצוץ עוד לפני שנת 2000, תחת ממשלתו הראשונה של נתניהו, אשר רק החמיר לנוכח העליה במספרי הסטודנטים. האוצר הכריח את האוניבסיטאות באמצעות הקיצוצים, לשנות את המבנה שלהן ממבנה שבו לתפישה האקדמית והמעין-דמוקרטית (בהחלט לא מספיק עבורי!) היה מקום ראשון בניהול המוסדות, למצב בו המוסדות האוניברסיטאיים מנוהלים כמו מפעל, עם חברי דירקטוריון שהם אנשי עסקים (אקירוב, פרופר, לאוטמן באונ' ת"א, למשל), שלהם נמסרה השליטה במוסד. חלק מהתוצאות של המהלך הזה אנו רואים באיומים של "אם תרצו" ותנועות ימין קיצוני אחרות, לפגוע בתרומות לאוניברסיטאות אם הללו לא יפעילו מקארתיזם פנימי על המרצים שלהן.
העניין השני — בניגוד גמור למואב ולברגמן, מרבית החוקרים באקדמיה הבריטית רואים בבירוקרטיזציה שלה, בתיעוש שלה ובחיסול עצמאותה את מה שהם: הרס מערכת אקדמית איכותית, מהמובילות בעולם טרם הרפורמות של תאצ'ר. היום תקציבי הפרסום והניהול של מרבית המוסדות הולכים וגדלים, ובמקביל מפטרים מרצים וסוגרים מחלקות (למשל: כמה קולג'ים באוניברסיטת לונדון, אוניברסיטת סאסקס, אוניברסיטת מידלסאקס). ביקורת חדה על ההרס הזה של האקדמיה הבריטית כתב האינדולוג ריצ'רד גומבריץ', פרופסור באוניברסיטת אוקספורד ומחשובי החוקרים המודרניים של הודו, תרבויותיה ושפותיה. ניתן לקרוא הרצאה שנתן בנדון (עם הסבר גם למי שאינו בקי באקדמיה הבריטית) בלינק הזה: http://www.atm.damtp.cam.ac.uk/mcintyre/papers/LHCE/uk-higher-education.html
ולמי שמעדיף מצגות, הוא גם עשה מצגת ברורה ונגישה: http://indology.info/papers/gombrich/uk-higher-education.pdf
כל זה נאמר כמובן בלי להתעכב על הסוגיה המגדרית, שבודאי נוכחת בהבדלים בין ההתייחסות בתגובות כאן לאיריס אגמון ולעודד גולדרייך.
יש כאלה, שהסבל שהם גורמים הוא כה גדול, עד כי ניתן לתהות האם די להם ביום אחד של כפרה. זה מה שאמרה לי בדווית מאל-עראקיב שבנגב ביום שני, שעות אחרי שהרסו לה בפעם החמישית את קורת הגג שלה. בלי להשוות, ואולי קצת עם, אני מאחל לכל הכותבות והכותבים כאן,
גמר חתימה טובה.
רועי בל
אהבתיאהבתי
עומר. מה שאתה כותב לגבי הקושי להפסיק את ההתנצחות כאן הוא נכון: כל אחד מאיתנו מתקשה להפסיק מבלי להתייחס לטענות האחרונות שהשמיע הצד השני. אני מפנה תשומת לבך לעובדה שאני ניסיתי לצמצם את הדיון ואילו אתה מנסה להרחיבו… אם אינך רואה זאת, אוותר על עניין זה ונעבור הלאה.
ראשית, אני חייב להתייחס לדברים שכתב רועי על ההבדל בהתייחסות שלך אלי ואל איריס. זה אחד הדברים שבחרתי שלא להעלות לדיון, משום שרציתי להמנע מפתיחה של נושאים שלא התייחסת אליהם במפורש. בדיעבד אני חושב שטעיתי בכך, ואני מצר על כך. ברוח הכפרה הכללית, אני מציע ששנינו נתנצל לפניה: איריס — הנה התנצלותי.
שנית, נראה לי שהתיחסתי כבר לחוסר ההסכמה שלנו לגבי הקיצוץ. בעיקרו של דבר אנחנו מתייחסים לאותם נתונים ומפרשים אותם באופן שונה. השאלה הינה מי מחזיק בפרשנות הנכונה ומי מטעה את הציבור. הבה ניתן לציבור לשפוט, שהרי אנו בבירור לא נסכים.
דברים דומים הסברתי לגבי השפעת האוצר על העצמת הפרקטיקה הנלוזה של ספירת מאמרים וציטוטים (שעמיתך ברגמן נראה כמחזיק ממנה…). גם כאן יש עובדות (לדוגמא: דיווחים בעיתונות על דיונים באוצר ביוזמות שונות) ואי הסכמה בינינו על האפקט של דיונים כאלו. (דרך אגב, כל חוקר בריטי יאמר לך מה היתה השפעת הרפורמה המהוללת על ידך על נושא זה….)
אתה מתלונן על אי התייחסות שלי לנימוקים ו/או עובדות שהעלית, אך אני לא ראיתי שום נימוק ו/או עובדה שיש להתייחס אליה. אתה טענת בעניין "עידוד מחקר בלתי ראוי" שזה פועל יוצא ממבנה המערכת הישראלית, ואני טענתי שזו תופעה ששורשה בהתערבות חיצונית בלתי מושכלת. שנינו מודעים לכך שמדובר בבעיה המלווה את האוניברסיטאות בעולם כולו כבר כמחצית המאה, שהיא מחמירה בכל העולם, אבל אנו חלוקים בדעה מה גורם לה ומה מחזק אותה ואיך ניתן לבלום אותה. אף אחד מאיתנו לא הוכיח את נכונות דעתו וגם אינו מסוגל לעשות זאת במסגרת הנוכחית. מדוע לא להיות הגונים ולהודות שכך פני הדברים (ז"א: שלא ניתן במסגרת הדיון הנוכחי לעשות יותר מאשר להצהיר על עמדות ולהסבירן)?
(אם אתה באמת מעוניין בדעתי בעניין איכות המחקר וההוראה תוכל לעיין במאמר עמדה קצר שפורסם כאן לפני יותר מחודש… לטובת שאר הקוראים — אני כופר בקיום בעיה כזאת מעבר למה שנובע ממשבר התקצוב שגרם לעצירה כמעט מוחלטת של שכירת חוקרים צעירים ברוב התחומים, התדרדרות היחס המספרי בין חוקרים לסטודנטים (ראה עוד בתגובה הראשונה שלי — תגובה שניה, סעיף 2).)
(ואם אתה באמת מעוניין להתכתב איתי תוכל בקלות למצוא את הדוא"ל שלי, כפי שמצאת שאני עובד במכון וייצמן)
לסיום, נראה לי שאין זה ראוי שאני (הדל בניסיון תקשורתי) אומר לך שאתה צריך להזהר בראיונות תקשורתיים: דיבורים מסוג מסוים מייצרים כותרות מסוג מסוים, ומי שחרד לתוצאה ראוי שיכלכל את צעדיו בהתאם. שים לב שאני נזהרתי בדברי ותמיד התייחסתי לטקסט של הראיון ולא לדעותיך, מתוך הכרה באפשרות שיש פער בין השניים. לדעתי אתה עדיין חייב התנצלות לציבור גדול של חוקרים…
אהבתיאהבתי
נ.ב.: בקריאה חוזרת של הטקסטים שלך, עומר, נראה לי שיתכן שאתה מתייחס למספר אנקדוטות שסיפרת (אחת, בראיון, ביחס לב"א והאחרות ביחס לעברית) כאל הוכחות הראויות להתייחסות. אני לא חשבתי כך… למען הסר ספק, אבהיר שוב את עמדתי: סטיות וטמטום מסוגים שונים קיימים בכל מערכת, השאלה היא מה עוצמתם והשפעתם, ומה מחזק או מחליש אותם. טענתי היא שעוצמת הבעיה במוסדות בארץ אינה עולה על עוצמתה בעולם, והתגברותה בעשור (פלוס) האחרון היא פועל יוצא מהתגברות ההתערבות החיצונית (שהוא ונגזרותיו הוא השינוי היחיד שארע במערכת בתקופםה הנתונה — הרי השפעת הסגל במערכת לא גברה (אלא ירדה פלאים כתוצאה מן ההתערבות הנ"ל)).
אני חודר ומדגיש מה שכתבתי במקום אחר (*): כל ההתעסקות החיצונית באיכות המערכת היא מסך עשן. הבעיה המרכזית היא ההפחתה הדרסטית של התיקצוב הממשלתי פר סטודנט (אשר נקרא לשם פשטות "קיצוץ"), אשר יצר מחנק תקציבי והוביל לשורה של צעדים מזיקים ומסוכנים (ובפרט לצמצום משמעותי של שכירת חברי סגל צעירים, וכו.)
*) ראו http://www.publiceducation.org.il/?p=689
אהבתיאהבתי
מספר הערות נקודתיות בנוגע לטענות על נתוני הקיצוץ התקציבי, אותו קיצוץ שטחו עינינו מלראות שלא היה ולא נברא (הרי יש כאן רק שני דוברי אמת ובעלי יושרה – מואב וברגמן), ואז אעבור ללב המחלוקת. צריך לחשוף כאן ביתר בהירות את הנחות היסוד ושיטת הדיון, שמאחוריהן עומדים חילוקי דעות מהותיים הרבה יותר מאשר השאלה אם היה קיצוץ תקציבי ואם כן – איך מודדים את שיעורו. אני מתנצלת מראש על אריכות הדברים. הם נראים לי חשובים.
לעניין הקיצוץ התקציבי – מאחר שדוח שוחט הוזכר כאן כמקור סמכותי לכך שלא היה קיצוץ (אם כי איני מסכימה עם הפרשנות של הדוח למשבר האקדמיה ודרכי הטיפול בו), ומאחר שהמלצות שוחט קובעות שיש להזרים למערכת ההשכלה הגבוהה מיליארדי שקלים ולהשיב לה 600 משרות תקניות של מרצים, כמדומני שאפשר לראות בנתונים אלה עדות לכך שהיה גם היה קיצוץ תקציבי ושהוא נתפס ע"י מספר ניכר של מומחים (אלה שליוו את הוועדה או היו חברים בה) כמקור משמעותי למשבר מערכת ההשכלה הגבוהה.
במאמר מוסגר, צריך לומר שתגובות לפוסטים בבלוג הן יותר בגדר שיחה בכתב, שאמורה להתנהל בקצב מהיר יחסית, מאשר מדור לפרסום מאמרים מלומדים עם הפניות מדויקות. לכן הביקורת על העדר הצגת נתונים מדויקים ועל איזכור התרשמויות בלבד בתגובותיו של עודד, כמו גם הטקטיקה של הטבעת הקוראים במאמרים מלומדים ואינספור ציטוטים עצמיים במסגרת תגובה לפוסט – אינן במקומן. ואשר לשאלה אם הפורום חשוב ואם מספר המנויים (לא הקוראים) של הבלוג שמופיע בדף הבית מעיד על מידת חשיבותו – אני מתחילה להסכים עם המסקנה של ברגמן בעניין זה, לאור העובדה שהוא וחברו טרחו כל כך להגיב בבלוג; מואב שלח את תגובתו הראשונה כשעתיים בלבד אחרי שהפוסט עלה לאוויר וברגמן כפה על הקוראים את מאמריו דרך תגובה לפוסט, אחרי שלפני כשנה הוא פנה לפורום בבקשה לפרסם בו פוסט ונדחה. אלו נראות לי עדויות שמבססות את טענת זניחותו של הפורום.
אך עדיין בסוגיית הקיצוץ התקציבי: הטענה שהאוניברסיטאות הגדילו שלא לצורך (צורך של מי?) את מספר הסטודנטים, ולכן הן אשמות בהרעת התקצוב פר סטודנט והגדלת היחס בין מספר המרצים למספר הסטודנטים, מתעלמת מאופיו של המודל התקציבי והשינויים שחלו בו בתקופה זו. לא רק שמספר הסטודנטים הוא נתון בסיסי בחישוב כל הגדלה או הקטנה של התקציב ע"י האוצר, ולכן האוניברסיטאות אינן יכולות להתעלם ממנו ומהתמריץ המובנה בו להגדלת מספר הסטודנטים (במיוחד מאז הקמת המכללות), אלא שהאוצר גם שינה את צורת חישוב ההקצאה פר סטודנט: במקום חישוב פר סטודנטים פעילים הוא עבר לחישוב פר סטודנטים מסיימים. בתנאי המצוקה התקציבית, ות"ת אימץ את מודל האוצר בהקצותו את התקציבים שקיבל מהאוצר לאוניברסיטאות. ההשלכה המיידית – יצירת תמריץ לא רק להגדלת מספרם הכולל של הסטודנטים אלא גם לקיצור זמן שהותם במערכת. השינוי הזה חיזק, למשל, את הנטייה להכניס הקלות במסלולי הלימוד ולהוסיף תכניות לימוד כאלה ואחרות – דבר שגורם לערב רב של מסלולי לימוד עם דרישות שונות ו'גמישות' בסטנדרטים האקדמיים. היות שלשם מתן גיבוי להגדרת האוניברסיטאות כמוסדות מחקר, לעומת המכללות, המודל התקציבי החדש שם את הדגש על תקצוב תלמידי המחקר (למשל, מספר דיסרטציות כאמת מידה), נוצר בכך עידוד להגדיל את מספר תלמידי המחקר ולקצר ולהקל את מסלול לימודיהם ואת תהליכי השיפוט של עבודותיהם. מכאן הדרך לפגיעה באיכות קצרה. וכדאי לזכור ולהזכיר: כל זה לא קרה בעידן הניהול האוטונומי שמואב וברגמן ובעלי דעות כשלהם בתקשורת (כולל, אגב, דוח מבקר המדינה) איכשהו מצניעים כאשר הם מדברים על ניהול כושל וחוסר שקיפות ועל סגל מושחת. כל זה והרבה יותר מזה קרה כבר בעידן הניהול התאגידי-כלכלי של האוניברסיטאות, אותו דגם שהאוצר כפה על האוניברסיטאות לפני מספר שנים באמצעות קיצוצי תקציב, ומשלב מסוים כבר רק ע"י איום בקיצוץ נוסף.
אשר להשוואה בין שיעור ההשקעה בהשכלה הגבוהה מהתל"ג בישראל ובין במדינות המערב – רק דוגמא אחת לבעייתיות שבהתייחסות לנתון יחיד ונטול הקשר: ישראל היא יצואנית גדולה יחסית של בעלי השכלה גבוהה למדינות המערב (במיוחד ארה"ב, שאל מדינות מסוימות שלה, קליפורניה בעיקר, אוהבים מאד להשוות את ישראל בנושאים אלה) – אם יצוא של בעלי תואר דוקטור, או של סטודנטים שרכשו בישראל את השכלתם האקדמית הבסיסית ויצאו ללימודי מחקר בחו"ל. ייצוא כזה ממדינות המערב אל מדינות אחרות ובפרט לישראל, לעומת זאת, אינו מגמה אופיינית. במילים אחרות – חלק מההשקעה בהשכלה גבוהה בישראל הוא למעשה השקעה בהשכלה הגבוהה האמריקאית, או של מדינות יעד אחרות של סטודנטים ישראלים. איך זה משפיע על ההשוואה בין אחוז התל"ג שמושקע באקדמיה בישראל לבין זה שמושקע באקדמיה במדינות רלבנטיות? וזה רק נתון אחד מרבים נוספים שיש להביאם בחשבון כדי לערוך השוואה שאינה פופוליסטית בעניין שיעור ההשקעה של מדינות שונות בהשכלה הגבוהה, או השוואות אחרות במסגרת דיון זה.
כאן אני עוברת לעניין החשוב יותר בויכוח: מואב טען וחזר שאין זה נכון שהוא מבקש לחשוף את האקדמיה לכוחות השוק אלא להפך, לחלץ אותה מהם. אם כך – על מה באמת המחלוקת?
ראשית, כאשר בעיית האקדמיה מוסברת בחוסר יעילות כלכלית (כשל שוק), גם הפתרונות הולכים לשם. מבחינתי, אפשר לקרוא לגישה שמייצגים מואב וברגמן בכל שם אחר, אם לא מוצא חן בעיניהם להיקרא ניאו-ליבראלים (אני מבינה אותם – גם אני לא הייתי רוצה להיקרא כך). זה לא ישנה את המהות: הטענה שיש לשלוח את המוני הסטודנטים למכללות ולהשאיר את האוניברסיטאות סגורות בפני רובם (כלומר – טענה שנגישות לאקדמיה סותרת מצוינות אקדמית), איננה מסקנה שנובעת בהכרח מניתוח כלכלי, לפי ההגיון שגידול ההצע להשכלה גבוהה באוניברסיטאות (הגדלת מספר הסטודנטים, ביוזמתן, אליבא דמואב) גרר הוזלת המחיר – רמת הלימודים ותנאי הלימוד (יחס מרצה למספר סטודנטים). הניתוח הכלכלי נועד לסבר את האוזן ולהדגיש שוב, שמה לעשות? אלו נתונים 'אובייקטיביים' ואיתם אין להתווכח.
אך סדר הדברים הוא הפוך: אנשים מחזיקים בעמדות קודמות, יש להם השקפה באשר לסדר החברתי הרצוי. מאלה נגזרות, אם במודע ואם מבלי משים, הנחות עבודה, ועליהן נבנה הניתוח, שמוביל למסקנה המבוקשת ומגבה אותה. וכדי שלא יובן אחרת – תיאור זה אינו בגדר האשמה ואין כאן טענה שאצל חלק מהאנשים זה עובד אחרת. לכולם יש השקפות והנחות מוקדמות, גם אם אינן מוצגות בגלוי ואף אינן תמיד מודעות למחזיק בהן, מגובשות ומנומקות. אך אנשים מתוחכמים (והיינו רוצים להניח שכלכלנים בכירים הם כאלה) מנהלים דיאלוג כן עם עצמם בנושאים אלה, קוראים מחקרים לא רק על תיאוריות ניהול, אלא גם על סוציולוגיה של ידע ופילוסופיה של ההכרה, והיסטוריה של המדעים, ובעקבות זאת (בין היתר, גם מתוך יושרה בסיסית) משלבים בניתוחים שלהם הצגה גלויה של עמדותיהם ומשלבים ביקורת עצמית בניתוחיהם.
וכאשר מחזיקים בהשקפה שרוב הציבור אינו זכאי להשכלה גבוהה איכותית, ושאין כל צורך לעודד מוביליות חברתית משמעותית ע"י רכישת השכלה גבוהה, כי אז הדרך לקדם זאת היא לתמוך בהגדרת המכללות כמוסדות להוראה בלבד, ע"י מרצים שתנאיהם להתפתחות אקדמית במחקר – מוגבלים, ועל כן הם נתפסים כנחותים יותר ומסמנים את בוגרי המכללות כבעלי השכלה אקדמית סוג ב'; ואז זועקים שיש עודף סטודנטים באשמת האוניברסיטאות, וקוראים לשלוח את הסטודנטים העודפים (אלה שהם פחות טובים כמובן, לא את היחסנים שקבלו חינוך אפור מתוגבר מכאן ועד להודעה חדשה כדי שיוכלו להוציא 700 בפסיכומטרי) למכללות; ואז – זה הפתרון המוצע למשבר. סליחה, זה לא כל הפתרון – יש גם יותר מדי אוניברסיטאות ויש חשש שהתקציבים של אוניברסיטאות היוקרה ימשיכו להתחלק באופן שוויוני בין כל האוניברסיטאות. מה עושים? יוצרים קטגוריה של אוניברסיטאות שהן תת-רמה, ביחס לאוניברסיטאות מעולות. במקרה זה אין אבחנה מוסדית, כמו במקרה של האבחנה בין מכללות לאוניברסיטאות – כל האוניברסיטאות כולן הוגדרו אוניברסיטאות מחקר. לכן, יוצרים אבחנה כזו בעזרת צירוף של לשון בוטה והתעלמות מאיכויות של חוקרים בודדים, או מהצטיינות תחומי מחקר מסוימים באוניברסיטאות שאופיינו כ'חלשות', ובעזרת התבססות על הקריטריונים הבינ"ל לדירוג אוניברסיטאות לפי פרסום בכתבי-עת המדורגים גבוה (כאילו זו אינה ספירת מאמרים, ואין שם כתבי-עת שיושבים על הגדרות איכות בלי כיסוי ולהפך – כתבי עת מצוינים שלא מקבלים דירוג הולם – זה הרי בינ"ל, אז זה נתון 'קשיח' ואין מקום לספקות). במילים אחרות, החזון הוא מערכת אקדמית שיש בה הירארכיה ברורה בקרב האוניברסיטאות ובינן לבין המכללות. מערכת כזו תבטיח את שוליותם של מוסדות אקדמיים מסוימים ובהתאם לכך – תאפשר לעקר את המשמעות סוגרת הפערים החברתיים של האקדמיה.
ומה הבעיה עם ארגוני הסגל? איך הם שייכים לחזון הזה? ובכן, הם מהווים גורם שמעכב את תהליך ההפרטה. הם מייצגים את מידת הסולידאריות שעדיין קיימת בין חברי הסגל, למרות השינויים המבניים של העשור האחרון, את ההגנה על זכויותיהם התעסוקתיות הבסיסיות מפני ההנהלות והממשלות ומפני האפשרות שמואב וברגמן כל כך מייחלים לה – שכר דיפרנציאלי.
ההשקפה הזו היא שמכתיבה את הנתונים שנכנסים לניתוח של מואב וברגמן ומקבלים בו מעמד של 'משקפי מציאות'. לעמדה זו מקובל לקרוא ניאו-ליבראליזם. לא שמענו מפי מואב, שמתנגד לאפיון השקפתו ככזו – מהי ההשקפה שלו, אם איננה ניאו-ליבראלית. גם הוא וגם ברגמן חוזרים ודורשים התערבות בניהול האוניברסיטאות בשם האינטרס הציבורי וכן הם דורשים שקיפות. במאמר מוסגר אומר כי גם על דרישות אלה אין בינינו מחלוקת. אלא שהתערבות ושקיפות הן סיסמאות בלבד, והויכוח הוא על התכנים שלהן. אך אם לחזור לעניין העיקרי – מזה זמן רב שהניאו-ליבראלים גילו את היתרונות הגלומים עבורם בהתערבות בשוק. להתערבות הזו לשם תיקון סטיות קלות של מודל השוק קוראים רגולציה ומטרתה במקרה הנדון להבטיח הפרטה. ושיח השקיפות הוא כלי יעיל כל עוד ניאו-ליבראלים טרם השיגו את מידת הרגולציה שהם רוצים בה. דוגמא? את ביטול האוטונומיה הניהולית של האקדמיה נימקו (ועדיין מנמקים, כאילו היא טרם הושגה) בשחיתות האקדמיה על רקע העדר שקיפות. השינוי המבני שנכפה על האוניברסיטאות עם יישום דוח מלץ הושיב את הוועדים המנהלים בראש מערכת ניהול האוניברסיטאות והעביר את עיקר הכוח בוועדים אלה לידי 'נציגי ציבור'. אם בודקים בחוקות האוניברסיטאות כיצד נקבע מי יכול לשמש נציג ציבור, כיצד נציגי הציבור נבחרים, לכמה זמן, למי הם חבים דין וחשבון, למי נחשף המידע על כל אלה – מתברר שמדובר במערכת שרחוקה משקיפות כרחוק מזרח ממערב. נציגי הציבור הם אכן נציגי ציבור, אבל רק ציבור מסוים – בעלי ההון ובעלי השררה הפוליטית. השקיפות שהם דברו בשמה השיגה את מטרתה ונתנה להם את העמדות בניהול האקדמיה. וכעת היא מיותרת.
לסיום, וכדי שלא יהיה מקום לספק: לי וככל הידוע לי – גם לרבים מחברי בפורום יש ביקורת נוקבת על התנהלות ראשי האוניברסיטאות, ועדי הסגל (הפורום קם מתוך ביקורת עליהם), חלק מחברי הסגל עצמם, והמוסדות שבראש המערכת האקדמית – מל"ג וות"ת. אבל במצב שנוצר בשנים האחרונות, כל ביקורת מנוצלת רק כדי להחליש את המערכת האקדמית עוד יותר ולהשליט עליה את הרגולציה של האוצר ושל הממשלה, כביכול בשם האינטרס הציבורי ובפועל – בהתאם לקווים הניאו-ליבראליים. ובסופו של יום, ולמעשה – כבר בתחילתו, אל קווים אלה מובילות גם העמדות של מואב וברגמן.
את הביקורת על האקדמיה יהיה ניתן ליישם על סמך שלילת האקסיומה שנגישות חברתית ואיכות אקדמית הן תרתי ד'סתרי ובעזרת הגנה מאסיבית על עצמאות המחשבה, המחקר וההוראה באקדמיה.
אני מצרפת לברכת גמר חתימה טובה תפילה, שלא רק גורלנו האישי אלא גם גורלה של האקדמיה הישראלית כולה ייגזר היום לחיים. מה צריך לקרות כדי שהתפילה הזו תתגשם יודעים לפחות 327 מנויים (המספר עלה פתאום, אך לא להתרגש – המספרים האלה הם ראיה מוצקה לעניין מהותי כלשהו ממש כמו הנתונים שברגמן בטוח שהם חזות הכל).
אהבתיאהבתי
תמה אני על עומר מואב. הוא מבסס את טענתו על יציבות התקציב על דוח רשות המחקר של הכנסת, דוח הקובע במפורש:
'תרשים 6 מתמצת את תמונת המצב של האוניברסיטאות בין השנים תש"ס – תשס"ה, על פי נתוני המועצה להשכלה גבוהה. מחד, עלייה של כ- 11% במספר הסטודנטים ומאידך, ירידה של כ- 15% בתקצוב הישיר של ות"ת לאוניברסיטאות (במונחים ריאליים) וירידה של כ- 7% במצבת הסגל האקדמי הבכיר. עקב הירידה בתקצוב והגידול במספר הסטודנטים, ההשתתפות הישירה הממוצעת לסטודנט ירדה בשנים אלה משמעותית. בנוסף, הגידול במספר מקבלי התארים והקיטון בהיקפי המשרות (לצד גורמים נוספים), מהווים רקע להתפתחות תופעת בריחת המוחות, כפי שתוצג בקצרה להלן." (עמוד 11)
הנתונים אותם מציג עומר, מתייחסים לכלל התקציב, לא רק לתקציב ההשכלה באוניברסיטאות.
לא בדקתי נתונים אחרים אותם הוא מציג. אפשר רק לקוות, שלא נסחף בלהט הוויכוח להטות אותם, אלא דייק בציטוטם, מתוך הנחה שדבריו יבדקו על ידי הקוראים.
אהבתיאהבתי
יעקב ברגמן כותב:
מכיוון שאתם עוסקים באמינותי, אני רואה צורך להגן עליה בפני 327 קוראים נכבדים.
אגמון כתבה בתגובתה מהיום: ”ברגמן כפה על הקוראים את מאמריו דרך תגובה לפוסט, אחרי שלפני כשנה הוא פנה לפורום בבקשה לפרסם בו פוסט ונדחה..”
אבל הנה האמת:
בתאריך 28/8/2008 כתבתי את המסר הבא:
שלום, ד"ר איריס אגמון ו-ד"ר סילבי הוניגמן,
ברצוני להצטרף לפורום להגנת ההשכלה הציבורית.
נא אשרו לי קבלת מסר זה ודבר הצטרפותי לפורום.
בברכה,
ד"ר יעקב ברגמן
למטה העתקתי את התשובה שקיבלתי מ-אגמון המזכירה התנהלות של אפרצ‘יק של המפלגה הקומוניסטית בימי תפארתה.
לקוראים הנכבדים, שברובכם אתם אנשי אוניברסיטה: אם חשבתם שאתם בפורום לדיון חופשי במיטב המסורת האקדמית החופשית, אזי אחרי קריאת תשובת אגמון תווכחו לדעת שאתם בפורום הדורש חזרה רעיונית בתשובה ואימוץ “עמדות הפורום” בטרם תזכו לשמוע עמדה הנוגדת את עמדת משטרת המחשבות של הפורום…
“כפיתי” (כדברי אגמון) את מאמריי על הקוראים דרך הפרצה שהותירה לפרסום תגובות גם על ידי שאינם חברי הפורום. אני משער שאגמון תמהר עתה לסתום פרצה זו בחומת משטרת המחשבות שהקימה סביב הפורום, עליה כלל לא ידעתם.
אם אספיק להגיב לידידי יעקב ריטוב לפני שאגמון תסתום את הפרצה, אזי תראו אותה. אם לא, – תבינו מדוע…
From: Iris Agmon
Date: Tue, 26 Aug 2008 20:23:41 +0300
To: Yaacov Bergman
Cc:
Subject: Re: ברצוני להצטרף לפורום להגנת ההשכלה הציבורית.
ד"ר יעקב ברגמן, שלום
תודה לך על פנייתך ועל הבעת העניין בפורום להגנת ההשכלה הציבורית
למען האמת, הופתענו מאד לשמוע שאתה מעוניין להיות חבר בפורום שלנו. זאת משום שככל הידוע לנו, עמדותיך בנושא מערכת ההשכלה הגבוהה, המקור למצבה הקשה והדרכים בהן יש לטפל במצב זה ולשנותו, עמדות שאתה נותן להן פומבי לעיתים קרובות, שונות, שלא לומר – מנוגדות תכלית ניגוד לעמדות הפורום
הפורום, כפי שמעיד שמו, רואה במערכת ההשכלה הגבוהה מערכת ציבורית, על כל המשתמע מכך ושואף לתקן את הפגיעה הקשה שנפגע הבט זה של המערכת ולחזקו. הפורום אינו בלתי-ביקורתי כלפי התנהלות ראשי מערכת ההשכלה הגבוהה, נהפוך הוא. אולם בה בעת הוא מדגיש את חשיבות האוטונומיה של מערכת ההשכלה הגבוהה וקורא לשמור מכל משמר על אי-תלותה בגורמים פוליטיים ו/או כלכליים
עמדותיך בעניינים מהותיים אלה, לפי כל הפרסומים המוכרים לנו, אינן מתיישבות עם עמדות הפורום. אנו כמובן נשמח לשמוע ששינית את עמדותיך ושאימצת תחתיהן את עמדותינו (ראה מסמך מצורף). במידה ודבר כזה קרה, או יקרה בעתיד, ודאי תתן פומבי לשינוי בעמדותיך, מן הסתם בצורת מאמר דעה בעתונות. אם וכאשר הדבר יקרה נשמח אם תיידע אותנו, נשמח גם לתת לכך פרסום בבלוג של הפורום וכמובן — נשקול שוב את רעיון צירופך לפורום
בברכה
איריס אגמון
327 הקוראים הנכבדים, אחרי קריאת הדברים האלה, אני מאמין שאתם מבינים באיזה פורום אתם נמצאים, ומה צריך להיות משקלו של פורום הממושטר על ידי משטרת מחשבות.
– י”ב
אהבתיאהבתי
מפאת כבודו של ברגמן, הסתפקתי באיזכור תמציתי ביותר של ההתכתבות איתו, ולא מצאתי שראוי לפרסם לעיני 327 המנויים ומספר לא ידוע של קוראים שאינם מנויים, התכתבות שאמנם אינה אישית, אך גם אינה פומבית. אולם היות שברגמן ממשיך בדרכו להציג רק חצי אמת (במקרה זה – הרבה פחות מחצי) ולבסס עליה מסקנות מלומדות, אני נאלצת להעלות לכאן, לא בטובתו, ככל שאני יכולה להעריך, את ההתכתבות במלואה. אציין עוד כי לתשובתי הראשונה (כפי שתראו מיד – ההתכתבות הזו לא הסתיימה כל כך מהר), אשר צוטטה לעיל, צורף גם מסמך העקרונות של הפורום.
להלן ההמשך, ואני שוב מתנצלת על האריכות, שהפעם – אינני יכולה לומר שהיא נובעת מחשיבות הדברים. עם קריאת ההתכתבות הזו שוב, לצורך העלאתה כאן, אני תוהה אם מי מהקוראים יכול להמליץ לי על פורום כלשהו שמעניק אותות הצטיינות, או אולי מוטב אות קלון, על אורך רוח מעל ומעבר לנדרש, כדי שאוכל לשקול את הגשת מועמדותי:
ברגמן – מכתב מס. 2
27/8/08
שלום ד"ר אגמון,
העתקים לאנשי ממשל ותקשורת
מצער לשמוע שאתם מחרימים אותי מלהצטרף לארגונכם להגנת ההשכלה הציבורית בגלל דעותיי שאינן מתאימות ל"קו המפלגתי". אחרי הכל, האקדמיה הינה המקום בו צריך מגוון הדעות למצוא מקום לדיון, לליבון, ולהחלטה איזוהי הדרך הנכונה.
זאת לדעת, דעותיי ומאמציי הם בכיוון חיזוק מערכת ההשכלה הגבוהה הציבורית בישראל על פי המודלים הקליפורני והבריטי, שעליהם — בשונה ממשרתי הציבור במשרד האוצר ומן העיתונאים הכלכליים החשובים בארץ — אינכם יודעים דבר כמשתמע בבירור מפרסומיכם. דעותיכם הן המחלישות אותה מערכת ציבורית, והן ושכמותן שהביאוה אל סף קריסה בשעה שההוצאה עליה הינה מן הגבוהות בעולם.
סירוב לבקשתי להצטרף לפורום להגנת ההשכלה הציבורית הינה סתימת פה למביע דעות שונות מן ה"קו המפלגתי", אבל אין בה חידוש ככל שהדבר מדובר באקדמיה הישראלית; לפני כשנתיים הוחרמה הרצאתי באוניברסיטת בן-גוריון על ידי המחלקה המזמינה… אבל אותה אקדמיה ישראלית מפליאה זעקותיה כאשר האקדמיה הבריטית מנסה להחרימה על דעותיה או מחדליה… על זאת אמרו חכמנו: "קשוט עצמך תחילה, ואחר כך קשוט אחרים."
אני מתכוון לעשות שימוש טוב למען הציבור בישראל בסירובכם לצרפני לפורום להגנת ההשכלה הציבורית.
נא הביאי לידיעת הפורום שלך את מכתבי זה.
בברכה,
יעקב ברגמן
תשובתי מס. 2:
28/8/08
לד"ר ברגמן שלום
נראה כי תגובתך בטעות יסודה: הפורום הוא תנועה (לא מוסד ולא מפלגה) שכל טעם קיומה הוא בהיותה התאגדות וולונטרית סביב עמדות משותפות — מאבק בתהליכי הפרטת האקדמיה. עמדות אלה אנו מנסים לקדם, מטבע הדברים, עם מי שדוגל בהן, וזאת, אגב, תוך קיום הבדלי דעות מסוימים בקרבנו. עד כמה שהבנו, אינך טוען שאתה שותף לשאיפה לקדם מאבק זה, או שעמדותיך שונות משלנו בשוליים בלבד. דבר זה גם עולה בבירור מכל פרסומיך הפומביים. לכן אין אנו מוצאים טעם בהצטרפותך לפורום
עוד אנו מבינים מדבריך שהצטרפותך לפורום נועדה לקיים אתנו ויכוח על עמדותינו, להוכיח שאנחנו טועים ולא מבינים דבר. לנו אין מונופול על השיח הציבורי ואיש אינו מונע ממך להשמיע את דעותיך ולהתווכח אתנו, או עם כל אחד אחר. לשם כך אין כל צורך להיות חבר בפורום. לכן לא ברור על איזו סתימת פיות או חרם אתה מתלונן. לנו אין גם מונופול על הקמת ארגונים ואיש אינו מונע ממך להקים ארגון, או להצטרף לארגון קיים לקידום המטרות שבהן אתה דוגל
בברכה, איריס אגמון
העתק: הוועדה המתאמת של הפורום להגנת ההשכלה הציבורית
ברגמן – מכתב מס. 3
28/8/08
שלום, איריס,
הבעיה היא שחברי ההתאגדות שלכם אינם מבינים מה זאת הפרטה של ארגון.
הפרטה היא מסירת השליטה בארגון לקבוצה חלקית מן הציבור.
הפרטה היא מה שקרה לאוניברסיטאות בישראל כאשר הסגל האקדמי השתלט עליהן לקידום האינטרסים של עצמו השונים מאלה של הציבור. ראי בספרו של אורי כהן "ההר והגבעה" כיצד השתלט הסגל האקדמי על האוניברסיטה העברית בשנות הארבעים של המאה הקודמת, ובעקבות השתלטות זאת כך קרה גם בשאר האוניברסיטאות בישראל. (עדיף לקרוא את עבודת הדוקטור של אורי כהן, אשר עליה מבוסס ספרו).
מה שאני מנסה לעשות זה להחזיר את האוניברסיטאות לשליטת הציבור. קראי על כך בקרוב מאמר, "האוניברסיטה היא אנחנו, האומנם?", שכתבתי בהזמנת עורך "המרחב הציבורי" היוצא לאור על ידי המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב. הגיליון עומד לצאת בימים הקרובים.
במלים אחרות, בעוד שאני מנסה להלאים את האוניבסיטאות הישראליות מן הסגל האקדמי בחזרה לידי הציבור, אתם מנסים לשמר את ההפרטה שלהן.
אני מציע שתקראי את "הפרכת דוח יערי", בה אני מדגים את התוצאות הרעות — כמו הזנחת תחום "בריאות וסביבה" וכמו הזנחת המתימטיקה השימושית — של הפרטת האוניברסיטאות הישראליות בעבר לשליטת הסגל האקדמי.
הפרכת דו"ח יערי נמצאת כאן
יש ללחוץ כדי לגשת אל Hafrakhat_Yaari.pdf
בהשפעת הפרכה זו מציג דוח שוחט את הסתייגות האוצר לטובת הציבור :
"יש למנוע הכוונת המחקר האקדמי הבסיסי.
משרד האוצר מסתייג מעמדה גורפת זו. בצד חופש המחקר אין להתעלם מכך שהאינטרס הציבורי מחייב לקבוע סדר עדיפויות בכל הנוגע לנושאי מחקר שונים, ולהקצות משאבים למחקר המדעי תוך שימת דגש גם על צורכי הציבור ועל נושאים בעלי חשיבות לאומית. לפיכך ראוי כי הממשלה תהיה שותפה לקביעת סדרי העדיפויות. בהתאם לכך יש גם להגדיל את מעורבותם של אנשי תעשייה ואישי ציבור בקביעת התחומים והנושאים אשר להם יוקצו משאבים למחקר באמצעות הקרנות התחרותיות."
זהו נסיון האוצר להלאמת האוניברסיטאות לטובת הציבור כפי שהן מולאמות בארה"ב, כולל אלה הנקראות בטעות "פרטיות" כמו הרוורד; וכפי שהן מולאמות בבריטניה, שם כפתה הממשלה על אוניברסיטאות פרטיות כמו אוקספורד וקיימברידג’ התלויות בכסף ציבורי לקבל על עצמן הנהגות שבהן יש לנציגי הציבור קול מכריע.
אגב, ארגון BioAbroad של משתלמים ישראלים במדעי החיים בחו"ל הרוצים לחזור לישראל מציג קישור להפרכה שלי באתר הארגון.
האם ידעת, איריס, שאיכות המחקר במדעי החברה בישראל במספר ציטוטים ממוצע למאמר היא כ- 30 אחוז מתחת לממוצע העולמי, ממצא המסביר את איכותו הירודה של השיח הציבורי בישראל.
את צודקת. אין צורך שאצטרף לארגונכם. הייתי רוצה אבל שתאפשרו לי להעביר אליכם את שאני למדתי בעמל רב במשך שנים. למשל, מדוע שלא תציגו באתר שלכם קישור ל"הפרכת דוח יערי" וקישור למאמרי הנזכר לעיל העומד לצאת לאור בקרוב ב"מרחב הציבורי"?
י"ב
תשובתי מס. 3
30/8/08
ד"ר ברגמן, שלום
אין ספק כי בין חברי הפורום לבינך קיימים חילוקי דעות עמוקים בכל הסוגיות שהזכרת.
אנו נוהגים מדי פעם ליידע את חברי הפורום וקוראי הבלוג על פרסומם של מאמרים רלבנטיים וכך, מן הסתם, נעשה גם כאשר יצא לאור גליון "המרחב האזרחי" בנושא ההשכלה הגבוהה.
בברכה
איריס אגמון
ברגמן – מכתב מס. 4
30/8/08
איריס,
כתבתי, "המרחב הציבורי". לא "המרחב האזרחי" , כפי שכתבת.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%90%D7%91_%D7%A4%D7%9C%D7%93
מה שמעניין ב"מניפסט" שלכם הוא שאין בו כלל עובדות. כולו הגיגים…
בברכת הלאמה מוצלחת של האוניברסיטאות למען הציבור,
י"ב
ברגמן – מכתב מס. 5 (פסח תשס"ט)
13/4/09
שלום ד”ר אגמון
ב”פורום” שאת מנהלת, פרסמת את מאמרו של דני גוטווין בכתב העת “המרחב הציבורי.” ללא ספק, את יודעת שמאמרו של גוטווין הופיע כחלק מצמד מאמרים בנושא, שהוזמנו על ידי מערכת “המרחב הציבורי.” המאמר השני שפורסם היה שלי. אבל את המאמר שלי לא פרסמת, אע”פ שבפורום המיועד לאנשי אקדמיה ראוי לפרסם גם דעה הפוכה ולתת לקוראים להחליט בעצמם. הרי לא מדובר פה בפרופגנדה, ולא מדובר בחברי פורום חסרי דעת שיש להסתיר מהם דעה הפוכה שמא יתפתו; או אולי אני טועה?
פרסום סלקטיבי כשלך הינו נוגד מהותית את האתוס האקדמי, וישמש בעתיד לניגוח מוצדק של ה”פורום” שאת פעילה בו.
אני מציע שתפרסמי גם את מאמרי, שאני מצרפו כאן, כשם שפרסמת את מאמרו של גוטווין.
לא בברכה, כי אין פה על מה לברך,
יעקב ברגמן
תשובתי מס. 5
14/4/09
לד"ר ברגמן שלום וחג שמח גם לך!
ניסית כבר לפני מספר חודשים להכתיב לנו מה עלינו לפרסם באתר של הפורום, בשם האיזון הקדוש, וכבר עניתי לך אז שאנחנו לא מפלגה או מוסד ציבורי, אלא מסגרת רעיונית שמבקשת לקדם אג'נדה מסוימת ומוצהרת, כך שהביקורת החוזרת שלך על העדר פלורליזם מחשבתי והטון הנעלב מאי פרסום מאמרך קצת תמוהים. היות שההתכתבות הקודמת בינינו עדיין שמורה אצלך במחשב, כפי שמעיד משלוח המייל שלך כהמשך לה, ואין מדובר כאן בשכחה מצדך, אלא בנסיון לעורר שוב את הויכוח, אני לא מוצאת טעם לחזור כאן על הדברים שהוחלפו בינינו בזמנו. לפי הבנתי, הויכוח מוצה עד תום בסיבוב הקודם.
אגב, רק לשם העמדת דברים על דיוקם, את מאמרו של דני גוטוויין לא פרסמנו כעת (או במועד שאיני יודעת מהו שבו יצא לאור הגליון המדובר של "המרחב הציבורי"), אלא כאשר גוטוויין השלים את כתיבתו במקביל להגשתו לפרסום (באישור עורך "המרחב הציבורי"). כך שהעובדה שמאמרו של גוטוויין יתפרסם לצד מאמר שלך כלל לא הייתה ידועה לנו באותו זמן. זה כמובן אינו אומר שאילו ידענו היינו בוחרים לפרסם את מאמרך, אבל זו הייתה השתלשלות העניינים.
עם זאת, בהחלט יתכן שהוועדה המתאמת או צוות האתר של הפורום שלנו ימצאו לנכון להפנות את תשומת לבם של חברי הפורום למאמרך, כשם שאנו עושים מעת לעת ביחס לפרסומים שונים בנושאים שמעניינים את הפורום.
בברכה!
איריס אגמון
אהבתיאהבתי
אגמון, – כתבת: "אני נאלצת להעלות לכאן, לא בטובתו, ככל שאני יכולה להעריך, את ההתכתבות במלואה."
תגובת י"ב: דווקא כן בטובתי! ההתכתבות שלנו מחזקת את טענתי ותומכת בה, שאת משמשת משטרת מחשבות של ה"פורום."
אגב ירייתך זו ברגל משטרת המחשבות שלך, גם זיכית את חברי הפורום שלך בכמה הסברים טובים שלי על מה זו הפרטה ומהי הלאמה, ועל ההבדל ביניהם.
לפני שאת יורה למשטרת המחשבות שלך שוב ברגל, אולי כדאי לך שתתייעצי עם עמיתייך למשטרה זו? במחשבה שניה, אולי לא כדאי, כי בציטוט דבריי תמשיכי לזכות את חברי הפורום שלך בתובנות טובות על ההשכלה הגבוהה, שביניהן נמצאת המלצתי לחברי הפורום לקרוא את המאמר שהזמינה אותי לכתוב מערכת כתב-העת "המרחב הציבורי" היוצא לאור על ידי המחלקה למדע המדינה של אוניברסיטת תל-אביב; מאמר שאותו מיאנת לפרסם לחברי הפורום, כפי שפרסמת להם בתגובתך לעיל.
המאמר נמצא בקישור הבא:
יש ללחוץ כדי לגשת אל University_is_us_Really_2.pdf
התרשימים המקדימים את המאמר לקוחים ממצגת שעשיתי לוועדת החינוך של הכנסת ב-2003, עת סייעתי לתלמידיי במשרד האוצר להחזיר, ולו חלקית, את האוניברסיטאות לפיקוחו של הציבור, פיקוח הנהוג עתה בכל הדמוקרטיות המתקדמות.
אגב, על החרמת הרצאתי המוזמנת באוניברסיטת בן גוריון קיבלתי את התנצלותו האישית של נשיא האוניברסיטה דאז אבישי ברוורמן.
אהבתיאהבתי
ומכיוון שהפרצה עדיין לא נסגרה, הנה מצגת שעשיתי להנהלת האוצר ולמבקר המדינה על הרפורמות הדרושות בהשכלה הגבוהה
יש ללחוץ כדי לגשת אל MoF_presentation_SHRT.pdf
עד כמה שאני יכול לשפוט, הייתה למצגת השפעה ניכרת בשני המקומות.
י"ב
אהבתיאהבתי
חשבתי שכבר השתחררנו, בשעה טובה, מיעקב ברגמן, אבל נראה שטעיתי. מכיוון שכך, ארשה לעצמי להזכיר אותו שוב, בתקוה שזה לא יגרום להמשך.
העניין הוא שנמנעתי להתייחס להשערתו של עומר שאינני עונה לטקסטים של יעקב ברגמן משום שאני מתקשה להתמודד עם טענותיו. מיותר לומר שאינני חושב כך, אבל ראוי להסביר שזכותו של אדם שלא לנהל שיח עם אנשים מסוימים ולא להתייחס לדבריהם. יש כאן אכן הפרה של הכלל הטוב של "התייחס לדברים ולא לדובר", אבל גם לכללים טובים יש יוצאים מן הכלל אשר מתייחסים לטיפול במקרים חריגים. ודי לחכימא….
אהבתיאהבתי
נ.ב.: על מנת להסיר ספק, אציין שאני מוכן לענות לכל שאלה ו/או טענה, גם אם מקורה ביעקב ברגמן. אבל אינני מוכן להתדיין איתו, ואינני מוכן להתייחס לטקסטים שלו (אבל כאמור לא אבדוק את מקור הטענה באם תעלה, ולא אמנע מלהתייחס גם אם יאמר שי"ב הוא מקורה).
אבל נראה לי שהשיח הנוכחי מיצה את עצמו, בשל המגבלות של המדיום. נראה לי שמדיום מתאים יותר לליבון שאלות חשובות כל כך הוא פרסום של ניירות עמדה ותגובות עקרוניות עליהם. התגובה הראשונה היתה תקציר של נייר עמדה כזה. היא כללה הערכה של מנין באנו, מה השתבש ומדוע, ואיך ניתן לצאת מן המשבר. אם יעלה רצון (ז"א אם יובע עניין בכך) אהיה מוכן לפרט את השלד הזה. גם בעלי עמדות שונות יוכלו לחבר ניירות עמדה כאלו, וזה נראה לי הרבה יותר מועיל ומשכיל מהמשך ההתנצחות הנוכחית.
אהבתיאהבתי
פרופ' גולדרייך – אודה אם תסביר מה פשרה של התנהגות אד-הומינם זו שלך?
אהבתיאהבתי
יעקב ריטוב
למען ההגינות, היחיד שטרח להציג לנו עובדות היה יעקב ברגמן. חלוקת התקציב בין האוניברסיטאות לבין המכללות נעשית על ידי ות"ת והאוצר כאמור לא קיצץ בסך התקציב. יש הבדל גדול בין הטענה, שאינה אמת, על פיה קוצץ תקציב ההשכלה הגבוהה, לבין הטענה שהתקציב לא גדל בהתאם לגידול בצרכים. אבל, כל זה בשולי הדברים. השאלות המהותיות הן השאלות על היקף תופעת ספירת המאמרים והרמה המחקרית הירודה בחלק מהמחלקות, ומה הפתרון הנכון ליצירת מערכת המעודדת מצוינות. תרבות ספירת המאמרים בוודאי אינה תוצאה של קיצוץ תקציבי שהיה או לא היה.
שבוע טוב
עומר
אהבתיאהבתי
שתי הבהרות.
לשי: כפי שרמזתי בתגובה קודמת, אני חושב שמוטב שלא אפרט את הסיבה לסטיה שלי מן הכלל הטוב של התייחסות לדברים ולא לדובר. באופן כללי, אני מנסה לסגור את ההתכתבות הנוכחית משום שנראה לי שהיא לא מקדמת דבר. הצעתי דרכים אלטרנטיביות לקידום ההבנה בנושא חשוב זה.
לגבי ההודעה הקודמת שלי מהיום שעה 19:00 לערך בפסקת הנ.ב. האחרון שלי, יש לקרוא "התגובה הראשונה היתה תקציר" כמתייחסת לתגובה הראשונה שלי — זו של שעה 11:24 ביום 15.9
אהבתיאהבתי
עומר,
אני שמח, שטרחת להבהיר, כי בהתבטיותיך השונות ההתייחסות הייתה להשכלה הגבוהה בכלל, ולא לאוניברסיטאות בפרט, כמו שהקורא התמים (וודאי המאזין) הייה יכול לחשוב. ראה בפרט הציטוטים מדבריך, כמו "הערה 2 נשמעת לי חסרת כל בסיס. על איזו התערבות ממשלתית אתה מדבר? רק על תגיד קיצוץ. בדוק הנתונים ותגלה שלא היה קיצוץ." ו-
"מעט הגינות בבקשה. הרי כתבתי שתקציב האוניברסיטאות לסטודנט ירד, אז מדוע להסכים שברור שזה נכון ובכל זאת אתה מוסיף שהקורא יבחר למי להאמין ומוציא דיבתי רעה ברמיזה לכך שאיני דובר אמת? אגב אין צורך לבחור למי להאמין, שכן דוח שוחט מציין במפורש שלא חל קיצוץ מהותי בתקציב הכולל וכך גם נתוני הות"ת. כל אחד מוזמן לבדוק." (דוק התיייסתה לאוניברסיטאות ).
לגבי האוניברסיטאות, שהם נושא הדיון הן בפורום זה, והן בראיון עם לונדון וקירשנבאום, חל, כנראה, צמצום ממשי בתקציב הנומינאלי, במקביל לגידול בצרכים. ולכן לפחות, בא נודה, שעד שטרחתי לבדוק את העובדות, הוטעתי על ידי דבריך, אני ולא אחר. קריאה בדיעבד של מה שכתבת, לא שכנעה אותי, שטעותי לא נבעה מצורת הצגת הדברים על ידיך.
מסע הצלב הקודם שלך בוסס על דו"ח של ות"ת (ספירת הספרים). מאמרך פורסם לאחר שכבר היה ברור, שות"ת הציגה את פרסום הדו"ח כטעות בדרג נמוך. לא לך ולא לעתון "הארץ" העובדה הקטנה הזאת לא הפריעה.
אני מסכים שתרבות ספירת המאמרים, הינה רעה חולה, אך גם תרבות "אצלנו הסטנדרטים אחרים" של המחלקות לכלכלה אינה מפתח להצלחה. וכאן, מה לעשות, אני מכיר הייטב חלק מן העובדות. מדיניות הקידום של "המקרה המיוחד", אינה מאפיינת רק תחומים השונים מכלכלה. לא ברור לי, מדוע לדעתך, הדרך לתיקון תרבות הספירה, במידה והיא קיימת, הינה דרך תקיפת המערכת מבחוץ, ולא מאבק לשיפור האיכות מבפנים. שהרי עדיין, היחידים שיכולים לקבוע סטנדרטים הינם האוניברסיטאות. לאוצר, גם אם היה רוצה, אין את היכולת לקבוע אמות מידה של איכות לאוניברסיטאות.
JR
אהבתיאהבתי
יעקוב (ריטוב) בוקר טוב,
אני משתומם, הרי את הטענה שהאוצר קיצץ בתקציב ההשכלה הגבוהה משמיעים חברי סגל אקדמי ללא הרף, והטענה הזו פשוט אינה אמת. אפשר להתווכח על הדקויות.
לגבי ספירת כמויות. הצגתי במספר מאמרים דוגמאות רבות בנוגע לקיומה של התופעה והעובדה שות"ת הסתייגה מדוח שהיא הפיקה אינה פוסלת את הדוח כעדות (נוספת!) לגבי תרבות הספירה. ותת הבינה שפרסום הדוח היה טעות ולכן ההסתייגות בדיעבד והטלת האשמה על הש"ג (דרג נמוך).
עוד נקודה מעניינת נוגעת ל"קריטריונים" שמקנים לרובנו תוספת שכר על "הצטיינות". ראשית זו עוד דוגמה לכך שאנו מרמים את הציבור, ושנית אחד הקריטריונים הוא פרסום שני מאמרים. כלומר, מי שפרסם שני מאמרים בכתבי עת דלי ערך עומד בקריטריון, בשונה מחוקר המצטיין שפרסם מאמר אחד בכתב עת מהשורה הראשונה.
לא טענתי שבמחלקות לכלכלה הסטנדרטים אחרים. יש מחלקות לכלכלה ולא רק בכלכלה שהסטנדרטים בהם שונים מהסטנדרטים במחלקות לכלכלה אחרות וגם כאן לא רק בכלכלה.
אתה יכול לחלוק על דעתי, אבל לתיקון מערכת חולה צריך גורם חיצוני, והעובדות מראות שמערכות ההשכלה המצטיינות בעולם אינן נהנות מאוטונומיה הדומה לזו הקיימת בישראל.
אסתפק בזאת ואשתדל לא להגיב יותר. אני סבור שמשלם המסים מצפה ממני לעסוק במחקר…
יום טוב
עומר
אהבתיאהבתי
לעומר.
אם אתה מבקש להלחם בתופעה של ספירת מאמרים והתבססות על סטטיסטיקות בלתי מושכלות אחרות כבסיס להערכת עבודה מדעית, תתקשה למצוא שותף מסור יותר ממני. אבל נראה לי שלמרות הסכמתנו על אופייה החולני של התופעה הנ"ל אין סיכוי רב לשיתוף פעולה בינינו משום שאנחנו חלוקים על מקור התופעה, על הסיבות להתעצמותה, ועל הדרכים למיגורה.
לדעתי, מדובר בתופעה כלל-עולמית אשר מתגברת ואינה ייחודית כלל לאקדמיה בישראל. אני תוהה האם אתה מסכים לדעה זאת, אבל אני "פוטר" אותך מתשובה, מתוך שותפות אמת ברצון (של שנינו) לסיים את שיח התגובות הנוכחי.
אני טוען שהתופעה של התבססות על סטטיסטיקות בלתי מושכלות להערכת איכות של עבודות מדעיות מתגברת ככל שעולה הלחץ החיצוני לספק לגורמים חיצוניים (קרי: לא אקדמיים) הערכות איכות כאלו. טענה זאת נסמכת הן על ניתוח מופשט ("פילוסופי") והן על עובדות אמפיריות, ואני מציע לא לזלזל באף אחד משני היסודות הללו של ההבנה. אני מניח שכאן טמונה אי ההסכמה הגדולה בינינו, ולפיכך אין באמת סיכוי שנשתף פעולה במאבק, כי הניתוחים השונים שלנו מובילים לדרכי מאבק שונות ואפילו סותרות הדדית, כך שצפוי שנפריע זה למאמציו של זה. זאת מציאות עצובה ביותר, ואין צורך להחריפה ע"י טענה שהשני אדיש לתופעה.
נקודה נוספת של אי הסכמה בינינו היא לגבי עוצמת ההשפעה של התגברות התופעה (של התבססות על סטטיסטיקות בלתי מושכלות להערכת איכות של עבודות מדעיות) על המערכת האקדמית והנזק שהיא גורמת, בהשוואה לנזק הנגרם ע"י המחנק התקציבי בו המערכת נתונה יותר מעשור. אינני מזלזל כלל בהשפעה הרעה של התופעה הנ"ל, אבל השפעה זאת היא זניחה בעיני ביחס לאסון שנגרם ע"י המחנק התקציבי.
עודד
אהבתיאהבתי
עודד,
אני מתנצל אם השתמע מדברי שאתה אדיש לתופעת ספירת המאמרים. כתבתי שלהבנתי אתה לא מודע להיקפה. אכן אנו מאמינים בדרכים שונות למיגור התופעה. לפחות בזאת אנו מסכימים. איני מזלזל בטיעוניך התיאורתיים בעניין הביקורת החיצונית, אך אני סבור שהעובדות אינן תומכות בתקפותם למציאות. האוטונומיה של מערכת ההשכלה הישראלית לא הביאה לבקרת איכות המחקר ולצמצום בעיית הספירה. לעומת זאת צמצום האוטונומיה הבריטי והערכת המחקר שם צמצמה מאוד את הבעיה. כחבר סגל באוניברסיטת לונדון אני רואה הדברים במו עיני. כאשר כל חוקר מגיש 4 מאמרים בלבד על תקופה של 5 שנים, כמובן לצורך הערכת המחלקה ולא החוקר הספציפי, הלחץ המוסדי מופעל לייצור איכות על חשבון כמות. ונכון גם שלא פשוט להעריך איכות ואין דרך מושלמת אבל הבחירה להימנע לכן מבקרת איכות תפגע קשות בהשיגי מערכת ההשכלה הגבוהה.
עומר
אהבתיאהבתי
לקוראים
המכתב האחרון מעלה את השאלה מדוע בוחרים חברי סגל בכירים במחקלה בינונית בפקולטה בינונית (המדורגת במקום ה-44 בעולם), כמו האוניברסיטה העברית, ללמד באוניברסיטה לונדונית, אף שהיא אינה מופיעה כלל בדירוגים הבינלאומים כדירוג שנחאי ובדירוג QS מופיעה במקום המכובד של 291, וכיוב'.וכל זאת שתקציב ההשכלה הגבוהה (כולל ישיבות) לא צומצם כלל. אולי זאת חלק מן הבעיה.
אבל כפי שנאמר הבוקר, זמנו אמור להיות מוגדש למחקר, לא להתדיינות ריקה זאת.
אהבתיאהבתי
יעקוב (ריטוב),
אתה שואל או מנסה לומר משהו? כבר תשע בערב, אז אני יכול להתפנות ממחקר, אז אם אתה שואל מדוע יש לי משרה בלונדון, התשובה היא מאוד פשוטה: כי אני יכול. ואם מישהו עדיין לא הבין, אז הם משלמים בהתאם לחלופות הכלכליות. ניאו-ליברלים שכמותם. שליטת הוועדים במבנה השכר של ההשכלה הגבוהה בישראל מונעת למזלנו הרב תופעות בזויות מסוג זה. אמנם יש לזה מחיר ביכולת לגייס חוקרים מעולים, אבל העיקר הסוציאליזם והשוויון. אופס… אבל אין שוויון. הוועד שלנו טרח להגדיל את פערי השכר בין הצעירים לבין הוותיקים שמראש שכרם הרבה יותר גבוה ומוחם לא בורח לשום מקום. (זוכרים את הסלוגן בימי השביתה – חייבים להגדיל שכר כדי להלחם בבריחת המוחות, או משהו כזה?). לא טוב? דווקא כן. זה אי השוויון החביב עלינו. מנותק מהישגים ומנותק מחלופות כלכליות.
ואם אתה מנסה לומר משהו, אז כנראה שהשעה המאוחרת מקשה עלי את ההבנה ואשמח אם פשוט תאמר את אשר על לבך, למרות שגישת האד-הומינום לא חביבה עלי במיוחד בעיקר משום שהיא מסיטה את הדיון שלא לצורך.
אגב, אם כבר לוקחים דירוגים בינלאומיים ברצינות, אז בדירוג ששוחרר השבוע שאינו דירוג שולי כידוע, http://www.timeshighereducation.co.uk/ המוסד שבו אני מועסק בלונדון מופיע במקום ה-88 ואין אף מוסד ישראלי בכל 200 המקומות הראשונים. לדעתי מוגזם ולא סביר ובכל זאת רומז לכך שאולי הבעיה היא לא רק שברגמן ומואב מבלבלים את המוח אלא שיש בעיה רצינית בהיקף המחקר בישראל שהוא תת-רמה, ובתמריצים המעודדים יצירת מחקר מהסוג הזה. כנראה שהפרטת מערכת ההשכלה הגבוהה (העברת השליטה לידיים הפרטיות של העובדים) לא כל כך מוצלחת וצריך להחזירה לידי הציבור. למרות שכאדם הלוקה בדת ההפרטה קשה לי מאוד להודות בכך.
אהבתיאהבתי
עומר, אם כבר מביאים דירוג, אין זה הגון במיוחד שלא לציין שמרבית המוסדות הישראלים לא השתתפו בכלל בקביעתו
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1189904.html
אהבתיאהבתי
יופי גאונים,
התכתובת הענפה שניהלתם בניכם עושה את דרכה לעמודי החדשות.
כביסה מלוכלכת מכבסים בבית, והדבר היחיד ש"הדיון" הזה עושה
הוא אספקת חומר להתנגחויות של אויבי האקדמיה ואותם כבר לא מעניינות אפילו העובדות, רק הוצאת ציטוטים מהקשרם ודם:
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=a28b07a102084d28785d2d933122ebb1&id=1669
אהבתיאהבתי
מי זה בדיוק אויבי האקדמיה? אלה שלא חושבים כמוך?
הדבר היחיד שקרה הוא שתודות למדיום, ד"ר אגמון ופרופסור גולדרייך נאלצו להגן על טענותיהם (והשמצותיהם) בפני ביקורת. הם נכשלו לחלוטין בהגנה על טיעוניהם, והם נעלבו נורא שמישהו הפעיל כלפיהם רבע מהארס שהם מפעילים כלפי אחרים. בוודאי ש"הקפיטליסט היומי" ישמח להציג את הדיון לעיני כל. הדיון הזה הוא כזה נוק אאוט מוחץ של מואב וברגמן, שאין להתפלא שהוא יובא בעתיד פעמים רבות כדוגמא בידי כל מי שרוצה לנגח את השמאל.
ממש עצוב להיווכח שאנשים שכל כך פעילים בתחום (ודוק – ד"ר אגמון ופרופסור גולדרייך הם לא מדגם מקרי של שני אנשי אקדמיה. הם אנשים שעוסקים בנושא רבות!) משתדלים כל כך להימנע מלהביא נתונים -עד שלא דוחקים אותם אל הקיר בתגובות, וגם אז אלו נתונים שבקושי רב מאוד תומכים במשהו מדבריהם. עצוב ש JR חושב שמואב מעוות נתונים כי הוא לא הדגיש את ההבחנה בין אוניברסיטאות ומכללות, אבל הוא לגמרי בסדר עם זה שאחרים קוראים קיצוץ במקום שלא היתה בו ירידה ריאלית בתקציב.
איך זה שאנשים כל כך פעילים, וכל כך משוכנעים בצדקת דרכם לא יודעים לדקלים נתונים שיתמכו בעמדתם, ומבטלים את זה ב"זה עבודה קשה" או "זה לא המדיום" או "בוא לא נעשה את זה בפומבי" או "רק הפעם יוצא מן הכלל, אני אשתמש בא הומינם"?!
מואב וברגמן יודעים היטב שעמדותיהם לא פופולאריות בחוגים רחבים, ולכן הם כן יודעים לבסס את טיעוניהם היטב בנתונים ובצורה לוגית וקוהורנטית.
אחרים, שמסתובבים בחוגים שבהם אם רק הגעת למסקנה שעומר מואב שקרן, ושפקידי האוצר אשמים בכל הרעות החולות של האנושות – אתה בטוח צודק ופטור מהצורך לנמק, אנשים קצת שכחו איך לנהל ויכוח.
אהבתיאהבתי
פרופ לפיושה,
אני חולקת על עמדתך:
ראשית, הדיון כאן אינו כביסה מלוכלכת, אלא ויכוח מהותי על שורה של עובדות ופרשנותן.
שנית, הכרה בכך שיש באקדמיה גם נקודות תורפה וחולשות משמעותה הודאה בכך שהיא מערכת חברתית אנושית, וככזו – יש בה סתירות פנימיות וכשלים כפי שיש בכל מערכת אחרת. משמעות ההכרה היא גם נכונות לביקורת עצמית ולתיקון הכשלים, אך במסגרת הצגת דברים מאוזנת, ומתוך מטרה להגן על הההשכלה הגבוהה ולחזק אותה, לא לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה. לטעון שאין במערכת הזו רבב ולהסתגר – זה מהלך של עצימת עיניים, שלא ימנע מתקפות על האקדמיה.
לבסוף – גם אילו היה מדובר בכביסה מלוכלכת, האפשרות לכבס אותה בבית איננה קיימת עוד בעידן האינטרנט. לכן מוטב להיערך אחרת, ומי שחשוב לו להגן על האקדמיה ולדאוג שהיא לא תהפוך לעוד חברת כוח אדם או מקהלת אומרי הן שמתכוונת לפי רייטינג, אין לו ברירה אלא להתמודד עם המתקפות על האקדמיה שהפכו בשנים האחרונות לבון טון – הן במרחב הוירטואלי והן (בעיקר) במציאות. ובמציאות, הבולוגספירה היא, עם כל הכבוד, ובניגוד למה שנדמה לכמה אנשים שהמקלדת נדבקה להם ליד – רק מרכיב אחד.
אהבתיאהבתי
עודד , כמה דברים לי אליך
כתבת: "לגבי שקרים בנושא הקיצוץ — אניח לקוראים להחליט האם להאמין לך ולברגמן או לות"ת, דוח שוחט, וכלל חברי המערכת האקדמית (שכולם, על אף הבדלי ההשקפות התהומיים בשלל נושאים) טוענים שהיה קיצוץ." והגדלת לכתוב: "אין לי הנתונים בהישג יד, אבל אני בפירוש זוכר את רוח הדברים."
אבל אם אין לך הנתונים, מדוע אינך מנסה להשיג אותם לפני שאתה "מניח לקוראים להחליט האם להאמין לברגמן או ל-ות"ת ולוועדת שוחט"? איך אתה רוצה שקוראיך יקחו אותך ברצינות, אם אינך טורח אפילו טרחה קלה להשיג את הנתונים קודם שאתה מטיל ספק באמינות דבריי?
המעציב הוא, שלא רק שלא קשה להשיג את הנתונים, אלא שפרסמתי אותם במאמר ב-TheMarker "האם האוניברסיטאות מטעות את הציבור?"
http://www.haaretz.com/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1103845
אני מציע לך ולקוראים לקוראו. שים לב לציטוט שאני מצטט במאמרי מדו"ח שוחט (עמוד 19 בו) המודה שהמדינה לא קצצה בתקציב ההשכלה הגבוהה.
במאמרי אני מסתמך על נתוני משרד האוצר אותם מצטט מרכז המחקר והמידע של הכנסת בנייר רקע שהכין המרכז, "תקצוב המחקר האקדמי בישראל," עבור דיון של וועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת; דיון בו השתתפתי, ושאת הפרוטוקול שלו תוכל למצוא באתר הכנסת.
הנחתי את נייר הרקע של מרכז המחקר של הכנסת בקישור
יש ללחוץ כדי לגשת אל Israeli_academic_research_budget.pdf
הסתכל שם בטבלה 1, ותגיד לי אם אתה רואה קיצוץ בתקציב.
אבל להסיר ספק, הנה ציטוט מתוך דברי ההסבר לטבלה בנייר הרקע: "בבחינת שיעור השינוי בתקציב בין השנים 2000 –2009 במונחים ריאליים ניכר כי לא חל שינוי משמעותי בתקציב: מכ- 6.31 מיליארד בשנת 2000 לכ-6.44 בשנת 2009 – שיעור שינוי של כ- 2.2% ."
אני חוזר: הנתונים מראים שבעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, לא חל שינוי ריאלי בתקציב! לכן, אין צורך להיות מומחה דגול בכלכלה, מספיק להיות תאורטיקן של מדעי המחשב, כדי להסיק מכך, שלא היה קיצוץ ריאלי בתקציב, כפי שהטעו ראשי הממסד האקדמי את הציבור הישראלי, חזור והטעה.
אבל יטענו המטעים, הרי מספר הסטודנטים גדל ולא היה פיצוי לגידול זה בהגדלת תקציב מקבילה?
לזאת יש שתי תשובות:
תשובה קטנה: ממסד אקדמי בעל יושרה היה אומר לציבור: "המדינה לא נתנה פיצוי לגידול במספר הסטודנטים." אבל לקרוא לחוסר פיצוי על גידול במספר הסטודנטים "קיצוץ מסיבי בתקציב ההשכלה הגבוהה", כפי שממסד זה חזר וטען מעל כל גבעה ומתחת לכל עץ, זו הטעיה רבתי!
התשובה הגדולה היא, שהיו אלה האוניברסיטאות אשר הגדילו את מספרי הסטודנטים מעבר למכסות ות"ת, כלומר מעבר לצורכי המדינה, מפני שאף על פי שנקנסו על פריצת המכסות, האוניברסיטאות הרוויחו כסף מהוספת סטודנטים, ללא התחשבות בנזק שהוספה זו הביאה לסטודנטים בהגדלת צפיפות הכיתות.
האם היה צורך למדינה בהגדלת מסיבית של מספר הסטודנטים במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל? על כך אני מציע שתסתכל במצגת שערכתי להנהלת משרד האוצר והנהלת מבקר המדינה הנמצאת בקישור:
יש ללחוץ כדי לגשת אל MoF_presentation_SHRT.pdf
ראה שם במיוחד את התרשימים עם הפירמידות הזקופות בקליפורניה וההפוכות בישראל.
אבל מספיק לציין נתון השוואתי בולט אחד: בקליפורניה בעלת האוכלוסין הגדולים פי 5.5 מאוכלוסיית ישראל, ובעלת תמ"ג הגדול פי עשרה משל ישראל, מספר הסטודנטים ב-13 אוניברסיטאות המחקר שלה גדול רק פי שניים(!) מן המספר המקביל בישראל. צא ולמד מכך איזה עודף ענקי יש באוניברסיטאות המחקר בישראל בסטודנטים שעלותם גבוהה. לישראל יש גם עודף גדול בחוקרי אוניברסיטה (למעט בשטחים מסוימים בהם יש חוסר חשוב). ראה במצגת שלי להנהלת האוצר. וזהו המקור לבעיית המערכת: הצטופפות של מספר חוקרים גדול מאד מאד מאד על תקציב גדול מאד (ראה להלן).
משל למה הדבר דומה, למשרד הביטחון שהזמין מאה טילים מן התעשייה האווירית בעלות של מיליון ש"ח לטיל. והוסכם בין הצדדים שהראשון ישלם לאחרון מאה מיליון ש"ח עבור מאה טילים. הולכת אז התעשייה האווירית ומייצרת 50 טילים מעבר למאה שהוזמנו, ותובעת תוספת תקציב של חמישים מיליון ש"ח על המאה מיליון ש"ח שהוסכמו. ומשלא ניתנת תוספת זו עבור הטילים שכלל לא הוזמנו, היא יוצאת אל הציבור בקולות שבר שקריים, "ראו כיצד משרד הביטחון קיצץ קיצוץ מסיבי בתקציבנו!" וכאשר היא נשאלת, הכיצד יש כאן קיצוץ בתקציב? היא עונה בחוסר יושרה לציבור, "קצצו לנו מ-מיליון ש"ח לטיל אל 0.666 מיליון ש"ח לטיל; קיצוץ מסיבי של 33%!"
ואני שואל, היכן הבושה?
כל האמור מצטרף לעובדה שישראל נמצאת במקום הרביעי(!) בעולם באחוז ההוצאה מן התוצר שלה על השכלה גבוהה. כיצד ייתכן אז שהבעיה של ההשכלה הגבוהה בישראל הינה תקציבית?
הלאה.
גולדרייך, אתה כותב: "אציין שאני מכיר עשרות חוקרים, מתחומים שונים ומוסדות שונים (כולל אלו שאת דיבתם רעה הוציא עומר), וההתרשמות שלי היא שכולם חוקרים טובים (אם לא מצויינים) העוסקים במחקרים מעניינים."
אתה מכיר עשרות חוקרים מתוך 4400, "מתחומים שונים," גם מאימונולוגיה ומדעי החברה למשל? שהידע שלך בהם הוא כשל הדיוט מן השורה. ועל "ראיה" זו אתה רוצה שנסמוך? האם אתה רציני?
ובכן, אני מציע שתסתכל בסדרת שני מאמרי עמוד ראשון ב"הארץ" שיזמתי בסוף 2003, שכותרתם, "פתרון האקדמיה למדעים לביקורת על המחקר בישראל: לגנוז דוחו"ת." בהם הראתי כיצד האקדמיה הלאומית למדעים הוליכה שולל את הממשלה ואת הציבור. תוכל למצוא אותם בקישור:
יש ללחוץ כדי לגשת אל Haaretz_on_AcademYah.pdf
בין השאר, תראה שם שכאשר האקדמיה בקשה לבדוק את מצב המחקר באימונולוגיה באוניברסיטאות ישראל, שלוש מתוך שש האוניברסיטאות העוסקות בנושא סירבו לשתף פעולה. מתוך האימונולוגים בשלוש האוניברסיטאות שהסכימו לשתף פעולה, מצאה ועדת הבקרה מחו"ל שהאקדמיה הזמינה, שרק שליש מהם מבצע מחקר ראוי לשמו. יתר על כן, הוועדה הציעה להפסיק את התמיכה בשליש החוקרים התחתון ולהעביר את המשאבים שיתפנו לשליש העליון כדי שאלה יוכלו להתחרות בחוקרי האוניברסיטאות הטובות שבצפון אמריקה ובאירופה. האקדמיה גנזה את הדו"ח, והסתירה אותו מן הממשלה בניגוד לחוק האקדמיה, עד שגיליתי העתק גנוז בארכיב האוניברסיטה העברית…
כדי לקבל תמונה כללית יותר — מבוססת נתונים — על מצב המחקר בישראל, אני מציע שתסתכל בטבלה של ה-ISI, שאומנם אינה מעודכנת, אך סביר שלא היה שינוי מהותי בנתוניה מאז שהתפרסמה. תמצא אותה בקישור:
יש ללחוץ כדי לגשת אל Israel_-30%25_.pdf
שים לב לפיזור הגדול באיכות המחקר. שים לב לדלות האיכות הבולטת במחקר במדעי החברה בישראל (למעט כלכלה, מינהל עסקים, ופסיכולוגיה). איכות המחקר הנמוכה באימונולוגיה היא שדחפה את האקדמיה למדעים לבדוק תחום זה, והתברר שהתריע נכון הדגל האדום שהונף על תחום זה על ידי הביבליומטריה (מבוססת הציטוטים), שבה מתייעץ עולם המדע והאקדמיה כדי לקבל תמונה די טובה על עצמו.
האם אתה מבין עתה של"התרשמויותיך" על איכות המחקר בישראל אין ערך כלשהו לקביעת מדיניות בקשר אליו?
סיימת את דבריך ב- "לידיעת הקוראים, הרפורמה שנעשתה בבריטניה נחשבת על ידי (כמעט) כל המומחים לאסון של ממש." האם תוכל להביא סימוכין רציניים לקביעה מופרכת זו? אני אומר מופרכת, כי יש לי נתונים הפוכים לחלוטין; נתונים! לא "התרשמויות" או דברי עורבא פרח.
לסיום, גולדרייך, לא מצאתי בדבריך אפילו דבר מבוסס אחד. הכל התרשמויות וסברות כרס חסרות כל ביסוס עובדתי. אסתפק בכך. גם כך הארכתי בתשובתי לדבריך הרבה מעבר למה שראוי להם.
קרדיט ל י.ב
אהבתיאהבתי
משום שהדיון בקו התגובות הנ"ל התחדש, אני מבקש להביא לתשומת לב הקוראים את עמדתי בנושא התנצחויות כאלה, אשר נוסחה לצורך תגובה באתר אחר (ראו הדברים בהמשך).
אני מבקש להדגיש שאינני מתייחס כלל לתוכן הטענות וההשמצות שהופיעו כאן לאחרונה (ע"ע "מירי מסיקה" מהיום). אני מקווה שהעמדה זאת תובן ותכובד (גם ע"י מי שלא מסכים לה). תמצית הדברים: אין לי עניין בהתנצחיות, אבל יש לי עניין רב בלמידה (שלי ושל אחרים) וכבוד רב (ומחויבות לעזור) לכל החפץ *באמת* ללמוד ולהבין טוב יותר עניין כלשהוא.
עודד
========================================================
על "דיונים אינטראקטיביים" באתרי אינטרנט:
ראשי פרקים מתוך תגובה לדיון כזה
הדברים הבאים הם עיבוד והכללה של דברים שכתבתי בתגובה לפוסט מסוים שמצידו הגיב על תגובה שלי לתגובה על פוסט אחר (באתר "הפורום להגנת השכלה ציבורית"). מטרתי הייתה להבהיר את חוסר המוכנות שלי להשתתף בדיונים אינטראקטיביים באתרי אינטרנט, דבר שמכיל סתירה פנימית (שהרי גם הבהרותיי היו חלק מדיון כזה). אכן, קשה להימנע מסתירות מסוימות…
פתחתי בשיתוף הקוראים בלבטי האם להגיב על מה שנראה לי כהשמצות אישיות כנגדי (וכנגד אחרים) אשר פורסמו באותו פוסט. מצד אחד מדובר בפוטנציאל לבזבוז זמן של כולנו (לא רק שלי…) ומצד שני קשה להניח לפרסום פומבי כזה ללא תגובה.
אני מאוד מבקש להימנע מהתנצחויות, משום שלדעתי הן אינן מקדמות דבר. חוסר העניין שלי בדיונים אינטראקטיביים באתרי אינטרנט נובע ממחשבה (המגובה בניסיון אמפירי) שדיונים אינטראקטיביים כאלו נוטים ללבוש אופי של התנצחות, ולעיתים מן הסוג הגרוע ביותר.
אני מאמין, שבניגוד להתנצחות, יש תועלת בהצגה ברורה של עמדות ברורות ובניסיון אמיתי להתחקות אחרי שורש המחלוקת (דבר שעשוי לכלול אפילו הבנה של עמדות הצד השני ולפעמים אפילו למידה מהן). את ההכרעה בין עמדות מנוגדות אני מציע להשאיר לקוראים.
לדעתי, עימות ישיר בין עמדות מנוגדות (ז"א ויכוח) מועיל פחות מהצגה ברורה של עמדות, ובפרט אין הוא מועיל לפני הצגה ברורה שכזאת וללא הסכמה מראש על כללי העימות. מסיבה זאת אני מסרב להיכנס לעימותים מן הסוג הנפוץ באתרי אינטרנט. לא אסרב, ואפילו אשמח, לפרט ולהבהיר את עמדותיי בכל עניין למי שבאמת מעוניין בכך (ולא בהתנצחות) אבל הרושם שלי הוא שאתר אינטרנט אינו המדיום המתאים לכך.
העמדות הנ"ל ביחס לניהול שיח, ולא הרצון להתרחק מעין הציבור ו\או סנוביזם, הם שעמדו מאחורי הניסיונות שלי לנתב את הדיון באתר הפורום לכיוון של הצגת עמדות יסוד והבהרתן. אפשר לא להסכים עם דעתי בנושא זה (או בנושאים אחרים), אבל לדעתי ראוי להבין אותה לפני שמייחסים לי מניעים אחרים…
בעוד שתגובות בראשי פרקים כמו שכתבתי באתר הפורום דורשות השקעה של חלקי שעה, הרי שכתיבת מאמר תגובה מפורט המתייחס אפילו רק לאחד מן הנושאים המרכזיים שעלו, הוא פרויקט שידרוש מאות שעות עבודה. ההימנעות מתשובה מפורטת ומנומקת לכלל הנושאים שעלו בהתכתבות אינה אינדיקציה לחוסר יכולת להתמודד עם הדברים אלא מייצגת בחירה של עדיפויות פעולה מבין אינסוף התביעות של המציאות.
עוד עניין שחשוב לי להסביר הוא היחס לעובדות מספריות. המסורת של המדע המודרני היא של היזון הדדי בין תיאוריה מושגית לבין עובדות אמפיריות, ועל פי מיטב הבנתי, עמדתי בנושא נאמנה למסורת זאת. באתר הפורום ניסיתי להדגיש את חשיבות הסינתזה הזאת ואת הסכנה בהשמטת אחד היסודות. הרושם שלי הינו שמתדיינים אחרים לא התייחסו ברצינות לנושא מהותי זה ופירשו את דברי כזלזול בעובדות. אינני מזלזל בעובדות האמפיריות, אבל אני מבקש להזהיר שוב מפני שימוש בלתי מושכל בעובדות מספריות שמשמעותן לא ברורה. שימוש כזה מסתכן בתלישות מוחלטת מן המציאות (תוך יצירת מצג שווא של עובדתיות).
לדוגמא, לדעתי, העובדה שעל פי מדד מסוים אוניברסיטה פלונית ממוקמת במקום מסוים לא מלמדת הרבה על איכותה. השאלה היא מה המדד הזה מודד, לאיזה נתונים הוא מתייחס ואיזו משמעות הוא נותן להם. אי אפשר להתחמק מן השאלה של משמעות ופרשנות.
עודד גולדרייך, ספטמבר 2010
אהבתיאהבתי
שלום עודד, כתבת דברים נכוחים בפוסט האחרון. אני מכבד אותם, ומודה לך על הדברים. רק הערה אחת לי, ואולי כאן אני פונה יותר לד"ר אגמון מאשר אליך:
אי אפשר לתפוס את המקל בשני קצותיו.
אי אפשר שהפורום כן יהיה המקום להגיד שכל הדברים שעומר מואב אומר הם חצאי אמיתות מלאות רהב, ואחר כך לטעון שהפורום איננו המקום להראות מה הן בדיוק, אבל בדיוק, חצאי האמיתות שמואב מסתיר מאיתנו.
אי אפשר להגיד שעומר מואב מספר חצאי אמיתות לא מבוססות, ואנחנו פשוט יודעים – יודעים שאלו חצאי אמיתות, אבל אחר כך להגיד שלהראות מאיפה אנחנו יודעים זה עבודה שתיקח מאות שעות.
איך זה שדמות כל כך מרכזית ב"מאבק" כמו ד"ר אגמון לא השקיעה כבר את מאות השעות האלו, ויודעת, בשליפה, להתמודד עם הנתונים שמביאים מואב וברגמן? ואם מאות השעות לא הושקעו עדיין, איך אנחנו יודעים שמואב וברגמן טועים?
למשל, אני משער שהאמירה על זה שיש לקחת בחשבון את הייצוא של דוקטורנטים מישראל לחו"ל כשמחשבים את נתוני ההוצאה הייתה פליטת קולמוס. וכי כמה מייצאים? נגזים – 500 איש בשנה, יאללה נשתגע – אלף איש בשנה? כמה זה משפיע על הנתונים המצרפיים? אחוז? שניים? נו באמת. מילא בשיחת סלון עם מישהו שעכשיו לראשונה חושב על הנושא, אבל מאחת ממנהיגות ה"מאבק"? ואם היא חושבת שזה משמעותי, מדוע לא ביררה את המספרים לאשורם?
אני חושב שמעניין לשים לב על מה חוגגים, והם חוגגים, אתרים מסוימים כמו הקפיטליסט היומי: הם לא עוסקים בשאלת עתיד האקדמיה, הם אפילו לא מתמקדים בדבריו של מואב או ברגמן. הם מתמקדים באיכות הטיעון של צד אחד בויכוח לעומת נועזות ההאשמות שלו כלפי הצד השני. בצדק הם מתמקדים בכך.
הם מתמקדים בזה שכדי לסתור את דבריו של מאן דהוא, השאלה הפסיקה להיות "היכן אתה טועה" והפכה להיות "היכן אתה ניאו ליברל", אגב הגדרה שהרף להחלתה יורד בישראל לרמות כמעט קומיות.
במקומות אחרים רמזו שסוציאליסטים לא יודעים להתווכח. זה כמובן לא נכון – הכרתי מספיק סוציאליסטים ששלחו אותי הביתה עם הזנב בין הרגליים אחרי ויכוח לא פעם ולא פעמיים.
מי שלא יודע להתווכח זה מי שמוקף לחלוטין באנשים שמסכימים איתו. הוא כל כך רגיל שמסכימים איתו, כל כך רגיל לדמוניזציה של הצד השני כעיוור וקנאי דתי, עד שכאשר הוא נדרש פעם אשכרה להגן על עמדותיו מול הצד השני הוא לגמרי מתבלבל.
אהבתיאהבתי
לאסף שלום.
בתגובה הראשונה השלי, התמקדתי בנקודות העיקריות והצגתי באופן תמציתי וברור טענות יסודיות ביחס למקור מצוקותיה של האקדמיה הישראלית והדרך לחיסול בעיות אלו. הטענות הללו מבוססות על נתונים עובדתיים אשר לא הבאתי ולא ציטטתי (בעוונותי) מכיוון שהם מוסכמים על (כמעט) כל המצויים בנושא (כולל עומר מואב). חילוקי הדעות בינינו לא נסובים על הנתונים הגולמיים אלא על פירושם, לדוגמא: האם ירידת דרסטית של התקצוב פר םטודנט היא יסוד הבעיה (בין אם קוראים לה "קיצוץ תקציבי" או "חנק תקציבי" או איזה שם שתחפוץ).
אני חוזר וטוען שאין שום טעם לחזור ולטחון את אותן טענות. אני מציע להתמקד בהבהרת עמדות היסוד ולא בויכוח מי נהג בחוסר נימוס במישהו אחר.
למען הסר ספק, אדגיש שהצד אשר נהג בחוסר נימוס גדול יותר (במשקול כל האמירות בכל טקסטים) ובפרט בחוסר ענייניות גדול יותר איננו "הצד הסוציליסטי". אבל הויכוח בשאלה זאת הוא משני בעיני ביחס לויכוח החשוב על מקור המשבר באקדמיה הישראלית והדרכים לפתרונו. אבל לפני שמתווכחים אני מציע לכל צד לנסות להבין מה הצד השני טוען, ותנאי לכך הוא הצגה ברורה ותמציתית של עמדות כל צד — דבר שנעשה ע"י "הצד הסציאליסטי".
עודד
אהבתיאהבתי
נו באמת…
עודד, אני באתי לדיון נקיה מאג'נדה ובאמת רציתי לקרוא על העמדות השונות והנימוקים להן.
לי כמו לקוראים אחרים נראה מוזר שאתה מתעלם מטענות כמו מהעובודות שהעלו חביריך לפולמוס.
אתה תירצת זאת בכך שאתה מסרב להתיחס ליעקב ברגמן ללא קשר לטיעוניו. (זה הוא אומנם כשל לוגי שמעיד עלייך ועל עמדותיך יותר מאשר על ברגמן אבל הנחתי שיכול להיות שברגמן עשה לך דבר כזה נורא שאינך מוכן בכלל לדון איתו,כך שלא רציתי לשפוט אותך ואת עמדותיך (גם)ע"פ עיניין זה.
ואז כתבת "נ.ב.: על מנת להסיר ספק, אציין שאני מוכן לענות לכל שאלה ו/או טענה, גם אם מקורה ביעקב ברגמן. אבל אינני מוכן להתדיין איתו, ואינני מוכן להתייחס לטקסטים שלו (אבל כאמור לא אבדוק את מקור הטענה באם תעלה, ולא אמנע מלהתייחס גם אם יאמר שי"ב הוא מקורה)."
הרמתי את הכפפה וחשבתי שאני נותן לך הזדמנות לענות על הטענות העינייניות של ברגמן(שעושה רושם שמפריכות את כל דבריך לאורך הדיון ומוכיחות יפה מאוד את דבריו. במיוחד כשאתה משאיר אותם ללא תגובה)
עשיתי העתק הדבק לדברים של ברגמן וכתבתי אותם שלא בשמו (רק אם ציון קרדיט)
תשובתך המפתיעה הייתה שאינך מעוניין לענות לטענוט שהעלתי וכינת אותם השמצות.
משתמע מכל זה שלא רק שאתה מתחמק מלהתייחס לעובדות וטענות שאינך יכול להתמודד איתם ע"י טיעוני אד הומניום ,שלטענותיך אין כל בסיס ושיושרך האינטלקטואלי מוטל בספק.
אלא גם שאינך עומד מאחורי דבריך-(שאני מוכן לענות לכל שאלה ו/או טענה, גם אם מקורה ביעקב ברגמן") ואתה משקר במצח נחושה.
אהבתיאהבתי
נ.ב עודד
שכנעת אותי שברגמן ומואב צודקים. שיחקת אותה…
אהבתיאהבתי
מכיוון ששמי מוזכר כאן תכופות, אני חושב שראוי שהעוקבים אחר דיון זה יֵדעו מעט יותר על מעורבותי במדיניות ההשכלה הגבוהה בישראל. לזאת, ראו נא על השני ברשימת השנים-עשר שהופיעה בערב חג השבועות האחרון ב- TheMarker
"השינוי מתחיל מבפנים: 12 האנשים שיכולים להפוך את חיינו לטובים יותר"
http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20100518_1169401
ובהזדמנות זו, כדי לדעת יותר על מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, אני מציע לקרוא את מכתבי הפומבי, שעליו המליץ היועץ המשפטי הקודם לממשלה שיש לדון בו דיון ציבורי:
"חמישה רקטורים מוליכים שולל"
יש ללחוץ כדי לגשת אל Five_rectors_lie.pdf
י"ב
אהבתיאהבתי