"הקהילה להצלת ההשכלה" (דעת יחיד בנושא הפרטת ההשכלה הגבוהה) // אלעד שאול זמיר.

(המחבר הינו פעיל בקואליציית הסטודנטים)
דברים שנישאו באסיפה בנושא המאבק בהפרטת ההשכלה הגבוהה, בעיצומו של מאבק הסטודנטים

מתוך המאוורר, גיליון 1
של מי האוניברסיטה הזו?
האוניברסיטה הזו שייכת לציבור, לא לוועד המנהל. וקודם כל, האוניברסיטה שייכת לכל הלומדים, המלמדים והעובדים בה שההשכלה הגבוהה היא באופן מהותי חלק מעיסוקם – ולא חלק מעסקם. כולנו קהילה אחת, ולטובתנו כדאי שנתחיל להתנהג כמו קהילה, לא סתם כצדדים נפרדים שיש להם שותפות אינטרסים צרה, אלא כמי שמוסד ציבורי זה, המופקד על זכות חברתית חשובה מעין כמוה, הוא שלהם, והוא שלהם ביחד. זו האחריות שלנו להבטיח שהמוסד הזה ישרת את החברה, ויהיה בשר מבשרה של החברה. וזו האחריות שלנו לקחת את העניינים בידיים. לא רק להצטרף להפגנה סוערת פעם בשנתיים. לתבוע, כאן ועכשיו, שהתקציבים המוחזרים – ובאמת, מוסדות ההשכלה הגבוהה זקוקים נואשות להחזרת התקציבים שנלקחו מהם ולשינוי שיטת התקצוב – לא יחזרו לידיים של האנשים העושים מהמוסד הציבורי הזה עסק ומנהלים אותו כמו מפעל תעשייתי לייצור תעודות ופרסומים וכמובן לעשיית רווח. התקציבים האלה חייבים לחזור לידיים של הסטודנטים, שכבר מזמן סילקו אותם מהגופים המנהלים, הקובעים את עתידה של האוניברסיטה הזו, של חברי הסגל הבכיר, שוויתרו שלא בטובתם על זכותם לעצב את עתיד האוניברסיטה הזו, של חברי הסגל הזוטר, אנשים שנאלצים להתמודד עם החובות של סטודנטים ושל מרצים ביחד, אלה שעל גבם מתקיימת בקושי מערכת ההוראה בקמפוס, ושל עובדי האוניברסיטה האחרים, אם מעוטי זכויות ואם חסרי זכויות, שבלעדיהם היתה המערכת קורסת מזמן, על הספריות, המעבדות, המזכירויות והווירטואל טאו, המוסד להשכלה וירטואלית.

מה פירוש הפרטת ההשכלה הגבוהה?
הפרטת ההשכלה הגבוהה פירושה פילוג בכוח, הפרדה של הקבוצות בקהילה הזו, לפרטים שיתחרו ביניהם על אותם המשאבים, במקום לקבוע ביחד מה יש לעשות עם המשאבים האלה. זאת אומרת הבחנה מהותית בין סטודנטית למדעים מדויקים לסטודנטית לאמנויות, ובין סטודנטית עשירה לעניה, שמחסלת את היכולת שלהן להאבק ביחד. אותו דבר לגבי המרצים והתכניות המיוחדות ל"בכירים", כלומר לעשירים שמוכנים לשלם יותר כדי להתאמץ הרבה פחות. אם מדובר בהפרדה בקרב המרצות, הגרסה הקיצונית היא במקרה של "המרצים מן החוץ", שהם מפולגים לחלוטין וחסרי זכויות, ומדי פעם מפטרים אותם כדי לשמר את אין האונים שלהם. הם הקבוצה המופרטת המושלמת, אוסף פרטים שאין להם הכוח להתאגד, וקבוצות אחרות מסרבות לגלות סולידריות עם מצבם. כמו שמפריטים היום את שירותי בריאות הנפש והדיור הציבורי, וזורקים אנשים לרחוב, כמו שהפריטו כבר את שירותי הרפואה, ונתנו לרפואה הפרטית להבנות מתוך הרפואה הציבורית ועל חשבונה, ולהרוס אותה, ככה יפריטו את ההשכלה הגבוהה. המוסדות האקדמיים יעשו נגישים עוד פחות מהיום, מנותקים עוד יותר מהחברה וכפופים ליעדי תפוקה וכמות תוצרת שאין מקומם באוניברסיטה, מוסד למחקר ולהוראה, של החברה ובעבורה.

למה לא להתייעל?
הסטודנטים הם לא צרכנים, המרצים הם לא ספּקי סחורה, ההשכלה היא לא מוצר שווה-כסף! זו זכות חברתית, שנשללת כבר מרבים מאוד בחברה הזו, ואינה מוענקת בשווה לסטודנטים שונים. המהלך שמובילים היום כמה כלכלנים, תעשיינים ואנשי עסקים שמושלים ביד רמה בתהליך ה"ייעול" של האוניברסיטה, הוא אנטי-דמוקרטי במידה שהוא אנטי-חברתי. אין להם הזכות להחליט בשביל הסטודנטים, בשביל המרצים, בשביל עובדי האוניברסיטה בכלל, בשאלות הנוגעות למהות ההשכלה הגבוהה ולעתידו של הקמפוס הזה בפרט. זו לא זכותם. זו זכותנו. וזו זכות חברתית של כל אדם, בלי תעודת-מסכן ובלי הלוואות על חשבון הברון ולפי רצון הברון, הזכות ללמוד במוסד להשכלה גבוהה ולהיות שותף לתהליך עיצובה של הקהילה האקדמית וחשוב מכך, של החברה בכללה. אם זו לא המציאות, אנו חייבות לשנות את המציאות. יש לנו הכוח לעשות את זה. וזה הסיכוי היחיד שלנו לנצח במאבק הגדול יותר, שמעבר להתמודדות החשובה עם כל גל חדש של גזירות שמגיע מהאוצר.

אז מה לעשות?
בתור צעד ראשון, למען עתיד ההשכלה הגבוהה, עלינו להתאחד. כן, אנחנו מוכרחים להפסיק להסתגר בכיתות ולמצוא את החיבורים הטבעיים עם מאבקים אחרים, של מורות, של עובדות קבלן, של חולים כרוניים, של מטפלים סיעודיים. המאבק הוא באמת על דמותה של החברה, וזה אומר מחויבות הדדית בכל ימות השנה. זה נכון. אבל מעבר לצורך למצוא שותפים מכלל החברה, צריך שנמצא את החיבורים בינינו, בתחומי הקמפוס הזה, וכל קמפוס אחר – ולא רק באופן זמני, לרגל מאבק קונקרטי זה או אחר, הזדהות אינטרסים רגעית ושיתוף פעולה רופף. קודם כל צריך להתאחד. אין שום סיבה שלא נתחיל כאן, באוניברסיטת תל אביב. יש נתק בין סטודנטים למרצים? בין עובדי מנהלה לסגל זוטר? בין בוחרים לנבחרים? זו ההזדמנות שלנו לגבש ביחד חלופה, מסגרת משותפת לכולנו ולארגונים הנבחרים, שתאפשר לנו להציע אלטרנטיבה אמיתית, לעצור את התהליך ולהפוך אותו, להחזיר לידינו את מה שהוא שלנו בזכות. צריך לומר באופן ברור, שלפקידים ולמומחי הייעול והתיעוש מעולם לא הייתה זכות הכרעה בעניינים הנוגעים לעתיד ההשכלה הגבוהה, עניינים שהם בריבונותה הטבעית של הקהילה האקדמית בקמפוס, ושל החברה בכללה. הזכות היא שלנו, והגיעה השעה שנתבע אותה לעצמנו. זו חובתנו.

אלעד שאול זמיר