(שביתת הסגל האקדמי הבכיר/ פרופ' נתן דסקל ופרופ' יוסי שילה
המאמר נשלח לדה מרקר ב-26 בדצמבר 2007 ונדחה)"האומנם מספקים מרצי האוניברסיטאות השובתים עתה עבודה נאותה?", שואל יעקב ברגמן

(TheMarker, 26.12.07) ועונה בשלילה. מדבריו משתמע, שארגוני הסגל האקדמי הבכיר שומרים מכל משמר על תנאי העסקה מפליגים של קבוצת עובדים, שתפוקתה ואיכות עבודתה ירודות, בייחוד כאשר משווים אותן לאלה של הסגל האקדמי באוניברסיטאות אמריקאיות.

הסגל השובת עתה מהוראה הינו מדעני אוניברסיטאות המחקר של ישראל, שעיקר זמנו מוקדש למחקר. ייאמר בברור: למרות שתנאי העבודה, תשתיות המחקר, גודל מענקי המחקר והשכר (כן, השכר…) של מדעני האקדמיה הישראלית ירודים לאין שיעור בהשוואה לאלה של עמיתיהם באוניברסיטת שדה ממוצעת בארה"ב (שלא לדבר על האוניברסיטאות האמריקאיות הגדולות), בראייה כוללת איכות מחקריהם הינה משובחת, ובמקרים רבים הם נמנים עם המובילים בתחומי מחקרם. זאת, למרות הקיצוצים ההרסניים בתקציב האוניברסיטאות בשנים האחרונות. העדויות לכך מצויות כולן בספרות המדעית. במאמר שכותרתו "ההשפעה המדעית של אומות", שהתפרסם בכתב העת היוקרתי "Nature" ב-2004 הושוו ארצות שונות על פי שיעור הציטוטים המדעיים ביחס לתוצר לנפש, ובמבחן זה נמצאה ישראל כמעט בראש הרשימה, מעל למרבית ארצות אירופה המערבית.

האומנם, יש "לפקח" על החוקרים כדי למנוע "ניצול לא נאות של מענקי המחקר, או אף לבטל את מענקי המחקר של חלק מהם? אין שחר לטענה מוזרה זו. מאמץ עצום מושקע ע"י החוקרים בכתיבת הבקשות למענקים, המוגשות לקרנות תחרותיות. מענקיהן של קרנות אלו ניתנים במשורה, ל-10-30% מהמבקשים בלבד, לאחר ביקורת מדעית קשוחה ומדוקדקת של מדענים בארץ ובעולם, שזהותם נשמרת בסוד. תהליך זה ("peer review") מצוי בבסיסם של שני תהליכי יסוד נוספים באקדמיה: פרסום מאמרים מדעיים ועלייה בסולם הדרגות האקדמי, ובכלל זה קבלת הקביעות, המוענקת לאחר מספר שנים של הישגים רצופים. כל אלה שלובים זה בזה, וכולם נסמכים על ביקורת עמיתים בלתי מתפשרת. אין שום קבוצת עובדים במשק, שהעסקתה וקידומה תלויים בביקורת אובייקטיבית אנונימית כזו. אכן, לחוקרים הזוכים במענקי מחקר מוענקות תוספות שכר, ששיעורן נקבע על פי חישוב מדוקדק, בהתאם למספר המענקים וגודלם. למעשה, בדרך זו כבר עתה ניתן לחוקרים השכר הדיפרנציאלי, שיש המייחלים לו כאל תרופת פלא, וזאת בדרך מוסכמת, המבוססת על הישגים מוכחים.

האומנם, חברי הסגל "אינם מקפידים על מילוי חובותיהם כלפי הסטודנטים"? למרות העלייה המבהילה במספר התלמידים לכיתה, שנבעה מקיצוץ מספר חברי הסגל מחד גיסא ומעלייה במספר הסטודנטים מאידך גיסא, מרבית חברי הסגל האקדמי מתמודדים בהצלחה עם תנאי ההוראה הבלתי אפשריים, ולראייה – תלמידים בעלי הישגים מגיעים אל מעבדות המחקר ואל המשרות הנחשקות בשוק החופשי לאחר לימודיהם באוניברסיטאות המחקר. ייתכן שמצויים בינינו כאלה, אשר ביצועיהם בהוראה הפרונטאלית טעונים שיפור. אולם, מנגנוני המשוב על האיכות של ההוראה, המופעלים הן ע"י האוניברסיטה והן ע"י אגודות הסטודנטים, אינם נותנים מנוח לחברי סגל אלה, ולצד זאת זוכים הטובים שבמורים לציונים לשבח הניתנים בפומבי.

אכן, החוקרים באוניברסיטאות האמריקאיות המובילות "אינם מתמקחים קיבוצית עם ההנהלה על שכר". יפה… אנו רוצים להציע, איפוא, את עסקת החבילה הבאה: נקבל את התשתיות, את תנאי ההוראה, את מענקי המחקר (הגדולים פי 5 ויותר ממענקינו) ואת השכר, שלהם זוכים עמיתינו באוניברסיטאות אמריקאיות, נפסיק להתמקח קיבוצית, והארץ תשקוט ארבעים שנה.

הכותבים הינם חברי סגל בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב

מזה חודשיים מושבתות, למעשה, האוניברסיטאות הישראליות. סיומה של השביתה נראה כעת רחוק מתמיד. מול תביעות וועדי העובדים שבמרכזן הסכמה על מנגנון שימנע את המשך שחיקת שכר המרצים מציג האוצר תביעה לפיטורי מרצים ולביטול הקביעות והחופש האקדמי לטובת עבודה על בסיס חוזים אישיים ושיסוע איש ברעהו בדרך ל"גמישות ניהולית", "יעילות" ועוד כיוצא באלה אמצעים להרס האוניברסיטאות. ההנהגה האקדמית של הקהילה, נשיאי האוניברסיטאות, ערקו, למעשה אל מחנה האויב והם משמשים בעיקר כעושי דברם של נערי האוצר. במציאות זו נותרו וועדי העובדים לבדם מול אתגר הרס ההשכלה הגבוהה בישראל. עם כל חשיבותו של המאבק הנוכחי, מיד עם סיום השביתה וועדי הסגלים באוניברסיטאות צריכים לשנות כיוון. עליהם להתניע מרד של אנשי האקדמיה באוניברסיטאות, כנגד ההנהגה הקיימת, בדרך לעיצובן-מחדש של האוניברסיטאות בישראל שלא על-פי חזון הקפיטליזם החזירי המבקש להפוך הכול לסחורה ולהפריט כל מה שזז. אין זה נכון להסתפק בתביעות מינימליסטיות להגנה על שכרנו בשעה שהבית בוער.

עוד היום המועצה המתאמת של ארגוני הסגל צריכה להניף את דגל האידיאה האקדמית. עליה להנהיג את הקהילה האקדמית לכבוש מחדש את עמדות ההנהגה באקדמיה, להקנות מחדש לקהילה האקדמית כבוד עצמי ואומץ להיות נאמנים לאידיאל האקדמי. את המרד יש להתניע באמצעות נציגים שיבחרו באופן ישיר וחופשי על-ידי הקהילות האקדמיות באוניברסיטאות, לקראת רפורמות מפליגות, שתהיינה נאמנות לאידיאה האקדמית, אך יחתרו גם ליחסים חדשים בתוך האוניברסיטה (עם הסטודנטים, הסגל המנהלי והסגל האקדמי הזוטר) ויתמודדו עם המציאות שמחוץ לאוניברסיטאות: קריסת מערכת החינוך העממי, מצבם העגום של המורים והביטויים האחרים של המציאות התרבותית בישראל. מרד בחוקי המשחק הניאו-ליברלי לקראת מהפכה באקדמיה הישראלית ראוי שיפרוץ מתוך המשבר הנוכחי. המשבר הנוכחי מאיר את ההתנוונות המתמשכת שהפכה לסמויה וזכתה מכולנו ללגיטימציה ולשיתוף פעולה. המשבר הנוכחי בחינוך הישראלי כולל גם אפשרויות חדשות ולא רק המשך הדעיכה וההתנוונות של החברה הישראלית בכלל והאקדמיה הישראלית, בפרט. מרד שכזה יכול וצריך לתת יד לפעולה משותפת עם הקהילה האקדמית העולמית לקראת מאבק אקדמי אוניברסאלי. המשבר בחינוך הישראלי אינו מייחד אותנו והוא כלל עולמי. הקהילה האקדמית הינה קבוצה אוניברסאלית מיוחדת, שבעידן הגלובליזציה יכולה וצריכה לשחק משחק כפול ולנצל את תהליכי הגלובליזציה דווקא להגנה על המימדים ההומניסטיים של קיומנו.

השביתה הנוכחית מוצדקת לחלוטין, אך היא סובלת מחולשה בסיסית בשל ההגדרה המינימליסטית של מטרותיה באופן שאינו מאתגר את הפילוסופיה והפוליטיקה של תיעוש ההשכלה הגבוהה, הפיכת הידע לסחורה והחוקר ליצרן הנהדף למלחמת קיום שבה משוסעים המלומדים זה בזה כדי "לעודד מצוינות". המאבק המקצועי בהגדרתו הרחבה יותר כולל תביעות נוספות, שהן עקרוניות וקשורות במימוש האידיאה האקדמית אך עדיין ניתנות לניסוח במסגרת הגדרה רחבה של המושג הגנה על תנאי העבודה: הגדלת מספר התקנים, דרישה להזרמה מסיבית של תקציבים לאוניברסיטאות שתקציביהם קוצצו בשנים האחרונות באופן עקבי ושיטתי ושינוי מדיניות לאומית העוינת את ההשכלה, האינטלקט והיצירתיות.

ועדיין אין זה מאוחר מדי. דווקא לאור אדישות האוצר להפסד הכלכלי האדיר של המדינה לאור השבתת האוניברסיטאות ודווקא מתוך חוסר האחריות של הפוליטיקאים הישראליים כלפי עתידו של המחקר ועתידה של היצירה החופשית בישראלית עשוי מתוך המאבק הנוכחי להתחולל שבר שיפתח אפשרויות חדשות. בתוך האוניברסיטאות עשוי מתוך השבר הזה להתחולל שינוי תודעתי בקהילה האקדמית עצמה. שינוי שכזה עשוי לחולל מאבק למען הערכים והאידיאלים האקדמיים שיכלול בחירתה של הנהגה חדשה, הנאמנה לאידיאה האקדמית, שתחליף את ראשי האוניברסיטאות ואת האידיאולוגיה הזרה לאקדמיה שבשנים האחרונות כבשה את השלטון באוניברסיטאות. מתוך המשבר יש לעשות למען גיבושו של מאבק כללי ועקרוני יותר; מאבק שיצור קואליציה שתחבר בין הסטודנטים, המרצים באוניברסיטאות, במכללות והמורים במערכת החינוך הכללית, לקראת שיתוף במערכה על עתיד החינוך בישראל הומניסטית ודמוקרטית יותר.

פרופ' אילן גור-זאב מלמד פילוסופיה של החינוך באוניברסיטת חיפה

(הבהרה: רשימה זו נכתבה על-ידי סטודנטית חברת הפורום להגנת ההשכלה הציבורית, ואין בה כדי להביע את עמדת הפורום. תגובות יתקבלו בברכה גדולה)

"אני סטודנטית סולידרית": בימים אלה מתנוסס כיתוב זה בגאון על גב חולצתי, אמנם במסגרת קמפיין הבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב, אך עם כל המשתמע מכך לגבי תמיכת חבריי ושלי במאבק המרצים לפיצוי על השחיקה בשכרם. עמדנו לצדכם למן יומו הראשון של הסמסטר המושבת חלקית זה השבוע העשירי, ואם יהיה צורך להדוף את צווי המניעה האלימים שבהם מבקשים כעת ראשי האוניברסיטאות לשבור את זכותכם הדמוקרטית לשבות, לא נהסס להיאזק לשערי הקמפוסים ולנעול אותם בשלשלאות ב-13 בינואר. ודווקא משום כך אני קוראת לכם, חברי הסגל הבכיר שעתיד ההשכלה הציבורית בישראל יקר ללבם – עצרו את המו"מ עם האוצר בטרם ימיט עליכם ועלינו הסכם כובל והרה אסון! סיימו היום את השביתה.

בשבועות האחרונים השתתפנו באינספור ישיבות לצד מתרגלינו ומרצינו. קיימנו הפגנות, ניסחנו נאומים, ויד ביד עם קומץ פעילי המרצים המתרחב והולך, לשמחתנו, הובלנו קו בלתי-מתפשר של הרחבת דרישות מאבקכם ליתר פגעי הקיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה. אנחנו רוצים לחזור ללמוד, כמובן, אך לנו ברור שיכולתם של המרצים להתפרנס באופן שיאפשר להם ללמד, להנחות ולחקור כראוי היא מן האינטרס המובהק שלנו, הסטודנטים.

ולכן, כשם שהתייצבתם מאחורינו במאבק הסטודנטים דאשתקד, כשבהיעדרותכם מהכיתות אפשרתם את מאבקנו הצודק – שנוהל בצורה כה כושלת – נגד ועדת שוחט להפרטת ההשכלה, מיהרנו להושיט לכם יד. כאז כן היום, איננו קונים את מתק השפתיים של ועד ראשי האוניברסיטאות, שבעזות מצח אשר עשויה לזכות כל אחד מהם בתואר "פקיד אוצר של כבוד", מתנאים בדאגה מעושה לגורל הסטודנטים. את השביתה שהם מנסים לשבור עכשיו, ממש כמו את שביתתנו אז, יכלו נשיאי האוניברסיטאות למנוע אילו ייצגו מול האוצר את האינטרס של המוסדות שבראשם הם עומדים, ונאבקו לצדכם ולצדנו במקום לחלות את פני הפריץ.

כך דווקא נהגו קודמיהם בתפקיד בשביתת המרצים הגדולה של 94', שהסתיימה בניצחון סוחף שיש הטוענים שהוא שגרם לאוצר להכריז מלחמת חורמה על ארגוני המרצים בסחיטה ובהרעבה תקציבית החל מ-2001. הפעם, זה לא המקרה. השבועות נוקפים, הלחץ גובר, ובשבוע הבא כבר תחלוף שביתתכם מעל רף 74 הימים שהציבה השביתה ההיא. וגרוע מכל: בשונה מאז, הפעם נתונה מערכת ההשכלה הגבוהה במשבר עמוק. אם לא תעצרו במועד את היו"ר שלכם, פרופ' צבי הכהן, הוא יחתום בקרוב בשמכם, בלי ספק, על הסכם שכר קיבוצי חדש שיהיה לא רק מעליב בתנאיו אלא אף יכבול אתכם בסעיפיו וימנע מכם להפעיל עיצומים בעתיד הנראה לעין. וכך תפקירו אותנו, הסטודנטים והמתרגלים, לבד במערכה להצלת האוניברסיטאות מן החנק התקציבי ולמען זכותנו ללמוד וללמד בכבוד.

"הסגל של היום זה לא מה שהיה פעם"

הזמנים ויחסי הכוחות השתנו מאז שנת 94' ביותר ממובן אחד. אתם, חברי הסגל הבכיר, בוודאי תדעו לספר טוב ממני על הפגנות הסטודנטים שנערכו אז נגד מאבקכם, בניסיון לשבור את שביתתכם. כמה מכם אף סיפרו לחבריי ולי כיצד במאבק הסטודנטים של 98' להפחתת שכר הלימוד, התייצבו אותם מרצים להפגין סולידריות עם תלמידיהם באוהל המחאה בירושלים ושם נתקלו, להפתעתם, בדחייה סטודנטיאלית של המחווה.

לטוב ולרע, כיום מצבנו שונה. למרבית הסטודנטים והמרצים ברור כעת שהמטרות הן משותפות, וכי הברית בין הצדדים חיונית ביותר להשגתן. באופן ברור וחד, זה הקול שנשמע ב"שטח". אלא שלרוע המזל, מאבק המרצים מציית לדינמיקה ההרסנית שמנעה את הצלחתם של שני מאבקי החינוך שקדמו לו: מאבק הסטודנטים ומאבק המורים העל-יסודיים, אחריו.

רבות נאמר על האופן שבו מכר אותנו "מנהיג" הסטודנטים ויו"ר התאחדות האגודות, איתיי שונשיין, כשחתם בסוף חודש מאי על הסכם הכניעה עם נציגי הממשלה. דבר דומה אירע למאבק המרהיב שניהלו המורים, ואשר הסתיים לפני כשבוע וחצי ברגע השיא הטרגי, כשרבע שעה לפני הצלצול של יום שבירת צווי המניעה הגדולה, פקו ברכיו של מנהיגם, רן ארז, שבגד אף הוא בפעילים בחותמו בשמם על הסכם מפוקפק. מצב המרצים חמור אף יותר, שכן הכהן, כך נדמה, איננו בדיוק בחור כארז… אך גם בראשכם עומד מנהיג שאיננו קשוב דיו ל"פעילי השטח", וכמוהו כארז וכשונשיין, לא יטרח "להוריד" את טיוטת ההסכם לדיון מקדים באסיפות ארגוני הוועדים שלכם בכל מוסד ומוסד.

וכך מרחף מעל ראשכם ההסכם המסתמן, שעל פי הצעות האוצר שהתפרסמו בתקשורת, יהיה גרוע בכל מובן, ואילו לכם לא יינתן אפילו פתחון פה בעניין. במובן הצר ביותר, קשה לראות כיצד יעמוד פרופ' הכהן בפני מכבש הלחצים שבו מנסים כעת לדרוס אותו, ולא יחתום על הסכם שכר שבו תקבלו רק פיצוי עלוב באחוזים בודדים – על אף שאתם טוענים, בצדק, ששכרכם נשחק בעשור האחרון בשיעור של 35 אחוזים. וגם פיצוי זה יימתח לאורך עשר שנים.

דרינק אחרון על סיפון הטיטאניק

מדאיג בהרבה הוא התנאי שמנסים לכפות עליכם במו"מ, הוא "אי-ההתנגדות לעיקרי מתווה שוחט", אותם סעיפים שיותירו אתכם מפוצלים בידי שכר דיפרנציאלי, יובילו לפיטורים של חלקכם – למרות התקנים, וכך נוכל למצוא אתכם בעוד עשור מהיום כארגון חלש ונרפה של פנסיונרים עשוקים, שאינם מסוגלים אפילו להתאגד למאבק על זכויות הפנסיה שלהם, שגם בהן, אין צורך לומר, שואפים לנגוס באוצר.

למדו מטעותנו, אנו שלא ידענו לעצור במועד את שביתת הסטודנטים ואיפשרנו למנהיגנו להיות מובל בידי הפחדות האוצר, עד שנשבר, בנתיב ידוע מראש שזגזג ממחטף למחטף, מהצעת הסכם גרועה לאחרת. למדו מטעות המורים, שנשבו אף הם במזימת האוצר לתמרן אותם למבוי סתום שממנו אפשר, כביכול, להיחלץ רק בהסכם של הרגע האחרון. דווקא לכם, המרצים, אין בעצם מה להפסיד: בתום כמעט 70 ימי שביתה, לא צברתם תמיכה ציבורית ולא עברתם, כציבור, תהליך פוליטי של ממש. את האוצר, כמונו, ובמידה פחותה יותר, כמו המורים, לא הזזתם במילימטר מעמדתו במו"מ. ולכן, לכם יהיה קל יותר לנהוג בתבונה.

מעל לכל, חתימה על הסכם שכר בלבד תהיה בגדר בגידה בנו, הסטודנטים והסגל הזוטר. צדק מי שהמשיל לפניי את מחאת המרצים על שחיקת שכרם לקריאת הנוסעים העשירים על סיפון הטיטאניק השוקעת, שבבגדי פאר נשענים על המעקה ומבקשים לברר בכעס היכן המשקאות שלהם.

אם ברגע הקריטי הזה, שבועות ספורים מתום הסמסטר וכשחרב צווי המניעה מונחת על צווארכם, אינכם יכולים להבטיח שהמו"מ שמתנהל בשמכם יכלול התנגדות לשאר הגזירות התקציביות, דאגו לעצור אותו. אם בנסיבות הקיימות בשטח כיום, לא נותר לנו אלא לעקוב באימה אחר ההתפתחויות שיובילו, בהכרח, לחתימה על הסכם מסרס ומזיק שיאסור עליכם למחות ולשבות למשך עשר השנים הבאות, אנא, גלו אחריות. קראו לפרופ' הכהן לנטוש את שולחן הדיונים, ושובו לכיתות. בזמן שנקנה באופן הזה תוכלו להשיב לכם את אמון הסטודנטים, ללכד את השורות ולהיערך למאבק כולל, משותף וסולידרי שיתחדש לפי לוח זמנים שייקבע על-ידינו, חברי הקהילה האקדמית, ולא בידי צווי מניעה.

עכשיו, כשאפשר להרים את הראש מהמיילים הרבים של חברי הפורום ולהתמקד בבלוג החדש, אני מבקשת לנסות לנסח את עמדתי בשאלות שעלו כאן סביב פרסום ההודעה הדחופה לעיתונות ביום חמישי בערב, ולקשור זאת להמשך הפעילות של הפורום.

ראשית, אני רוצה להפריד, לצורך הדיון, בין שני עניינים: (1) נסיונו של האוצר לכרוך הסכם עם המרצים על סיום השביתה בהסכמת המרצים לקבל את דוח שוחט, ו(2) גיבוש עמדה ביחס לתוכנו של דוח שוחט.

הסיבה שחשוב להפריד בין השניים היא שגם מי שנוטה להאמין שדוח שוחט מבשר את ראשית הגאולה צריך להתנגד בכל תוקף לנסיון של אנשי האוצר להכניס אותו בדלת האחורית למו"מ עם הסגל השובת. הנסיון הזה מבטא את ההשקפה שהשתרשה לה במסדרונות האוצר ואצל הממשלות המתחלפות בשנים האחרונות שלפיה האנשים שאת עיקר ימיהם מקדישים לעיסוק בחינוך, בין שזה חינוך יסודי, תיכוני או גבוה, האנשים שהמחקר האקדמי הוא מרכז חייהם ומומחיותם, אנשים אלה אינם רלבנטיים לניהול המוסדות האקדמיים ועיצוב אופיים של המחקר וההוראה בהם ואין גם כל צורך לקיים איתם דיון על השלב הבא של הרפורמות המבניות באוניברסיטאות, דהיינו יישום דוח שוחט, שיקבע לדורות את אופי האקדמיה הישראלית; אפשר פשוט לכפות עליהם את הדוח. הגישה הזו מקוממת לא רק בגלל אופייה הכוחני. היא גם מהווה הפרה בוטה של ההסכם שהושג בזמנו בין הסגל האקדמי לממשלה. למעט מי שתומכים ברעיון שתמשיך לשרור כאן דיקטטורה של כמה פקידי אוצר שמוכנים לעכב בשנים ספורות את הקריירה העסקית המזהירה שצפויה להם בשוק הפרטי לטובת עמדת כוח ביצועית שבמדינות מתוקנות מגיעים אליה רק באמצעות הליך דמוקרטי של בחירות כלליות, כל היתר אמורים להתנגד לכך בלי קשר לעמדתם ביחס לתוכנו של דוח שוחט.

השאלה השניה היא מה נאמר בדוח שוחט, מה יהיו השלכות יישומו על מערכת ההשכלה הגבוהה, איך אפשר לגבש דעה מושכלת בסוגיות אלה, ומתי ראוי לעשות זאת. אני מבקשת לראות בעמדות הכלולות בהודעה שהוצאנו לעיתונות , למרות ניסוחיה הפסקניים, ביטוי לראשיתו של לימוד ודיון מעמיקים של דוח שוחט. את אופיה של ההודעה אני נוטה לפרש במסגרת ההקשר של פרסומה: הודעה כזו חייבת להיות מעצם טבעה קצרה ופסקנית. ובמקרה זה, יש לה תפקיד נוסף, טקטי באופיו. פרסומה ואופי ניסוחיה אמורים להעביר מסר ברור לנציגי המרצים במו"מ ולא פחות חשוב מכך – לאנשי האוצר שמולם, שבשטח, בקהילה האקדמית ובעיקר בקרב המרצים השובתים יש התנגדות נחרצת לנסיון לבצע מחטף בעניין דוח שוחט. עמדה זו אמנם הייתה יכולה להיות ממוקדת רק בהתנגדות לעקרון של כפיית ההסכמה לדוח, בלי קשר לתוכנו. אבל, וזה אבל גדול שצריך עוד לדבר עליו (בהמשך), דיון ראשוני, יזום ומנומק אודות התכנים של שוחט מתבקש במסמך מהסוג הזה, אם אנחנו קובלים על השתקה ומניעת דיון ציבורי בנושא.

ועתה, לסוגיית הדיון המפורט בדוח שוחט. במסגרת התגובות של חברי הפורום על ההודעה לעיתונות נשמעה העמדה שהמרצים ישבו בחיבוק ידיים כל השנים האחרונות, כאשר יישום דוח מלץ שינה מעיקרו את ניהול האוניברסיטאות, והעביר אותו ללא אופוזיציה של ממש מידי הסנאט לידי ועדי מנהלים שבהם יושבים פוליטיקאים ואנשים עסקים, וכאשר הקיצוץ התקציבי ושאר ההחלטות של האוצר ועושי דברו בהנהלות האוניברסיטאות חוללו את המשבר שאנו עדים לו במערכת ההשכלה הגבוהה. לכן, ממשיך אותו טיעון, מה לנו כי נלין כעת על דוח שוחט ונתלה דווקא בו את כל התוצאות החמורות הללו. רק על עצמנו עלינו להלין. לטיעון זה יש לי עניין רב להתייחס, עוד לפני שמדברים על דוח שוחט עצמו. אני חשה הזדהות מסוימת עם הדברים. למען הדיוק, צריך לומר שהיו חברי סגל שבשום שלב לא השלימו ולא ישבו מהצד והתריעו מפני ההתפתחויות המסוכנות שאת תוצאותיהם אנחנו רואים כעת, חלקם חברים בפורום שלנו. אני לצערי לא הייתי ביניהם. אפשר להכנס לניתוחים מדוע לא. אך לא אעשה זאת, לא כאן, מכל מקום. העובדה היא שמשהו קרה בשביתה הנוכחית ואולי קצת קודם, בשביתת הסטודנטים, וברגע אחד להרבה מאד אנשים נפל האסימון. זו, מכל מקום, ההתרשמות שלי. הרבה אנשים ראו פתאום את ההקשר הרחב של השינויים שעוברים על האקדמיה, והבינו שכל התחושות המעיקות שמלוות אותם כמרצים או סטודנטים ביחס למתרחש בקמפוס ביום-יום הכי טריוויאלי ואפילו אישי שלהם, קשורות ישירות לתהליך ההרס השיטתי של האקדמיה. לי זה קרה מייד עם תחילת שביתת המרצים, כאשר נכנסתי לקמפוס בציפיה לא-מודעת שאמצא קמפוס שומם וגיליתי קמפוס שוקק חיים וסטודנטים שרצים לכיתות ומדברים ביניהם על "חור במערכת" שיש להם בגלל שיעור אחד שהם לקחו אצל מרצה שבמקרה שובת. פתאום המשמעות של קיומו של ציבור שלם של מרצים "מן החוץ", השם המכובס הזה למרצים שאינם אלא עובדי קבלן, שאינם יכולים להסתכן במאבק על שיפור מינימאלי של תנאי עבודתם, משמעות זו חבטה בפרצופי. פתאום נעשה לי ברור שגם ההתארגנות של המרצים התקניים שלהם (עדיין) מותר לשבות היא אימפוטנטית למדי ולא ירחק היום ולא יהיה ניתן לשקם עוד את שארית הסולידריות בין חלקי הקהילה האקדמית ולשמור על יושרה בסיסית שבלעדיה העיסוק במחקר והוראה אקדמיים אינם אלא כלי ריק.

אפשר, כמובן, להכות על חטא ולהצביע על מי ומה תרמו כל השנים הללו למצב הקשה שבו נתונה כעת ההשכלה הגבוהה, אבל לדעתי אם נעסוק בהכאה על חטא נבזבז זמן יקר ונוסיף חטא על פשע. ניתוח תרומתו של כל חלק בתהליך שהביא אותנו לתוצאה ההרסנית שבפניה אנו עומדים מוצדק בתנאי שהוא נעשה כדי להבין לאשורו את מה שעומד בפנינו כעת ומה צריך לעשות בקשר לכך. ומה שעומד בפנינו כעת הוא דוח שוחט, כל היתר הוא חלב שנשפך.

דוח שוחט הוא דוח מורכב. בפורום עלה כבר הרעיון שכדי להתמודד איתו ברצינות, עלינו ליצור קבוצת עבודה מקרב חברי הפורום שתלמד אותו ביסודיות, תיעזר בניתוחים השונים של הדוח שכבר קיימים (דוגמת נייר העמדה שהוגש להתאחדות הסטודנטים בשנה שעברה ואשר הפנינו אליו קודם), תערוך ניתוח מסודר שלו ותבנה הצעה חלופית. במילים אחרות, במקום לקחת מרכיבים בודדים ולהתייחס אליהם ללא ההקשר ובמקום הגישה שמניחה שדוח שוחט הוא נקודת המוצא לכל דיון, עלינו לעשות עבודה יסודית ולהשתמש בכלים שהם גם כלי העבודה שלנו כחוקרים בתחומים השונים: להציג את הנחות העבודה שלנו, לנתח את הנתונים, ולהציע מסקנות מבוססות וישימות. זהו בעצם המהלך שהיה צריך להיעשות מזמן ביוזמת בכירי הסגל האקדמי כדי להוביל רפורמה עצמית, מתוך תפיסה של אחריות למערכת האקדמית ולחברה שבתוכה היא פועלת. זה לא קרה וזו בלי ספק תעודת עניות. מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לנסות להתמודד עם האתגר הזה, ללמוד את דוח שוחט וניתוחיו ולנסות לחשוף את הציבור ואת מקבלי ההחלטות במערכת האקדמית והפוליטית למידע מבוסס על הדוח ומשמעויותיו ולחלופות אפשריות.

התחלנו ליצור אוסף של מאמרים שעוסקים בהבטים שונים של מצב ההשכלה הגבוהה והחינוך הציבורי בכלל, שיהווה מעין ספריה של הבלוג למטרה זו. אני מקוה שבקרוב נקיים דיון של חברי הפורום שירצו בכך על נושא זה ועל פעולות נוספות שנרצה ליזום כדי להתמודד עם מה שמחכה לנו מיד עם תום השביתה.

זו ההודעה שהוצאנו לעיתונות אתמול בעקבות הידיעות בתקשורת על ניסיון האוצר לכפות על הנציגים שלנו במשא ומתן על שחיקת שכרנו את קבלת דו"ח שוחט ללא דיון, כתנאי לסיום השביתה:

הפורום להגנת ההשכלה הציבורית מתריע: אין להתנות הסכמי שכר בקבלת מסקנות ועדת שוחט או בכל שינוי בתנאי ההעסקה ובניהול האקדמי!

הפורום להגנת ההשכלה הציבורית, שאליו הצטרפו מאז הקמתו לפני כשבועיים יותר מ-450 מרצים וסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות, וכעת מצטרפים אליו סטודנטים ומרצים מן המכללות הציבוריות, מתרה מפני כל הסכמה לתכתיבי האוצר, המבקש לכפות על המרצים את מסקנות ועדת שוחט.

אנו דוחים כל ניסיון להתנות הסכם שכר בשינויים מבניים נוספים בניהול האקדמי ובאופני ההעסקה. הנזק הכרוך בשינויים אותם מבקש האוצר לקדם גדול פי כמה וכמה מנזקי השביתה ומהאפשרות של אובדן סמסטר או שנת לימודים. רק יחד עם הסטודנטים, שנאבקו נגד כפיית מסקנות ועדת שוחט ונתנו גב לשביתת המרצים, אפשר לעמוד נגד הרס ההשכלה הציבורית על-ידי האוצר.

בכללותו דו"ח ועדת שוחט מהווה סכנה למערכת ההשכלה הגבוהה בישראל: • הקמת הוועדה נכפתה על-ידי האוצר בעזרת סחיטה תקציבית, ללא שיתוף נציגי הסטודנטים והסגל באוניברסיטאות. • המלצות וועדת שוחט מבוססות על נתונים כוזבים, באמצעותם מנסה האוצר לגייס לגיטימציה להפרטת ההשכלה הגבוהה. אנחנו בקיאים בנתונים ולא ניתן יד למניפולציה כזו. • הדו"ח מציג מצג-שווא של תוספת תקציב משמעותית, למרות שבדיקה כלכלית מעמיקה העלתה שתוספת התקציב הממשלתית מזערית ועלובה. • הדו"ח מקדם את הפרטת האוניברסיטאות וניהולן כתאגיד כלכלי באמצעות הנהגת "גמישות ניהולית", העברת חלק ניכר מן המימון למקורות פרטיים, וייבוש דיסציפלינות לא-יישומיות. • הדו"ח מכרסם בחוזים הקיבוציים של הסגל הבכיר ומקדם תהליך כללי של "הגמשת ההעסקה", שייצור דיפרנציאציה בין סטודנטים, מרצים ודיסציפלינות. • הדו"ח תובע העלאת שכר הלימוד בשיעור 70% ומציע שיטת הלוואות אנטי-חברתית, שגוזרת כליה על תחומים אקדמיים שלמים, ובה בעת חוסמת את הדרך ללימודים גבוהים בפני שכבות רבות באוכלוסיה, שידן אינה משגת להחזירן. • הדו"ח מנהיג שכר לימוד דיפרנציאלי לתואר השני ובכך מפלה בין סטודנטים ומחריב חוגים ומגמות מחקר. • המכללות הציבוריות אינן קיימות מבחינתה של ועדת שוחט, ואין התייחסות רצינית אליהן או לתנאי ההעסקה המפלים של המרצים בהן. כך הן נידונות למעמד מוסדות הוראה מסוג בי"ת. • הדו"ח מתעלם מתנאי העסקתם המחפירים של מורים מן החוץ, אשר מהווים כבר היום רוב המועסקים במכללות, וחלק ניכר (מחצית ולעתים שני שליש) מן המועסקים באוניברסיטאות הציבוריות. • הדרישה המגוחכת לאפשר שכר חריג ל"כוכבים" אקדמיים מצטיינים אינה אלא מסווה ליצירת מערכת תגמול נוספת למקורבים. בריחת המוחות האמיתית היא של דוקטורים צעירים שאינם מוצאים משרות תקניות.

החלטתו של ביה"ד הארצי לעבודה בנוגע להחזרת המורים לעבודה עם סיום "שביתת" חנוכה משמעותה פגיעה אנושה
במערכות בסיסיות לקיומם של חיים נורמאליים במדינה מתוקנת ומפותחת. התוצאה הצפויה היא המשך התהוותה של
מדינת עולם שלישי בעלת נורמות קלוקלות במערכות השלטוניות והמשך ניתוק מערכת היחסים בין המדינה לבין
עובדיה תוך התעלמות מאזרחיה (לפחות ממרביתם). אשמח להתבדות אולם, מסופקני האם "התמרור" הנבחר על-ידי
ביה"ד הארצי לעבודה להתערבות בשביתת המורים מסמן כיוון העשוי להוליד תוצאה אחרת. במה דברים אמורים,
ההחלטה, ובל לנו להיתפס לדברי השופטים לגבי הדרך שהובילה אותם לקבלת ההחלטה, אינה עומדת בקנה אחד עם
מטרות שלושת הצדדים – הממשלה, ארגון המורים, והחברה – אלא עם מטרה של צד אחד, הממשלה בראשות משרד
האוצר. תוצאה שכזו אינה רצויה באף משא ומתן שהרי על כך כבר נאמר – שורשי העימות הבא נעוצים בהסכמות
העימות הנוכחי. החלטת דצמבר "השחור" התקבלה על-ידי אנשים ראויים שטעו בדרכם, ומעשיהם יובילו לתוצאה
הפוכה, לדעתי, מרצונם וזאת מהסיבות הבאות:
1. כפיית עבודה אישית – חוק החוזים במדינת ישראל לא בכדי מצא לנכון להתעכב על הבעייתיות בכפיית עבודה
אישית על אדם הגם שחתם הוא על חוזה לעשות כך. האומנם תובנה זו אותה המחוקק הפנים מזה שנים נעלמה
מעינם של שופטים מנוסים? קשה לי להאמין יחד עם זאת, לצערי, התוצאה היא כזו. החינוך בסופו של יום אינו
משחק של קבוצה ופרופסיה בלבד אלא משלב עבודה יחידנית בנקודות הקצה המהותית שלו – הכיתה והתלמיד
הבודד. התוצאה היא שהחינוך, אצל מרבית המורים, כולל מחויבות מקצועית כמו גם מחויבות אישית עמוקה
שלא ניתן לקנותה או לרכשה בכסף לא כל שכן בכפייה. האם חשבתם כיצד יראה השיעור, לילדינו היקרים,
כאשר המורה חויב/ה ללמד, מוטב שלא נענה כי אני, כמו גם אתם קוראים יקרים, הגעתי לאותה מסקנה.
2. השפלה – אינטראקציות בין אישיות בכלל ותהליכי משא ומתן בפרט מערבים רגשות. הרגשות הנוצרים כחלק
מתהליך זה בין האושיות הפועלות כוללים רגשות חיוביים ורגשות שליליים, רגשות אשר משפיעים על דרך
ההגעה להסכם, תוצאתו וכמובן גם על עתיד מערכות היחסים בין הצדדים השונים. תחושת ההשפלה המוצאת
ביטוי אצל רבים מהמורים בהתבטאויות באמצעי התקשורת, השפלה שחוו במהלך התנהלות המו"מ
וההתייחסויות אליהם, תבוא לידי ביטוי ביום שאחרי. תחושה זו התעצמה, לדעתי, בעקבות פסק הדין כאשר
משענת איתנה (ביה"ד לעבודה תמך בעובדים בוודאי לאורך כל הנשיאות הנוכחית) נהפכה למשענת קנה רצוץ.
נקודה זו מובילה אותי לנקודה הבאה שתוצאתה משבר אמון במערכת היחסים בין קבוצות עובדים לבין ביה"ד
לעבודה.
3. אמון במערכת ביה"ד לעבודה – האמון אותו נתנו קבוצות עובדים בביה"ד לעבודה אינו כתמול שלשום. אמון
הנו מושג דינאמי המבוסס על מעגלים המחזקים או מחלישים את עצמם. ככלל, אמון במוסד כמו גם בבני אדם
מורכב ממספר ממדים כגון מהימנות, דאגה לאחר, יושרה והרמוניה. המצב בעקבות ההחלטה שינה את מעגל
האמון מחיובי לשלילי. זאת היות ותפיסת המהימנות כמו גם נכונותו של ביה"ד לקחת בחשבון אינטרסים של
שני הצדדים בעת קבלת החלטה, נפגעה. הווה אומר, ביה"ד בעצם קביעת מועד למתן צווים שינה את חוקי
המשחק במו"מ תוך קבלת עמדתו של צד אחד והתעלמות, כמעט מוחלטת מהצד השני. התוצאה, ולאור הזיכרון
הקצר בציבור לעברו המפואר של ביה"ד, פגיעה באמון שנתנו קבוצות עובדים בביה"ד לעבודה כמוסד שופט
ואמין המגשר על מחלוקות. תוצאה זו אף משרתת את הממשלה בניסיון, לדעתי, לשנות באופן טקטי את
אסטרטגיית המדיניות החברתית במדינת ישראל כמו גם את דפוס מערכת יחסי העבודה המסורתי.
4. מדיניות חברתית -. המטרה המרכזית של הממשלה הנוכחית כפי שמובעת לידי ביטוי במעשיה ובאמירותיה,
לעיתים, "במתק שפתיים" חייב אני להתוודות, היא שינוי במדיניות החברתית, אם קיימת, של מדינת ישראל.
מהו השינוי הרצוי והראוי אליו חותרת הממשלה? האסטרטגיה קשורה בביטולה של מדינת הרווחה בת זמננו
וחזרה למדינית הרווחה היהודית. הכיצד? הממשלה הבינה שמבחינה תקשורתית לא ניתן להצהיר על
אסטרטגיה שכזו ולכן עושה שימוש בטקטיקה זעירה או בשיטת "הסלאמי", ועלי להודות עושה עבודה יפה
שכמעט לא נשמעת ולא מורגשת בחיי היום יום. מהי הטקטיקה? הטקטיקה היא דרך הפרטה מסיבית של
מערכות חינוך, רווחה והביטחון (תחילתו של תהליך). הקשר בין ההחלטה לטקטיקה זו אינו מובן מאליו ונקשר
בהתפתחות מסיבית של החינוך הפרטי כמו גם הייחודי במדינת ישראל. החלטת דצמבר "השחור" שהתקבלה
בביה"ד לעבודה מסייעת רבות להשתרשותו ושגשוגו של חינוך מסוג זה.
5. פגיעה במערכת יחסי העבודה – ההחלטה שקיבל ביה"ד לעבודה הכניסה שחקן חדש למערכת יחסי העבודה
בארץ – מוסד בוררות החובה, אם כי ללא שמו המלא. התוצאה של מעשים אלה היא פגיעה בחרות השביתה
ובכך פגיעה בזכויותיהם של העובדים. אומנם, יאמר האומר תוצאה זו היא איזון בין אינטרסים שונים של
הצדדים האומנם? דעתי היא שביה"ד לעבודה הלך צעד אחד רחוק מדי. ראשית, הרשות המחוקקת לא קיבלה
עד היום החלטה לגבי הפעלת מוסד בוררות חובה בשירותים חיוניים. שנית, יצירת מוסד יש מאין מקשה פעם
נוספת על מערכת האיזונים והבלמים בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת. לבסוף, עם האיזון לוקח הכול
מצד אחד העובדים (ובל לנו להסתמך על אמירות ממשלה לגבי שעות לימוד ומספרי תלמידים) ומעביר הכול
לצד האחר המעסיקים אל יתפלאו אנשים שבמקום בו עבדים קיימים לא לצפות לעבודה של נפילים.
לבסוף, מהי התוצאה של האיזון לכאורה שעשה ביה"ד. התוצאה ברורה פגיעה מתמשכת ונמשכת בחינוך במדינת
ישראל, מכאן, הישגי התלמידים לא רק שלא יעלו אלא יפגעו. בימים אלה מתפרסם, דו"ח שאינו מחמיא, בלשון
המעטה, להישגי התלמידים במערכת החינוך. מקווה אני שאתבדה אך החזרת המורים למקום עבודתם בכפיה ולא
תוך כדי אהבה ומחויבות לא ישפרו ולא במאומה את המצב. קורא אני לקביעה של צוות מגשרים המוסכם על שני
הצדדים באופן מידי כך שיחזרו בנים ובנות לכיתותיהם ויצרו דור עם עתיד טוב יותר.

אוניברסיטת חיפה
University of Haifa
Faculty of Social Welfare & Health Sciences הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות
Department of Human Services החוג לשירותי אנוש
Mount Carmel, Haifa 31905 ISRAEL 31905 הר הכרמל, חיפה
stzafrir@research.haifa.ac.il 04-8249282 : ד"ר צפריר שי טל: 04-8288557 , פקס

ושבאמת לא יעבדו עליכם

תגובה למאמר של מר נחמיה שטרסלר ב TheMarker מיום ג' 18.12.07

פרופ' מנחם נתן

בית הספר להנדסת חשמל

אוניברסיטת תל-אביב

 

חלק ניכר ממאמרי הביקורת שנכתבו לאחרונה כנגד שביתת הסגל האקדמי הבכיר מושתת על מידע מוטעה ולכן גם מטעה. דוגמא טיפוסית למאמרים כאלה היא מאמרו של מר נחמיה שטרסלר ב TheMarker מיום ג' 18.12.07. מר שטרסלר למרבה הצער משתית את מאמרו על אדנים לא מבוססים וממילא גם מסקנותיו מופרכות מעיקרן.

 

תחילה לעיקר הטענות שמציג מר שטרסלר כתשתית למסקנותיו במאמר זה:

 

1. ההשקעה במחקר ופיתוח באוניברסיטאות ישראל כשיעור מהתוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) היא 0.72%, שנייה בגודלה אחרי שוודיה.

2. ישראל עומדת במקום הרביעי המכובד בהשקעה בהשכלה הגבוהה כשיעור מהתל"ג, אחרי ארה"ב, צ'ילה ודרום קוריאה.

3. ישראל משקיעה 2.0% מהתל"ג שלה בהשכלה הגבוהה, לעומת ממוצע של 1.5% ב-30 החברות ב-OECD.

4. במונחי שיעור מהתוצר, ישראל מוציאה פי שניים מארצות הברית על מחקר ופיתוח.

 

על סמך טענות אלו בונה מר שטרסלר את משנתו ש"יש כסף, אין השכלה" אז זוהי מסקנה מעוותת המעוגנת בעובדות מוטעות! כל קשר בין ה"אמיתות" הנ"ל למציאות מקרי בהחלט. למעשה, המסקנה המתבקשת מהנתונים האמיתיים, חלקם הגדול בחסות וועדת שוחט שמונתה ע"י ממשלת ישראל, היא בדיוק הפוכה: אין כסף, אך יש השכלה מעולה, ועוד בזול.

 

המידע בנושא ההשקעה בהשכלה גבוהה שמביא מר שטרסלר בטבלה הציורית ושעליו הוא משתית את עיקר טענותיו ומסקנותיו הוא חסר שחר. בפרק על המחקר האזרחי בישראל, מבהיר דו"ח וועדת שוחט (שמונתה ע"י ממשלת ישראל) בע' 105 את המצב לאשורו, ואני מצטט: "בקובצי הנתונים שמפרסם הארגון לשיתוף פעולה כלכלי לפתוח (OECD) יש קובץ המתייחס להוצאה הלאומית על "מחקר ופתוח בסקטור ההשכלה הגבוהה (HERD)". בקובץ זה מופיע הנתון כי ההוצאה הלאומית בישראל בקטגוריה זו הייתה בשנת 2004 בשיעור של 0.72% מן התוצר המקומי הגולמי, כלומר סך 3,960 מיליון שקלים. לצערנו (ממש לצערנו) נתון זה שגוי. חישוב פרטני של היקף המחקר המדעי בישראל ב-2004, תוך שימוש בהגדרה המרחיבה ביותר של "הוצאה למחקר" מעלה כי זו הגיעה באותה שנה לשיעור של 0.54% מן התמ"ג" (דגשים במקור).

 

אז מצבנו אינו כל כך טוב, אבל אולי גם לא נורא. אז בטבלה הנ"ל אנחנו לא במקום השני אלא במקום השביעי, בין דנמרק והולנד. לא רע, אלא שזה לא סוף הסיפור. מסתבר שיש שתי דרכים לחשב את ההוצאה הלאומית למחקר: "האמריקנית" וה"אירופית" (דו"ח שוחט, ע' 106). לפי האמריקנית (בעלי המודל הכלכלי העדיף על מר שטרסלר) חיבור ההקצאות למחקר במוסדות אקדמיים ובמכוני המחקר שונים (אליהם עוד נחזור) היה ב-2004 כ-2 מיליארד שקל בלבד, 0.36% מהתמ"ג. זה כבר ממקם אותנו במקום האחרון באותה טבלה, ביחד עם ארה"ב. זה כבר נראה אחרת לחלוטין. אך לא די בכך.

 

איזה חלק מ 0.36% מוקדש ל -7 אוניברסיטאות המחקר? דו"ח שוחט לא מפרט, אך ברור שחלק זה קטן בצורה משמעותית מ – 0.36% תמ"ג. אותם "מכוני מחקר שונים" שמזכיר הדו"ח ללא נקיטת שמות כוללים בוודאי כמה מכונים שבהם מאות אם לא אלפי עובדי מחקר. כלומר "ההשקעה במחקר ופיתוח באוניברסיטאות כשיעור מהתוצר", כותרת הטבלה של מר שטרסלר, היתה ב- 2004 לא 0.72% מהתמ"ג אלא אולי 0.30% או 0.25%. זה כבר ממקם אותנו בסביבות המקום – 20 הלא כל כך מכובד ב-OECD, בקרבת ספרד, אירלנד, יוון, קוראה או הונגריה. כלומר התמונה המצטיירת והמסקנות שנובעות ממנה הן, הפוכות מאלו שמסופקות ע"י מר שטרסלר.

 

במאמרו, מר שטרסלר ממשיך בקטע הבא::

 

"ניקח לדוגמה את מערכת ההשכלה הציבורית הטובה בעולם – בקליפורניה. ד"ר יעקב ברגמן, שלמד היטב את הנושא, ממליץ לא להמציא את הגלגל מחדש, אלא פשוט להעתיק את מבנה מערכת ההשכלה הגבוהה של קליפורניה. שם, בקליפורניה, יש 35 מיליון תושבים אך רק 13 אוניברסיטאות מחקר – אחת לכל 2.7 מיליון תושבים. המיקום האקדמי שלהן גבוה בהרבה מזה של האוניברסיטאות שלנו. אצלנו יש 7 מיליון תושבים ושבע אוניברסיטאות – אחת לכל מיליון תושבים. אצלנו לומדים באוניברסיטאות 124 אלף סטודנטים ובקליפורניה 244 אלף – כלומר, באופן יחסי, אצלנו יש הרבה יותר סטודנטים, וגם יותר סגל. אז אולי המצב התקציבי שלנו אינו כל כה רע – אלא מדובר בניהול כושל ולא יעיל" (הדגש שלי).

 

אך גם זאת קביעה מופרכת לחלוטין! העובדות הנכונות היחידות בקטע זה הן מספרי התושבים, מספר האוניברסיטאות, ומספרי הסטודנטים. כל היתר, ובעיקר המסקנות, הן עורבא פרח. דומה שמר שטרסלר טעה או הוטעה ע"י מקורותיו. להלן

העובדות האמיתיות:

 

13 אוניברסיטאות המחקר בקליפורניה הן 10 האוניברסיטאות במערכת של ה- University of California ושלוש אוניברסיטאות פרטיות: Caltech, Stanford ו-University of Southern California. 11 מתוך ה-13 ממוקמות מעל האוניברסיטה העברית במידרוג הבינלאומי ב- 2007 (http://www.arwu.org/ranking.htm). שתיים נמצאות מתחתיה ובאותה קבוצה עם אוניברסיטת תל-אביב והטכניון. ב-2006 היו:

 

ב – Caltech 400 חברי סגל בכיר ו- 2086 סטודנטים מחולקים ל- 864 בתואר ראשון ו-1222 בתארים מתקדמים.

ב – Stanford 1800 חברי סגל בכיר ו-15000 סטודנטים מחולקים לכ – 7000 בתואר ראשון ו-8000 בתארים מתקדמים

ב – (USC) University of Southern California 4600 חברי סגל בכיר (0320 בזמן מלא), וכ-33,000 מסטודנטים מחולקים בערך שווה בין תואר ראשון ותארים מתקדמים.

 

סה"כ הסטודנטים בשלושת האוניברסיטאות הפרטיות: 50,000. לתארים מתקדמים: כ-25,000. סה"כ סגל בכיר: 6800 (5400 בזמן מלא). סה"כ תקציב תפעולי כולל בתי חולים: כ- 3.6 מיליארד דולר (ללא התקציב של Jet Propulsion Lab), וללא בתי חולים לא פחות מכ-2.5 מיליארד דולר. תקציבי המחקר ב Stanford לבד היו 994 מיליון דולר ב-2006, יותר מכפול מזה של כל 7 האוניברסיטאות בישראל. ב Caltech (ללא JPL) הן היו כ-200 מיליון דולר וב USC כ- 430 מיליון דולר. כלומר ב- 3 האוניברסיטאות הפרטיות בלבד, יש יותר מ- 1.6 מיליארד דולר תקציבי מחקר, לפחות פי 5 עד 6 מאשר בישראל, על אותו מספר חברי סגל. כל השוואה של אוניברסיטאות ישראל לקבוצה שכוללת את שלושת האוניברסיטאות הנ"ל היא מופרכת לחלוטין.

 

ועתה ליתר 10 האוניברסיטאות: האוניברסיטאות במערכת ה- .University of California הנתונים מפורטים באתר http://www.ucop.edu/ucophome/uwnews/stat בשנים 2005-2006 היו במערכת זו 200,000 סטודנטים (מתוכם 45,844 לתארים מתקדמים) ו- 38,000 סגל אקדמי (Academic Personnel) בזמן מלא (FTE). האחרונים כוללים סגל הוראה מכל הסוגים, חוקרים, ספרנים ואדמיניסטרציה. איזה חלק מזה הוא "סגל בכיר פלוס סגל זוטר קבוע" המקביל ל- 6700 באוניברסיטאות ישראל המופיעים בדו"ח שוחט? ניחוש מצוין וזהיר: לפחות מחצית ממספר זה, כלומר 19,000.

 

הבא נסכם:

 

בקליפורניה יש 13 אוניברסיטאות מחקר עם 250,000 סטודנטים, מתוכם כ-188,000 לתואר ראשון וכ – 46,000 לתארים מתקדמים. יש לפחות 24,000 חברי סגל בכיר וזוטר. הם עובדים עם תקציבי מחקר של כ-2.6 מיליארד דולר.

ב 7 האוניברסיטאות בישראל יש 124,430 סטודנטים, מתוכם 78,450לתואר ראשון ו- 44,639 לתארים מתקדמים. יש 6700 חברי סגל בכיר וזוטר במשרות מלאות. הם עובדים עם תקציבי של, במקרה הטוב, 400 – 450 מיליון דולר. כלומר, לעומת קליפורניה, בישראל מלמד כל חבר סגל בממוצע פי שניים סטודנטים, מנחה פי 3-4 סטודנטים לתארים מתקדמים,ומבצע מחקר מתחרה ברמה בינלאומית בפחות מ-20% תקציב מחקר.

"אז אולי המצב התקציבי שלנו אינו כל כה רע – אלא מדובר בניהול כושל ולא יעיל"? לא ולא. האמת הפוכה: המצב התקציבי רע, רע מאוד והניהול לא כושל, אלא מוצלח במיוחד. העובדה שהאקדמיה הישראלית, עם תקציביה הדלים, בכלל מסוגלת להתחרות באוניברסיטאות מהסוג הנ"ל היא פלא אמיתי. העתקת מבנה מערכת ההשכלה הגבוהה של קליפורניה? אולי רעיון לא כל כך רע, אבל שיכלול את כל המרכיבים: פי 2.5 עד פי 5 תקציבי מחקר (יחסי למספר הסטודנטים), בניית צבר תרומות של כמה מיליארדי דולרים, ויחסים מספריים בין סטודנטים למרצים הנמוכים בערך ב- %60 משקיים היום.

 

אז מספרים הם רק מספרים, אך הנה הסכנה האמיתית. פרסומים מוטעים מסוג זה שבחלקם הגדול הם גם מגמתיים (ואיני מייחס מגמתיות זאת למר שטרסלר עצמו) טופטפו לציבור במשך שנים, וביתר שאת בעת השביתה הנוכחית של הסגל האקדמי. הם נועדו להגן על מדיניות הרס האקדמיה (ה"רפורמה"/הפרטה) שמבוססת על קונספציה שעיקריה הם:

 

א. המערכת אינה מתפקדת כראוי, לא יעילה ובזבזנית (או בלשונו של מר שטרסלר – "יש כסף, אין השכלה")

ב. בעיותיה העיקריות כוללות חוסר אפשרות למשוך ולתגמל "כוכבים", שכר לימוד נמוך מדי, ותחומים מיותרים.

 

כקונספציות קודמות שהתגלו בדיעבד כמוטעות ויקרות בכסף ודם, גם את הקונספציה הזו איננו יכולים להרשות לעצמנו. היא מגמתית, שקרית והרסנית לעתידנו ועתיד ילדנו. היא משתמשת בדיסינפורמציה ומניפולציה של נתונים. היא מסלפת את הבעיה האמיתית של בריחת מוחות, אשר אינה בעיה של מספר " כוכבים" בודדים שיש למשוך אותם בשכר " דיפרנציאלי" אלא בעיה של לפחות 800 תקנים שנחתכו ע"י האוצר בשנים הקודמות ושמונעים מלפחות-800 אנשים מצויינים ומשפחותיהם מלחוז מהניכר. היא מתעלמת מהחובה המוסרית של המדינה לבניה ובנותיה לספק תמורה לשירותם הצבאי או האזרחי, כפי שנעשה גם בארה"ב הגדולה, דרך חוק החיילים המשוחררים. מדיניות האוצר תחת כל הממשלות ב-6 השנים האחרונות לקחה מערכת שתפקדה מצוין לאורך השנים לפי כל המדדים הבינלאומיים (ולמרות האמצעים הדלים שעמדו לרשותה) והרסה וממשיכה להרוס אותה ע"י הרעבה והתערבות גסה באותם שיקולים וניהול שהביאו לעצם ההצלחה. מדיניות זו כבר נותנת את אותותיה בירידת הבצועים האקדמיים של האוניברסיטאות בארץ, כאשר האוניברסיטה העברית, נושאת הדגל, ירדה בכל אחד מ- 4 מתוך חמישה ממדים אקדמיים במידרוג בינלאומי ב- 10-20% בין השנים 2003-2007.

 

מצעד האיוולת הזה נמשך, ואם לא ייעצר, כולנו נשלם עליו ביוקר. ועל זה, בנוסף לדרישה המוצדקת להחזיר את מה שנגזל ונשחק, נלחמים אנשי הסגל באוניברסיטאות.

 

 

(המחבר הינו פעיל בקואליציית הסטודנטים)
דברים שנישאו באסיפה בנושא המאבק בהפרטת ההשכלה הגבוהה, בעיצומו של מאבק הסטודנטים

מתוך המאוורר, גיליון 1
של מי האוניברסיטה הזו?
האוניברסיטה הזו שייכת לציבור, לא לוועד המנהל. וקודם כל, האוניברסיטה שייכת לכל הלומדים, המלמדים והעובדים בה שההשכלה הגבוהה היא באופן מהותי חלק מעיסוקם – ולא חלק מעסקם. כולנו קהילה אחת, ולטובתנו כדאי שנתחיל להתנהג כמו קהילה, לא סתם כצדדים נפרדים שיש להם שותפות אינטרסים צרה, אלא כמי שמוסד ציבורי זה, המופקד על זכות חברתית חשובה מעין כמוה, הוא שלהם, והוא שלהם ביחד. זו האחריות שלנו להבטיח שהמוסד הזה ישרת את החברה, ויהיה בשר מבשרה של החברה. וזו האחריות שלנו לקחת את העניינים בידיים. לא רק להצטרף להפגנה סוערת פעם בשנתיים. לתבוע, כאן ועכשיו, שהתקציבים המוחזרים – ובאמת, מוסדות ההשכלה הגבוהה זקוקים נואשות להחזרת התקציבים שנלקחו מהם ולשינוי שיטת התקצוב – לא יחזרו לידיים של האנשים העושים מהמוסד הציבורי הזה עסק ומנהלים אותו כמו מפעל תעשייתי לייצור תעודות ופרסומים וכמובן לעשיית רווח. התקציבים האלה חייבים לחזור לידיים של הסטודנטים, שכבר מזמן סילקו אותם מהגופים המנהלים, הקובעים את עתידה של האוניברסיטה הזו, של חברי הסגל הבכיר, שוויתרו שלא בטובתם על זכותם לעצב את עתיד האוניברסיטה הזו, של חברי הסגל הזוטר, אנשים שנאלצים להתמודד עם החובות של סטודנטים ושל מרצים ביחד, אלה שעל גבם מתקיימת בקושי מערכת ההוראה בקמפוס, ושל עובדי האוניברסיטה האחרים, אם מעוטי זכויות ואם חסרי זכויות, שבלעדיהם היתה המערכת קורסת מזמן, על הספריות, המעבדות, המזכירויות והווירטואל טאו, המוסד להשכלה וירטואלית.

מה פירוש הפרטת ההשכלה הגבוהה?
הפרטת ההשכלה הגבוהה פירושה פילוג בכוח, הפרדה של הקבוצות בקהילה הזו, לפרטים שיתחרו ביניהם על אותם המשאבים, במקום לקבוע ביחד מה יש לעשות עם המשאבים האלה. זאת אומרת הבחנה מהותית בין סטודנטית למדעים מדויקים לסטודנטית לאמנויות, ובין סטודנטית עשירה לעניה, שמחסלת את היכולת שלהן להאבק ביחד. אותו דבר לגבי המרצים והתכניות המיוחדות ל"בכירים", כלומר לעשירים שמוכנים לשלם יותר כדי להתאמץ הרבה פחות. אם מדובר בהפרדה בקרב המרצות, הגרסה הקיצונית היא במקרה של "המרצים מן החוץ", שהם מפולגים לחלוטין וחסרי זכויות, ומדי פעם מפטרים אותם כדי לשמר את אין האונים שלהם. הם הקבוצה המופרטת המושלמת, אוסף פרטים שאין להם הכוח להתאגד, וקבוצות אחרות מסרבות לגלות סולידריות עם מצבם. כמו שמפריטים היום את שירותי בריאות הנפש והדיור הציבורי, וזורקים אנשים לרחוב, כמו שהפריטו כבר את שירותי הרפואה, ונתנו לרפואה הפרטית להבנות מתוך הרפואה הציבורית ועל חשבונה, ולהרוס אותה, ככה יפריטו את ההשכלה הגבוהה. המוסדות האקדמיים יעשו נגישים עוד פחות מהיום, מנותקים עוד יותר מהחברה וכפופים ליעדי תפוקה וכמות תוצרת שאין מקומם באוניברסיטה, מוסד למחקר ולהוראה, של החברה ובעבורה.

למה לא להתייעל?
הסטודנטים הם לא צרכנים, המרצים הם לא ספּקי סחורה, ההשכלה היא לא מוצר שווה-כסף! זו זכות חברתית, שנשללת כבר מרבים מאוד בחברה הזו, ואינה מוענקת בשווה לסטודנטים שונים. המהלך שמובילים היום כמה כלכלנים, תעשיינים ואנשי עסקים שמושלים ביד רמה בתהליך ה"ייעול" של האוניברסיטה, הוא אנטי-דמוקרטי במידה שהוא אנטי-חברתי. אין להם הזכות להחליט בשביל הסטודנטים, בשביל המרצים, בשביל עובדי האוניברסיטה בכלל, בשאלות הנוגעות למהות ההשכלה הגבוהה ולעתידו של הקמפוס הזה בפרט. זו לא זכותם. זו זכותנו. וזו זכות חברתית של כל אדם, בלי תעודת-מסכן ובלי הלוואות על חשבון הברון ולפי רצון הברון, הזכות ללמוד במוסד להשכלה גבוהה ולהיות שותף לתהליך עיצובה של הקהילה האקדמית וחשוב מכך, של החברה בכללה. אם זו לא המציאות, אנו חייבות לשנות את המציאות. יש לנו הכוח לעשות את זה. וזה הסיכוי היחיד שלנו לנצח במאבק הגדול יותר, שמעבר להתמודדות החשובה עם כל גל חדש של גזירות שמגיע מהאוצר.

אז מה לעשות?
בתור צעד ראשון, למען עתיד ההשכלה הגבוהה, עלינו להתאחד. כן, אנחנו מוכרחים להפסיק להסתגר בכיתות ולמצוא את החיבורים הטבעיים עם מאבקים אחרים, של מורות, של עובדות קבלן, של חולים כרוניים, של מטפלים סיעודיים. המאבק הוא באמת על דמותה של החברה, וזה אומר מחויבות הדדית בכל ימות השנה. זה נכון. אבל מעבר לצורך למצוא שותפים מכלל החברה, צריך שנמצא את החיבורים בינינו, בתחומי הקמפוס הזה, וכל קמפוס אחר – ולא רק באופן זמני, לרגל מאבק קונקרטי זה או אחר, הזדהות אינטרסים רגעית ושיתוף פעולה רופף. קודם כל צריך להתאחד. אין שום סיבה שלא נתחיל כאן, באוניברסיטת תל אביב. יש נתק בין סטודנטים למרצים? בין עובדי מנהלה לסגל זוטר? בין בוחרים לנבחרים? זו ההזדמנות שלנו לגבש ביחד חלופה, מסגרת משותפת לכולנו ולארגונים הנבחרים, שתאפשר לנו להציע אלטרנטיבה אמיתית, לעצור את התהליך ולהפוך אותו, להחזיר לידינו את מה שהוא שלנו בזכות. צריך לומר באופן ברור, שלפקידים ולמומחי הייעול והתיעוש מעולם לא הייתה זכות הכרעה בעניינים הנוגעים לעתיד ההשכלה הגבוהה, עניינים שהם בריבונותה הטבעית של הקהילה האקדמית בקמפוס, ושל החברה בכללה. הזכות היא שלנו, והגיעה השעה שנתבע אותה לעצמנו. זו חובתנו.

אלעד שאול זמיר

הסגל הבכיר של האוניברסיטאות שובת למעלה מחמישים יום. ההתנגדות הנמרצת באוצר לכל "תוספת שכר", כביכול, והסירוב שלו להסכים בכלל לטענת שחיקה, גרמה לכך שבסיוע של כמה עיתונאים-מטעם הוא מעלה מחדש את כל השקרים הישנים על המרצים, על עבודתם ועל שכרם. בהזדמנות זו גם מנופפים במידע סלקטיבי מתוך דו"ח שוחט ובדרישות ל"רפורמה" ול"התייעלות", שפירושן פיטורי מרצים, סגירת חוגי לימוד, הרחבת ההוראה של מורים שאינם חוקרים כי אין להם קביעות ותנאי מחקר, וניהול מדיניות המחקר האקדמי בידי פקידי האוצר או שלוחיהם בוועד המנהל את האוניברסיטאות. מסכת שקרים טופטפה בהתמדה באוזני הציבור במשך שנים, והפכה עתה למבול ממש.

הבא נבהיר: המאבק של המרצים אינו אך ורק על שחיקת השכר, למרות שזו דרישה צודקת ומרכזית. המאבק הוא נגד הרס מערכת החינוך בכלל והמערכת האוניברסיטאית בפרט. המאבק הוא נגד כל מי שהחליטו וממשיכים להחליט, מאז ממשלת נתניהו, לא רק "להפריט" את מערכת החינוך, אלא גם להרוס את מה שנתפס כאליטיזם של המערכת האוניברסיטאית. הפתרון המוצע הוא "אמריקניזאציה". מאחורי הסיסמה הזו מסתתרת הנחת "ישראבלוף", שפחות זה יותר: פחות חינוך, פחות מורים, שגם משתכרים פחות, פחות שעות לימוד, פחות סגל בכיר וזוטר באוניברסיטאות, ופחות כסף למחקר זה יותר יעיל, יותר טוב, יותר משתלם. מצעד האיוולת הזה ממשיך, בהסכמה שבשתיקה מצד כל המפלגות כמעט.

יש להיאבק בהנחה, שאם חוזרים מספיק פעמים על שקר, הוא הופך בסופו של דבר לאמת, ויש להבדיל באופן חד בין אמיתות ושקרים על האקדמיה הישראלית.

עובדה: הכלכלה הישראלית מבוססת, ראשית ומעל הכל, על האוניברסיטאות והבוגרים שלהן. עד לאחרונה (לפני עידן המכללות), כ-4000 חברי הסגל הבכיר במדינה הזו לימדו את כל כוח האדם (למעט העולים מרוסיה) שהביא את ישראל לשערי "הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי" (OECD). בכל הנוגע לכלי העיקרי של הפיתוח המואץ – ההייטק – אפשר להסיק בוודאות שבשלושים השנים האחרונות כ-80% – 90 של המהנדסים, בוגרי מדעי המחשב, והמדעים המדוייקים (פיסיקה, כימיה ומתמאטיקה) הם תלמידיהם של כאלף חברי סגל בשבע האוניברסיטאות. באופן עקיף, חברי הסגל הללו תרמו יותר מכל קבוצה אחרת במדינה לעושר, לביטחון ולרווחה של תושביה. מדעי הרוח, החברה והאמנויות תרמו תרומה מכרעת דומה לבניית הזהות הקולקטיבית, לחוסן החברתי ולבריאות האינטלקטןאלית של החברה והמדינה. תרומה מכרעת זו נמצאת עכשיו בסכנה ממשית עקב הפעולות של הממשלות האחרונות.

עובדה: הסטנדארטים של האוניברסיטאות בארץ הם גבוהים ביותר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי שוב ושוב במיקום שלהן במדדים בינלאומיים, וכפי שמודגש בפירוש בדו"ח ועדת שוחט. הישג זה הוא תוצאה של המדיניות של כל הממשלות עד שנות ה-90, כאשר רוחות המימשל של ריגן החלו לנשב גם במסדרונות המימשל בישראל. אבל אפילו הסיסמה של "אמריקניזציה" נותרה ריקה או סולפה, ה"רפורמות" ברוח האידיאולוגיה הזו, שהחלו להיות מיושמות על האוניברסיטאות בתקופת ממשלת נתניהו, והמשיכו ביתר שאת ב-5-6 השנים האחרונות, רחוקות ביותר ברוחן מרפורמות שיושמו במערכת של האוניברסיטאות האמריקאיות המקבילות.

עובדה: הבה נשווה את אוניברסיטאות המחקר בארץ ל"אוניברסיטאות של המדינה" בארה"ב (STATE UNIVERSITIES) שממוקמות במדדים הבינלאומיים במיקום קרוב לאוניברסיטאות שלנו (המיקום מתבסס על תוצאות המופיעות באתר המידרוג הבינלאומי של האוניברסיטאות, http://www.arwu.org/ לשנת 2007). השוואה כללית דומה מופיעה גם בדו"ח שוחט. לפי דירוג זה, האוניברסיטה העברית מופיעה במקום 64, אוניברסיטת תל-אביב, הטכניון ומכון וייצמן מופיעים בקרב 50 אוניברסיטאות שממוקמות במקום 100 – 150. מולן, לצורך ההשוואה, נבחרו באופן מקרי ארבע אוניברסיטאות-מדינה אמריקאיות: האוניברסיטה של מדינת אוהיו (61), מדינת מישיגן (80), מדינת אריזונה (96) והאוניברסיטה של ג'ורג'יה (100 – 150). מידרוג בינלאומי אחר, של ה-Times בלונדון בשנת 2006 http://www.topuniversities.com/worlduniversityrankings/ מחמיא עוד יותר לאוניברסיטאות הישראליות. לפיו, האוניברסיטה העברית (119), אוניברסיטת תל-אביב (147) והטכניון (158) ממוקמות גבוה יותר מכל אחת מארבעת האוניברסיטאות האמריקאיות. ניתן להשוות באופן מספרי את הביצועים של סך-כל 7 אוניברסיטאות המחקר בישראל בשנת 2005 (נתוני ות"ת [= הועדה לתיכנון ולתיקצוב האוניברסיטאות בארץ] ו/או דו"ח שוחט) עם המדדים המקבילים של האוניברסיטאות הללו (מנתוני המוסדות או על-פי ויקיפדיה, במספרים מקורבים ומעוגלים):

	ישראל	אוניברסיטת אוהיו	אוניברסיטת מישיגן	אוניברסיטת אריזונה	אוניברסיטת ג'ורג'יה
תקציב שנתי (במיליון דולר)	~ 1,200 (כולל שכר לימוד)	2500 בלי בתי-חולים 4000 עם בתי-חולים	800	680	~1,200
סה"כ צבר תרומות (במיליון דולר)	700	1,600	1,630	394	475
הוצאות מחקר (במיליון דולר לשנה, "חישוב אמריקאי" לפי דו" שוחט )	~450	652	335	125	266
סך-כל הסטודנטים (2005)	124,430	60,000	44,000	64,400	~33,600
סטודנטים לתואר ראשון	78,450	46,700	35,400	~51,000	~25,000
סטודנטים לתארים מתקדמים (מ.א. ודוקטוראט)	44,630	~10,000	8,600	13,100	~8,450
סגל קבוע (בכיר וזוטר, בכל הדרגות)	6,700	5,200	4,500	5370	~2900

 

עובדה: הסגל הבכיר בישראל צומצם מ-4200 בשנת 1995 ל-4000 בשנת 2005, בשעה שמספר סך-כל הסטודנטים עלה מ-93,360 ל-124,430. סטודנטים לתארים מתקדמים עלו באותה תקופה מ- 33,500 ל- 44,639 (סטטיסטיקות ות"ת). התקציב של כל 7 אוניברסיטאות המחקר בישראל משתווה בערך לתקציבה של אוניברסיטת ג'ורג'יה. או, אם תרצו, מגיע לחצי התקציב של אוניברסיטת מדינת אוהיו (ללא בתי חולים). הסכום המושקע במחקר על-ידי כל שבע האוניברסיטאות הישראליות שווה לזה של אוניברסיטה ציבורית מובילה אחת בארה"ב (דו"ח שוחט, ע' 106) וגם זה במקרה הטוב. רק כמחצית מתקציב מגיעה ממקורות ממשלתיים (דו"ח שוחט, ע' 105). את היתר משיגים החוקרים עצמם.

עובדה ומסקנה: האקדמיה הישראלית מבצעת גם הוראה וגם מחקר ביעילות גבוהה ובזיל הזול. לשם דוגמא, 7 האוניברסיטאות הישראליות מלמדות ומכשירות פי ארבעה תלמידים מאשר אלו הלומדים באוניברסיטה של ג'ורג'יה, זאת באמצעות כמות מעט גדולה מכפולה של כוח-אדם אבל ובאותו תקציב. הן מלמדות ומכשירות פי שניים ממספר תלמידי אוניברסיטת המדינה של אוהיו (ופי יותר מארבעה תלמידי תארים מתקדמים), עם 30% יותר סגל קבוע, ובמקרה הטוב עם חצי התקציב. ובמבט אחר – האוניברסיטאות הישראליות מכשירות יותר תלמידי מחקר מארבע האוניברסיטאות האמריקאיות הללו יחדיו, עם פחות מחצי כוח האדם ובין שליש לחצי מתקציבי המחקר. המערכת שלנו אמורה (ומצליחה) לבצע מחקר ברמה גבוהה ונגד תחרות בינלאומית קשה. כל זאת כשעומדים לרשותה רק שברים עלובים של התקציב הפתוח בפני המתחרים האמריקאים. במלים אחרות, ובכל הצניעות, חברי הסגל באוניברסיטאות המחקר בארץ עובדים קשה יותר ובצורה יעילה הרבה יותר מאשר חבריהם במוסדות המתחרים, וכל זאת בעלות שהיא מחצית או שני-שליש מזו של הסגל באוניברסיטאות האמריקאיות.

עובדה: נכון שפרופסורים הם סוג של אליטה, אך הכוונה למובן החיובי של המילה, וכך נכון שיהיו. הם מהווים את המבצר האחרון, או אם נחליף את ההשאלה, הם סותמים את החור בסכר, כדי למנוע את הסחף וההטבעה של הדור הבא ושל עתידנו בשיטפון ההיטפשות. מנגד, הממשלות של העשור האחרון הגיעו לשלמות בסוג נוסף של ישראבלוף: איך לשפר את הסטטיסטיקה של ה"הצלחה" באמצעות הפחתה חדה בדרישות , כפי שאפשר למשל לראות בנתונים של "אחוזי הזכאות" לבחינות הבגרות. משחקים כאלה במספרים ובתוצאות יכולים אולי לעשות רושם בטווח הקצר בביצה המקומית, אבל האמת מתנפצת בפנים כאשר בחינות חיצוניות בלתי-תלויות ובלתי-מוטות חושפות את רמתם האמיתית של הילדים שהפכו לקורבנות של השיטה. אחיזת-העיניים ממשיכה גם בחלק לא-מבוטל של המכללות. עם כל תרומתן להרחבת נגישותו של החינוך הגבוה לקבוצות רחבות יותר של האוכלוסיה (ותרומה זו אכן חשובה ומבורכת), עובדה היא כי במקרים רבים הדרישות האקדמיות, חומרי הלימוד ורמת ההוראה של המכללות שונים מאלו של האוניברסיטאות (אלו כמובן הכללות גורפות, ולכן הן אינן נכונות ביחס לכל המקרים או לכל תחומי הלימוד). האמת המרה היא שעקב הקיצוץ התקציבי, האוניברסיטאות החלו לאחרונה להידרדר באותו מדרון מסוכן. מחיקה של 800 תקנים של חברי סגל בכיר שפרשו ב-6 השנים האחרונות, ביטול תרגילים ושעות הוראה, מעבדות מיושנות, ספריות בלתי מעודכנות וצמצום הדרישות האקדמיות: כל אלה כבר גבו מחיר בכל התארים, פיחות הולך וגובר. אסור לאוניברסיטאות להשתתף בפארסה של "כאילו חינוך". להיפך, עליהן להישאר אליטיסטיות ולהעלות את הסטנדרטים האקדמיים, אפילו במחיר הקטנת מספר התלמידים המתקבלים ללא תנאי. רק בדרך זו יוכלו לשמר ואף לחזק את מעמדן כמוקד של מצויינות שחיוני למדינה מכל הבחינות. במקביל עליהן לתבוע, כאוניברסיטאות ציבוריות, תקציב נוסף שיאפשר למועמדים שלא עומדים בדרישות להתקבל דרך מסלול של מכינות טרום-אקדמיות.

ועתה לשקרים:

שקר: הפרופסורים עובדים 6 – 8 שעות בשבוע ומשתכרים הרבה מעל השכר הממוצע במשק.

האמת: ראו לעיל. כמו כן, הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה אומרת משהו אחר לגמרי: 53 שעות עבודה שבועיות בממוצע. לשם המחשה, מגרשי החנייה בתוך אוניברסיטת תל-אביב מלאים עד אפס מקום בין 8 בבוקר ו-6 בערב. רוב מכוניות החונות שייך לחברי סגל בכיר וזוטר. ובאופן ענייני, קשה להשתכנע שהחישוב הזה, אשר מתייחס אך ורק לשעות ההוראה הפרונטאלית של המרצים הבכירים ומתעלם באופן מוחלט מעשרות רבות של שעות עבודה שבועיות (במחקר, בהנחיית תלמידי מחקר, שלא לדבר על השתתפות בוועדות ובמינהל הפנימי של המחלקות) נעשה בתום לב. ובאשר למשכורת, יש לשלם לחברי הסגל לפי תרומתם האמיתית לחברה ולמדינה, שוב ראו לעיל. כל חבר סגל למד לפחות 20-22 שנה כדי להכשיר את עצמו לתפקיד, וכדי שיוכל לשמש כוח מניע מרכזי למען הרווחה הביטחונית, החומרית והרוחנית של המדינה. כדאי לציין (כדוגמה בלבד) כי פרופסור מן המניין להנדסה או למחשבים (שהגיע לדרגה זו 10 או 15 שנים אחרי שהתקבל לסגל האקדמי) מרוויח פחות מאשר מהנדס או בוגר מחשבים שזה עתה סיים לימודיו והצטרף לחברת סטארט-אפ.

שקר: יש מקצועות אקדמיים "נחוצים" (קרי – "מעשיים" או "כדאיים כלכלית") וכאלו שאינם "נחוצים".

האמת: פאר האקדמיה האמריקאית – אוניברסיטאות העילית המאוגדות בליגת ה- Ivy כמו הרווארד, ייל, פרינסטון, קורנל וכו' – בנו וממשיכות לבנות את המוניטין וכוח המשיכה האדיר שלהן לתלמידים ותרומות על המקצועות ה"לא נחוצים" ומתפארות בתחומים אלו. מצב דומה שרוי בכל האוניברסיטאות הציבוריות המובילות בארה"ב. החברה המובילה בחריטת הדגל של "כוח-שוק" מבינה שללא פילוסופיה, ספרות, היסטוריה, אמנות ושלל מקצועות "לא נחוצים" אחרים אין תוחלת וטעם לחיים ואין חוסן חברתי. אבל כרגיל, בארצנו הקטנה יודעים טוב יותר מה באמת חשוב.

שקר: בריחת המוחות היא תוצאה של חוסר היכולת למשוך "כוכבים" ולשלם להם יותר (שכר דיפרנציאלי).

האמת: בריחת המוחות היא בראש ובראשונה תוצאה ישירה של מדיניות הצמצום של הסגל הבכיר במסגרת "הרפורמה" שכבר מתבצעת. 800 ואף יותר "כוכבים" יכלו לחזור לישראל ולהשתלב בה במשך 6 השנים האחרונות אלמלא בוטלו 800 תקנים של סגל בכיר באותה תקופה. מאות נוספות של אנשי אקדמיה (ליתר דיוק, כאלף, לפי 33% מ-4000) היו יכולים להשתלב בסגל הבכיר אם מספר התקנים-עם-קביעות של סגל המרצים היה גדל באופן מקביל לעליה במספר הסטודנטים. ברוב המקצועות הנחקרים ונלמדים באוניברסיטאות ובמיוחד באלה שמהווים מנועי צמיחה כמו הנדסת חשמל ומדעי המחשב, אין בעיה להשיג מועמדים בעלי איכויות של "כוכב" למשרות שמתפנות, למרות המשכורות המפתות בשוק החופשי (למשל בהייטק), כשנפתח מכרז למשרה אוניברסיטאית, יש היצע של 6 – 8 מועמדים מצויינים (שחלקם כבר נמצא באוניברסיטאות בחו"ל, בעיקר בארה"ב) על כל תקן. אלא שברגע שהם חוזרים, המועמדים הללו – כמו רבים מחברי הסגל האקדמי הבכיר – נאלצים לעשות חלטורות כדי לגמור את החודש.

שקר: הפוליטיקאים יודעים מה טוב ביותר למדינה בכלל ולאקדמיה בפרט. שקר-נלווה הוא שבאוצר יודעים אפילו טוב יותר מאשר הפוליטיקאים מה טוב לכולנו.

האמת: נערי האוצר הם אולי מהירי-תפיסה. אולי אפילו יש להם כוונות טובות. אבל הם בוודאי לא חכמים. מיעוט החוכמה במקרה שלהם מתבטא בהעדר מוחלט של חזון לטווח רחוק ויכולת תכנון בהתאם. (אם כי הם אשפים ב"רפורמות" של קיצוץ על גבי קיצוץ, ובהרס תחת סיסמאות ה"יעילות" ו"כוחות השוק".) במשבר המתמשך בחינוך, פוליטיקאים עם חזון ואנשי אוצר בעלי יכולת ראייה לטווח רחוק, היו מזדרזים מזמן לפעול פעולות מנע ולהיכנס למשא ומתן עם הסגל האקדמי כדי לבלום את הנזקים המצטברים. בהעדר אנשי חזון, יכולת התחרות של מדינת ישראל, הנשענת אך ורק על המשאב האנושי, והמבוססת בחלקה הגדול על כוח-האדם שלומד באוניברסיטאות, מידרדרת והולכת. העובדות מדברות בעד עצמן (ראו מאמרו של ג. רולניק, ב"הארץ" של 7.12.07), אבל מקבלי ההחלטות לא מוכנים שיבלבלו אותם עם עובדות.

שקר: האקדמיה מנותקת.

האמת: הכל תלוי בהגדרת "ניתוק". היא "מנותקת". בכך שהיא מסרבת להצטרף למרוץ להרחבת הבערות. אנשי האקדמיה משום מה מאמינים, שבאמצעות מאבקם לשמור על סטנדרטים גבוהים ולחנך את הסטודנטים שלהם לפעול בהתאם לסטנדרטים הללו, הם עושים הרבה יותר מגופים אחרים למען תועלתם ורווחתם העתידית של הסטודנטים, משפחותיהם וכלל החברה. הם מאמינים שסטנדרטים גבוהים וחינוך ברמה גבוהה, לכל אורך הדרך, מהגיל הרך, דרך בחינות הבגרות ועד התארים המתקדמים ביותר הם הכלי העיקרי ל"הכנה לחיים" של הדורות הבאים, לעצירת הבערות המתרחבת ולביטחון האמיתי של כל תושבי המדינה. חינוך זה כולל את כל תחומי האקדמיה, כי עושר אינטלקטואלי חשוב לא פחות מעושר חומרי.

שקר: אין כסף. או לחליפין – יש, אבל אי אפשר לבזבזו על קטנות כמו שכר סגל, תקנים אוניברסיטאיים ומחקר אוניברסיטאי.

האמת: עוד לא נולד פקיד קרן המטבע הבינלאומית או עובד חברת דירוג האשראי אשר יבקר מדיניות או יוריד את המלצתו לדירוג מדינה שמדגישה חינוך איכותי ומגדילה את ההשקעה בחינוך אוניברסיטאי מעולה שמוכר כמנוע צמיחה עיקרי. בניגוד לנערי אוצרנו, לגופים בינלאומיים מיקצועיים ברור לחלוטין הקשר בין אקדמיה מעולה וחוסן כלכלי.

מסקנה: המדיניות ההרסנית שהונהגה כאן ומובלת היום ע"י נערי האוצר מהווה סכנה מוחשית לכולנו. היא סכנה לבריאותנו הכלכלית, האינטלקטואלית והנפשית. היא מסכנת את ביטחוננו ובטחון ילדינו. יש להלחם נגדה ללא חת וללא מורא. עלינו להמשיך ללא לאות בהסרת מסכת השקרים, חשיפת תרגילי ההסחה והספינים וההסתתרות מאחורי סיסמאות נבובות שהפכו לאומנות ממש בחוגי קובעי ההחלטות.

עצה מעשית אחרונה לכולנו: סמנו בפנקס קטן את השם של כל נבחר ציבור שעומד היום מן הצד או נותן יד למדיניות ההרס. בבחירות הבאות הצביעו נגד כל מפלגה שכוללת אותו או אותה בשורות מועמדיה. חד וחלק.

פרופסור מנחם נתן
בית הספר להנדסת חשמל
אוניברסיטת תל-אביב