למרות שאני מתנגד, עקרונית, להתערבות של מבקר המדינה ומוסדות חוץ-אקדמיים אחרים, בניהול האקדמי של המוסדות להשכלה גבוהה, אני מבקש להפנות את תשומת-לב הקוראים לכתבה שהתפרסמה לפני מספר ימים ב"הארץ" בנושא דו"ח מבקר המדינה בעניין תוכניות הלימוד המיוחדות באוניברסיטאות.

הכתבה והדו"ח חושפים את מה שנאמר בנושא זה בפורום פעמים רבות. בפרט, אני מבקש להדגיש מספר עובדות. ראשית, מדובר בהפרטה חלקית של הפעילות במוסד ציבורי. אכן, כפי שנאמר בכתבה:

התוכניות החוץ תקציביות מהוות מובלעות אקדמיות שמתקיימות בתוך המוסדות הציבוריים ומשתמשות במשאבי האוניברסיטה, למרות שאינן ממומנות על ידי המדינה. הסטודנטים בהן משלמים שכר לימוד הגבוה בעשרות אלפי שקלים מהתוכניות הרגילות, ולעתים מקבלים בתמורה מסלולים מקוצרים לתואר, שתנאי הקבלה אליהם והלימודים בהם נוחים לעתים לעומת המסלולים הרגילים. התוכניות ה"ייעודיות" מותאמות לקבוצות ממקומות עבודה ומגזרים שונים, פעמים רבות בשירות הציבורי.

שנית, פתיחת תוכניות אלו לא התבססה על שיקולים אקדמיים, אלא נעשתה מתוך מצוקה כלכלית, תוך קבלת הגיון ההפרטה ו"האקדמיה כעסק כלכלי" (כאשר ההיגיון הזה התקבל תחת לחץ מסיבי של משרד האוצר, כמייצג הממשלה). שוב, אצטט מן הכתבה:

מהמל"ג ות"ת נמסר בתגובה: "בעשור שבין השנים 2000 – 2009 הושתו קיצוצים תקציביים כבדים על מערכת ההשכלה הגבוהה. כתוצאה מקיצוצים אלה נקלעו חלק מהאוניברסיטאות לגירעונות תקציביים ניכרים שאילצו אותן להתייעל ולמצוא דרכים חלופיות להגדלת הכנסותיהן, זאת כדי שיוכלו לשרוד במציאות הקשה באותן שנים. בעשור זה קוצצו תקציבי האוניברסיטאות באופן ניכר ומנגד מספר הסטודנטים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה גדל משמעותית.

שלישית, כפי שאמור בציטוט המובא לעיל, מקור המצוקה הכלכלית של מערכת ההשכלה הגבוהה הוא בהחלטה ממשלתית (חסרת אחריות) לקצץ את תקציבן באופן שלא מאפשר פעילות נאותה.

ולסיום – וכאן מתבטאת האי-הבנה היסודית של המבקר את מערכת ההשכלה הגבוהה – כישלונן של המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) והוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) אינו בחוסר הפיקוח שלהן על האוניברסיטאות, אלא בכך שלא מנעו את ההחלטה הממשלתית הנ"ל. בפרט, תפקידה של המל"ג היה להעמיד את הממשלה על חומרת החלטתה ועל התוצאות הרות הגורל שינבעו ממנה, תוצאות אשר ניתנות לתמצות בכינוי "העשור האבוד", שדבק בדיעבד בתקופה הנידונה.

אני מבקש להדגיש שהמל"ג לא יכולה לצאת ידי חובה בהשמעת הסתייגויות רפות בחדרי חדרים, אלא עליה להביע את דעתה בנושאים גורליים כל כך לאקדמיה בחריפות ובפומבי, ולהתפטר אם דעתה אינה מתקבלת. כל שאר פעולותיה של המל"ג הן פעוטות ערך ביחס לאחריותה לדאוג לתקצוב ממשלתי נאות של המערכת אותה היא מייצגת.

המאמר להלן התפרסם אתמול באתר "העוקץ":

לפני כשבוע, תחת הכותרת "שתיקה רועמת", נשאלה ברשת מדעי החברה הישראלית השאלה הכיצד ייתכן שחוקרים במחלקות מדע המדינה ומחלקות אחרות במדעי החברה ובאקדמיה כולה, שותקים ואינם יוצאים במחאה משותפת נוכח מחול השדים סביב דוח ועדת ההערכה על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון.

אכן, שאלה טובה. בעצם, אפשר היה לשאול את השאלה הזאת כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות. אולם המתקפות הקודמות על החופש האקדמי וחופש הביטוי האזרחי באקדמיה היו תוצאה של יוזמות מצד גורמים חוץ-אקדמיים. אמנם, אפשר היה לסמן כבר אז את רפיון התגובה של ראשי האקדמיה, אך כעת הממסד האקדמי עצמו הוא זה שמתנדב לקעקע את אחד מעמודי התווך המרכזיים (אם לא ה-) של זכות קיומה של האקדמיה ושל יכולתה להבטיח תנאים למחקר מדעי ויצירה אינטלקטואלית בעלי ערך: חופש המחשבה, הביטוי, היצירה, הספק והביקורת.

והשתיקה אכן רועמת. מפתיעה? לא! זה עשור ויותר עוברת האקדמיה תהליכי שינוי הרסניים, רובם ביוזמת הממשלה. שינויים אלה קשורים לאופי ניהול מוסדות ההשכלה הגבוהה ומבנה המערכת האקדמית, לכן אין זה ברור לעין מה להם ולסקנדל התורן סביב דו"ח ועדת ההערכה על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוני' בן גוריון. על פניו, הוא נראה כמאבק פנימי באקדמיה, או לחילופין כעוד ויכוח בין שמאל לימין במרחב הציבורי הישראלי. אולם דווקא ההקשר של תהליכי הרס האקדמיה, שפרשה זו מציפה, מעניין: הוא מספק הזדמנות להתוודע לברית הבלתי קדושה בין תהליכי ההפרטה והתיעוש של האקדמיה לבין השיח הלאומני ששוטף באחרונה את ישראל.

הפוליטיזציה של האקדמיה שאותה מבטא הדו"ח על המחלקה לפוליטיקה וממשל והשתיקה האקדמית הרועמת בעקבותיו – שניהם פירותיו הבאושים של תהליכי התיעוש והתיאגוד של האקדמיה בישראל, ויש בהם עדות לקשר האמיץ בין שתי השקפות שעל פניו אינן נראות קשורות זו בזו: האידיאולוגיה הניאו-ליברלית שמעצבת את תיעוש האקדמיה ותהליכי הפרטה אחרים בישראל והאידיאולוגיה הלאומנית שמאפיינת את השדה הפוליטי הישראלי.

כאן מופיע המאמר המלא.

'הפורום להגנת ההשכלה הציבורית' קורא להסדרת מעמד 'המורים מן החוץ' ו'מורי הקבלן' ולהפסקת
ניצולם ומזמין את חברי הקהילה האקדמית וכל מי שעתיד החברה בישראל יקר לו – לחתום על עצומה בנידון

"כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים כדרוש וזכות לביטחון במקרה של אבטלה, מחלה, אי כושר לעבודה, אילמון, זיקנה או מחסור אחר בנסיבות שאינן תלויות בו…"

"כל אדם זכאי לחינוך. החינוך יינתן חינם, לפחות בשלבים הראשוניים והיסודיים. החינוך בשלב הראשון הוא חובה. החינוך הטכני והמקצועי יהיה מצוי לכל, והחינוך הגבוה יהיה פתוח לכל במידה שווה ועל יסוד הכישרון…"

[ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, סעיפים 25-1 ו26-1, נוסח עברי: אתר הכנסת]

המחאה העממית העולה משדרות רוטשילד ומרחובות רבים אחרים בארץ מעלה שורה של תביעות וראשיתה בתביעה לדיור בר-השגה. החיבור בין התביעות המגוונות הללו כבר מופיע בשטח, ואיתו גם ההכרה ששורש סוגי המחסור השונים הוא במדיניות אשר בוגדת במחויבות המדינה לתושביה.

מחויבות זו באה לידי ביטוי במושג 'הזכויות החברתיות של האדם', זכויות שאינן מותנות בדבר ואינן ניתנות להפקעה. אלא שבארץ וגם במקומות אחרים בעולם זכויות אלה הופקעו וכורסמו בתהליך שזכה לשם הקוד 'הפרטה'. ההפרטה אינה אלא התנערות של השלטון שבידיו הופקד ניהול המדינה מן המחויבות לדאוג לסיפוק זכויותיהם החברתיות של תושבי המדינה.

ההפרטה הופכת זכויות לסחורות: שירותים – דיור, בריאות, וחינוך — שניתנו בעבר, ולו ברמה בסיסית, באופן שאינו מותנה בדבר נמכרים כיום לאלו שידם משגת, ולאלו שידם אינה משגת נאמר: זבש"כם. כך נראית ההפרטה מן הצד של מקבלי השירות החברתי. ואילו נותני השירות הופכים בתהליך זה ממשרתי הציבור, אשר טובתו אמורה לעמוד מול עיניהם, לשכירים של חברה בע"מ, שמטרתה להגדיל את רווחיה, אם על ידי צמצום השירותים שהיא נותנת, או באמצעות העמקת הניצול של עובדיה.

המשך קריאת הפוסט "עצומה מקוונת של הפורום בנושא 'המורים מן החוץ'"

עיתון "הארץ" מפרסם בסוף השבוע כתבה נרחבת מאת דן אבן על הסכסוך שפרץ בין אוניברסיטת תל אביב, הזוכה לתמיכת ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) בראשות פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, לבין המרכז הרפואי שיבא. במוקד הסכסוך הסכם שחתם מנכ"ל שיבא, פרופ' זאב רוטשטיין, עם אוניברסיטאות ניקוסיה (קפריסין) וסנט ג'ורג' בלונדון, לפתיחת תכנית פרטית להכשרת סטודנטים לרפואה בבי"ח שיבא. הסטודנטים יגיעו בעיקר מקפריסין ואנגליה ומן הסתם – יחזרו לארצותיהם בסיום רכישת הפרקטיקה וקבלת תעודת גמר. טענתם העיקרית של ביה"ס לרפואה באוניברסיטת ת"א ושל יו"ר ור"ה, היא כי תכנית זו תבוא בהכרח על חשבון ההכשרה שתוענק לסטודנטים לרפואה ישראליים במסגרות הקיימות, ובדיעבד היא תפגע אנושות באיכות ההכשרה והפרקטיקה שתוענק לרופאים הישראליים לעתיד.

קשה שלא להזדהות עם עמדת האוניברסיטאות: בית-חולים שיבא אמנם אינו חלק ממערכת ההשכלה הגבוהה, ולכאורה אינו 'חייב' דבר לאוניברסיטאות, ואולם, שיבא הוא בית חולים ממשלתי וככזה משאביו, כולל תקני השתלמות הסטודנטים, צריכים להיות מוקצים על פי שיקול חברתי רחב ולתועלת הציבור, שהיא במקרה זה הכשרת רופאים ישראליים. אלא שעמדת האוניברסיטאות מעוררת אי-נוחות, שכן בתחומן הן נוקטות בדיוק במדיניות שאותה הן מבקרות ביחס לשיבא. לפיכך, עמדת האוניברסיטאות תעורר הרבה יותר אהדה ותמיכה אם דרישתן משיבא תלווה בהתנערות מאותם כללי התנהלות מופרטים בביתן-הן.

מזה זמן רב ננקטת בישראל ע"י כל ממשלותיה (אם כי תוך הבדלי דגש ועומק משמעותיים למדי) מדיניות הפרטה שבמסגרתה מערכות, שנתפסו במשך שנים רבות בעבר כמערכות של שירותים חברתיים הממומנות מתקציב המדינה, עוברות צמצום תקציבי יזום, עד כדי פגיעה משמעותית ביכולתן לתפקד. מהלכים אלה, שלרוב מעורב בהם ואף מוביל אותם משרד האוצר, יוצרים מצב בו מתעורר "צורך" לשפר את השירות באמצעי היחיד-כביכול הקיים: הפרטה ומיקור חוץ, לצד החלשה של העבודה המאורגנת. המשמעות היא כמעט תמיד (וזה נאמר רק מתוך זהירות, לא מתוך מודעות לקיומה של דוגמה נגדית), חוסר יכולת המשולב בחוסר רצון לשלם משכורות סבירות לעובדים (ראו, למשל, שביתת העובדים הסוציאליים, בה העובדים הסוציאליים במערכת הציבורית דורשים לכלול בהסכם השכר את העובדים הסוציאליים המועסקים ע"י עמותות וחברות כוח אדם בתנאים קשים ביותר).

המשך קריאת הפוסט "על רפואה ציבורית, אקדמיה ציבורית, ותהליכי ההפרטה"

ב'כלכליסט' מתאריך 13.9.2010, מפרסמת הדס שפר ראיון עם פרופ' עומר מואב, כלכלן מהאוניברסיטה העברית, חבר 'מרכז שלם', ומי שעד לפני מספר חודשים שימש יועצו הכלכלי של שר האוצר, יובל שטייניץ. גם כעת יצטרכו הקוראים לחפש בנרות חילוקי דעות מהותיים בין שני נושאי דגל מיסחור האקדמיה הללו – שטייניץ ומואב – בנסיון להסביר מדוע האחרון אינו משמש עוד יועצו של הראשון. עמדותיו הניאו-ליברליות של מואב אינן חדשות, אך ראיון זה מדגיש עוד יותר את סגידתו ל'שוק החופשי' כאילו היה מדובר לפחות בסדר קוסמי. למקרא הדברים, עלול הקורא ליפול בפח (שרבים בציבור אכן נופלים בו, מבלי משים) בהניחו כי היות שתחום התמחותו של הדובר הוא כלכלה, דבריו הם בגדר ידע אובייקטיבי שאין עליו עוררין. אך לא נדרשת קריאה ביקורתית במיוחד כדי לגלות כי קביעותיו הנחרצות של מואב ושיפוטיו את מערכת ההשכלה הגבוהה מבוססים על – איך לומר זאת בעדינות – אמיתות למחצה ועובדות שגויות.

כמקובל אצל מאמיני דת ההפרטה, גם הוא תולה את עיקר האחריות למצב האקדמיה באוטונומיה הניהולית של הסגל האקדמי ובשליטה המוחלטת שיש למוסדות ההשכלה הגבוהה בתקציבים הציבוריים שלהן ו'שוכח' להזכיר שמזה שנים אחדות המוסדות להשכלה גבוהה מנוהלים לפי מודל תאגידי, בידי ועדים מנהלים ו"נציגי ציבור", וכי למעשה, רמת השליטה של האוניברסיטאות בניהול הכספים המגיעים מתקציבי הממשלה ירדה בשנים אלה בהתמדה, כתוצאה מהחנק התקציבי שהאוצר השית עליהן (ושאליבא דמואב, לא היה ולא נברא!) והגברת תלותם בתרומות חיצוניות. אבל בכך לא די – מואב גם טוען שהאוניברסיטאות החליטו על דעת עצמן להגדיל את מספר הסטודנטים ואח"כ התלוננו שההשקעה פר סטודנט נמוכה מדי. מעניין. ומה באשר לקיצוץ במספר תקני המרצים  באוניבריסטאות והשפעתו על היחס בין מספר המרצים למספר הסטודנטים? הקיצוץ הזה היה, לדעת מואב, קטן מדי והפתרון שלו – צמצום מספר הסטודנטים. וכן הלאה וכן הלאה – תקצר היריעה מלמנות ולנתח כאן את כל הקביעות נטולות היסוד אך עתירות הרהב ששופעות מן הטקסט הזה. 

נסתפק איפוא בתגובה קצרה אחת שמתייחסת להיבט מסוים בדבריו של מואב. את ההערות להלן על דברי מואב כתב פרופ' יצחק (יאני) נבו מאוניברסיטת בן גוריון (ר"ל) ברשת הפורום הפנימית של אב"ג:

טעותו היסודית של פרופ' מואב היא שהוא איננו מזהה את תפקיד הקהילה האקדמית הרחבה, מרובת התפקידים והמשימות, בייצור, צבירה, פיתוח וביקורת של ידע.

מואב מודד את פעילות הקהילה האקדמית באמת מידה אחת, זו של קידום חזית הידע (אם כי לכך הוא משתמש בדירוגים פופוליסטיים חסרי ערך). לזה הוא קורא "מצוינות", וכל השאר "תת-רמה". אבל ידע מדעי נוצר בקהילה אקדמית, לא על ידי יחידים בלבד, מבריקים ככל שיהיו. ללא קהילה אקדמית תומכת, קולטת, מפרשת ומבקרת, הברקותיהם של העומדים בחזית הידע לא יובנו, לא ייקלטו, לא יצטברו, ובסופו של דבר גם לא יעמדו לביקורת ולא יפותחו הלאה. בקהילה כזאת לא כולם עומדים בחזית הידע, אבל אין פירושו של דבר שעבודתם היא "תת-רמה". עבודה זו היא חיונית לקידום המדעים ויש אמות מידה אחרות לאיכותה ול"מצויינותה". בשל עיוורון זה לתפקיד הקהילה האקדמית, מציע מואב להפקיד ישירות בידי מנגנוני השוק ה"חופשי" את תמרוצם הכלכלי של ה"מצויינים" העומדים בחזית הידע, ולפרק, למעשה, את הקהילה האקדמית ממנגנוניה המקצועיים האוטונומיים. את החשש האמיתי שבשוק "חופשי" מעין זה ייבלעו גם המצויינים-בעיניו לתוך שלטון תאגידים, שיכתיבו להם את "תוצאות" מחקריהם, הוא כנראה אינו נוטה לראות. אבל לתהליך זה יש כבר היום סימנים רבים. הקריקטורה שהוא מצייר של קהילה אקדמית הנשלטת בידי ועדי עובדים מסתירה מעיניו, ונועדה להסתיר מעינינו, אינטרסים חזקים הרבה יותר מאלה של העובדים בשליטה על המחקר המדעי ובהכוונתו לטובת קשרי הון-מדע.

השאלה אם מנגנוניה האוטונומיים של האקדמיה עובדים כיאות היא שאלה רצינית. כולנו מכירים, ואין טעם להכחיש, מקרים של מחקרים לא ראויים, קידומים בעייתיים, תופעות של 'שמור לי ואשמור לך' וכיוצא באלה. אבל הפתרון לכך הוא בחיזוק האוטונומיה האקדמית על מנת שתוכל להפעיל את מנגנוניה המקצועיים באורח אתי, חופשי ונטול מורא, לא בהשתלטות חיצונית, תאגידית או ממשלתית, על מנגנונים מקצועיים אלה, ועל הקהילה האקדמית המקיימת אותם. את הקהילה האקדמית ואת האתיקה המקצועית יש לבנות ולטפח; השתלחויות גסות ומאיימות מן הסוג שמשמיע מואב אינן הדרך לכך.

יאני נבו

לרפורמה בהשכלה הגבוהה, עליה הכריזו בקול תרועה רמה שר האוצר ושר החינוך, יש שתי פנים. צדה הגלוי, שהרבו לדוש בו, הוא הגדלת תקציבי ההשכלה הגבוהה. הצד הנסתר הוא המחיר: בהמשך למהלכים שהוא מוביל מאז 1994, מתנה האוצר את הזרמת הכספים בהכפפת המערכת האקדמית (ולא רק מבחינת הניהול הכלכלי) לשיקולי תחרות עיסקית.

במאמר שפורסם ביום חמישי, 26.8.2010, בעיתון ידיעות אחרונות, תחת הכותרת "בעל המאה הוא בעל האוניבסיטה" (כותרת, עמ' 24), חושף גדעון עשת את המשמעויות הסמויות של הרפורמה:

לפני כמה חודשים החליטה הנהלת האוניברסיטה במידלסקס בלונדון לסגור את המחלקה לפילוסופיה, בטענה שהיא "אינה בת-קיום מבחינה פיננסית". לא עניין של מה בכך, כשמדובר באוניברסיטה לא ממש מוצלחת (בדירוג האנגלי) וכשהמחלקה לפילוסופיה דווקא הכי מוצלחת שם. 65% מהפרסומים המדעיים של חברי המחלקה נמצאו ברמה בינלאומית הולמת – השיעור הגבוה ביותר באוניברסיטה. אלא, כך ההנהלה, שההכנסות אינן מכסות את ההוצאות.
אצלנו סערו הרוחות כאשר "אם תרצו" תבעה להחליף את תוכניות הלימוד ה"אנטי-ציוניות". אוניברסיטת בן-גוריון נדרשה לפטר מרצים בעלי השקפה שמאלית ו"אנטי-פטריוטית". לכאורה, איום פוליטי, אך עתה מתברר שיש קשר בין הגרוש לבין החופש האקדמי והכל בחסות המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג).
המועצה הוקמה כדי למנוע פוליטיזציה של ההשכלה הגבוהה. למנוע מהממשלה להחליט מי ילמד סוציולוגיה ומה תהיה תוכנית הלימודים – והכל תחת שוט כספי. הגוף המרכזי במל"ג הוא הוועדה לתיכנון ולתיקצוב, שהיא "גוף בלתי תלוי, שיעמוד בין הממשלה והמוסדות להשכלה גבוהה בכל ענייני ההקצבות להשכלה גבוהה".

המשך קריאת הפוסט "שלב נוסף בהשתלטות האוצר על האוניברסיטאות"

השבוע פתח האוצר, באמצעות ות"ת, בשלב נוסף בהפרטת ההשכלה הגבוהה – הקמת "מרכזי מצוינות": באוניברסיטאות החלה הפצת מכרזים לחברי סגל מתחומי מדע בודדים, נבחרים, שיזכו להזרמת תקציבים בסדרי גודל שהמוסדות להשכלה גבוהה כבר מזמן חדלו לחלום עליהם, לשם הקמת בועות מחקר, להלכה – בתוך האוניברסיטאות ולמעשה – מחוץ להן ומעליהן, כרובד עליון. בשלב הבא יגדיר רובד עליון זה מחדש את ההירארכיה האקדמית: סוג א' – מרכזי מצוינות, סוג ב' – אוניברסיטאות המחקר, וסוג ג' – המכללות. מהלך זה יגרום, בין היתר, לפגיעה (למרות הזרמת התקציבים הממשלתיים בשלב הראשון) באופיה הציבורי של מערכת ההשכלה הגבוהה, בנגישות להשכלה גבוהה של הפריפריה החברתית המתרחבת בישראל וביכולתה של מערכת ההשכלה הגבוהה לשמש כלי אמיתי ואיכותי לצמצום פערים ומיצוי הפוטנציאל הגדול שקיים בחברה בישראל. בה בעת, המהלך הזה לא יתרום לפתרון המשבר העמוק בו נתונות האוניברסיטאות והמכללות; כמנהג המקום, זהו עוד ישראבלוף, ש"כאילו" נועד לשפר את איכות המחקר האקדמי.

במאמר להלן מצביע פרופ' עודד גולדרייך על חלק מהמשמעויות של פרויקט "מרכזי המצוינות" 

שורש המשבר הנוכחי במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל נעוץ במחנק התקציבי שבו היא נתונה זה כעשר שנים, מחנק שמקורו במדיניות הממשלה בתקופה זו. המוסדות להשכלה גבוהה הגיבו למחנק בשורה של צעדי ייאוש מזיקים. החמור בהם הוא צמצום דרסטי של גיוס חברי סגל חדשים, דבר שמסכן את ההווה של המערכת ואת עתידה (התלויים בתמהיל מאוזן של דורות של חוקרים ומרצים), מדרדר את היחס בין מספר חברי הסגל ומספר הסטודנטים, ומאלץ חוקרים צעירים ומוכשרים לחפש את עתידם מחוץ למדינה.

את המשבר במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ניתן לסיים בפשטות על ידי ביטול מקורו: על ידי החזרה מיידית של התקציבים שנגרעו מן המערכת בעשור הנוכחי והגדלת התקצוב באופן המותאם לגידול במספר הסטודנטים ולגידול בעלויות המחקר וההוראה. על התקצוב המתוקן לאפשר הגדלה משמעותית של מספר חברי הסגל, וזאת על מנת להגיע ליחס סביר בין מספר חברי הסגל ומספר הסטודנטים.

במקום לבצע את המתבקש והמובן מאליו, נוקטת הממשלה, בהובלת משרד האוצר, בשורה של תרגילי השהיה, תוך יצירת מסכי עשן שאחד מהם מכונה "עידוד מצוינות". עיקר המאמר יוקדש לחשיפת הכזב שבעיסוק הממשלתי ב"עידוד המצוינות" של מערכת ההשכלה הגבוהה, תוך ציון העובדה שניתוח דומה תקף גם לגבי שירותים ציבוריים אחרים.

את התקפות הכללית של הניתוח קל לראות כאשר חושפים את האינטרסים המסתתרים מאחורי מסך העשן של "עידוד המצוינות" – האינטרסים של האליטה הכלכלית: אלו מכתיבים צמצום ההוצאה הציבורית ושבירת העבודה המאורגנת. כתרגיל חשבונאי פשוט, שימו לב שהעלאת שכר של 25% ה"מוענקת" לקבוצה של 10% מן העובדים ("המצטיינים") תוך שחיקה של 5% בשכר שאר העובדים מורידה את עלויות השכר בשיעור כולל של 2.5% לערך. למותר לציין שמדיניות "דיפרנציאציה" שכזאת תפגום בסולידאריות בין העובדים ותכרסם במעמדו של הארגון היציג שלהם.

המשך קריאת הפוסט "על "עידוד מצוינות" כמסך עשן / עודד גולדרייך"

במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ מאמש (4.6.2010) מתפרסם מאמר מאת פרופ' מירי אליאב-פלדון מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. המאמר מנתח את משמעויותיה והשלכותיה של מתקפת ההפרטה הנמשכת על האקדמיה בכלל, ועל מדעי הרוח בפרט – בישראל, באנגליה (ראו גם הפוסט הקודם) ובמקומות אחרים.

"מי צריך אשורית" היא כותרת המאמר החשוב הזה. הוא מתפרסם בסופו של שבוע שהאירועים שהתרחשו בו – בהקשרים אחרים, כביכול – מחוץ לקמפוסים ובתוכם, נראים כמו אותה כתובת על הקיר, שבפראפרזה על דברי אליאב-פלדון, לא ברור אם יש עדיין מי שיקרא אותה.

להלן ציטוטים אחדים מתוכו:

אווירה אנטי-אינטלקטואלית מובהקת, שהייתה בעבר אופיינית למשטרים טוטליטריים או לתאוקרטיות ולכתות פונדמנטליסטיות, מורגשת היום ברבות ממדינות אירופה, בארצות-הברית ובישראל. הביטוי המעשי הברור ביותר שלה הוא הקיצוץ במשאבים והתערבותה הגוברת של המדינה במערכת ההשכלה הגבוהה […]

בתנאים אלה, ובהשפעת האווירה האנטי-אינטלקטואלית השוררת בחברה הישראלית, הקורבנות הראשונים הם מדעי הרוח. כיוון שאי-אפשר לכמת את תרומתם וקשה להצביע על התועלת המעשית, החומרית והמיָדית בלימודים ההומניסטיים, קל להגדירם כמותרות, שצריך לוותר עליהם בימים של צנע […]

טענות כאלה מושמעות כלפינו, מרצים וחוקרים בפקולטות למדעי הרוח, מן הציבור, ולא רק מפי "האיש הפשוט ברחוב" אלא גם מפי ידידינו ועמיתינו המהנדסים ורואי החשבון. אכן, הם אומרים, נחמד לבוא מדי פעם למתנ"ס לשמוע הרצאה על יצירתו של עמוס עוז או על החפירות בבית שאן, בייחוד כשהיא מלווה בשקופיות; ואכן, חשוב שילדינו ילמדו בבית-הספר מעט תנ"ך והיסטוריה יהודית. אבל בשביל ההנאות האלה אין צורך שנשלם משכורותיהם של מאות חוקרים ומלומדים באוניברסיטאות ובמכללות של ארצנו הקטנטונת והענייה. למרבה הפלא, טענות דומות מושמעות בתכיפות גוברת גם מפי אנשים המופקדים על ההשכלה הגבוהה בישראל: פקידי משרד האוצר, ראשי מל"ג וות"ת, רקטור אוניברסיטה זה או אחר. "מה אפשר לעשות?" הם נאנחים, "אם אין קמח, אין תורה". יש אמנם "תורה" שהיא חיונית לייצור ה"קמח" – הנדסה, מחשבים, מדעים יישומיים, כלכלה; אבל כשהעוגה התקציבית מצטמצמת, אין בררה אלא לוותר על המותרות. ננוטכנולוגיה במקום אשורית, הם אומרים לנו (על משקל "תותחים במקום גרביים", השיר ששרה להקת הנח"ל בנעורינו), אף אם לדוברים אין על-פי-רוב מושג ננוטכנולוגיה מהי, כפי שאינם יודעים אשורית מהי; מנהל עסקים במקום פילוסופיה; מחשבים במקום ספרות.

קראו את המאמר המלא:  מירי אליאב-פלדון, "מי צריך אשורית?", הארץ, מוסף תרבות וספרות, יום שישי, כ"ב בסיוון תש"ע, 4 ביוני 2010, עמ' 4.

ביום הזכרון, 19.4.2010, נתן פרופ' אריאל רובינשטיין ראיון לכתב "כלכליסט", שי אספריל. רובינשטיין מתייחס בראיון, בין היתר, לתוכנית האוצר וראש ות"ת להשקיע סכומי כסף נכבדים בהקמת מרכזי מחקר שימשכו אליהם, באמצעות משכורות בסטנדרטים אמריקאיים, חוקרים ישראליים שחיים ועובדים בחו"ל. אחרי שנים של הרעבה תקציבית של האוניברסיטאות, פתאם יש כסף. אך למה מיועד הכסף? רובינשטיין מנמק את התנגדותו לתכנית האוצר בעיקר בנימוקים ציוניים-פטריוטיים. אך כדאי לשים לב למשמעות נוספת (שעליה רובינשטיין מדבר בהקשרים אחרים של משבר ההשכלה הגבוהה בהמשך הראיון איתו): המעבר לשכר דיפרנציאלי במערכת האקדמית. תכנית הכוכבים של האוצר נמכרת כמאבק ב'בריחת המוחות', אך לא פחות מכך היא נועדה להכניס שכר דיפרנציאלי בדלת האחורית, ללא דיון ציבורי ותוך עקיפת האוניברסיטאות.

להלן הראיון עם פרופ' רובינשטיין (כלכליסט, 19.4.2010): 

ערב יום העצמאות ה־62, חתן פרס ישראל פרופ' אריאל רובינשטיין מוטרד ממה שהוא רואה כאחת הבעיות הבוערות באקדמיה הישראלית, ומכח זה גם של מדינת ישראל: בריחת המוחות. מי שמכיר קצת את רובינשטיין, אחד התיאורטיקנים המובילים בכלכלה העולמית בתחום תורת המשחקים וחתן פרס א.מ.ת, לא יופתע מדעותיו הנחרצות. הוא אינו חושש לתקוף מדיניות של הממשלה או של הרשויות האקדמיות, כאשר הוא סבור שהיא מחמיצה את מטרתה. ברוח זו הוא מתנגד כיום בתוקף דווקא לתוכנית הגרנדיוזית שעליה הכריז משרד האוצר בחודש שעבר, שנועדה להחזיר לישראל את המוחות האקדמיים המבריקים שעזבו לחו"ל. לפי התוכנית, תקצה המדינה לא פחות מ־1.3 מיליארד שקל להקמת 30 מרכזי מצוינות באוניברסיטאות בישראל. המרכזים יעסיקו חוקרים בשכר גבוה באופן משמעותי מזה שמקבלים כיום עמיתיהם באקדמיה. כך, מאמינים באוצר, המדינה תוכל להחזיר למוסדותיה 300 אנשי אקדמיה ישראלים שמועסקים כיום באוניבסריטאות בארצות הברית. (המשך הראיון)