(הרשומה הבאה נכתבה בידי זהר עתי, סטודנטית לתואר שני בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, כתגובה לרשומה קודמת, והובלטה כאן בהסכמת הכותבת משום שהיא חשובה, לעניות דעתי)

ממש הגענו למצב שהקפקאות קיימת גם בנימי-המלומדים-יותר, שאף מוצאים את עצמם בעלי אחריות מסויימת לעניינים החברתיים. הצגת אי-ציות לצוי מניעה כבזיון הוא תבוסתנות מובנית שאין לה שום שחר אזרחי. לדוגמא- ההפרטה של מרכזי הסיוע וטיפול לאוטיסטים והמפגרים שהתרחשה בלחש לאורך השנה האחרונה, מבהירה אולי טוב יותר את החומרה של ציות לצווי מניעה פגומים כל כך. בואו נדמיין שהעובדים הסוציאלים ועובדים בשירותי הבריאות שעובדים במוסדות אלו, היו מסרבים לשתף פעולה עם הפרטה זו, דווקא בטענה כי המהלך של ההפרטה הוא בלתי מתקבל על הדעת: בלתי מתקבל על הדעת- לא יכול להיות שמוסדות לטיפול באוטיסטים ומפגרים יופקרו לידי אינטרסים פרטיים של
רווח. אותו הדבר ביחס למהלכים של הפרטת בתי הסוהר וחלקים מן המשטרה. לא ייתכן שאחריות מדינית, אחריותה של החברה תושם בידי שיקולים פרטיים של רווח בלבד. לא בשביל זה אנו מדינה ואזרחים משלמי מיסים.

המשך קריאת הפוסט "על משמעותם של צווי המניעה בקונטקסט הנוכחי"

אנו קוראים לפרופסורים נוספים לצרף את חתימתם לקריאתו של פרופ' גד יאיר. ניתן לעשות זאת בתגובה להודעה זו, או במשלוח אי-מייל למרכזות הבלוג. יש לציין שם, ושיוך אקדמי מלא (כולל חוג)

‏05 ינואר 2008

‏כ"ז טבת תשס"ח

לכבוד,

פרופ' סידני שטראוס, המדען הראשי, משרד החינוך (פרויקט מכון לאומי)
פרופ' דן ענבר, מנהל תחום חינוך, מכון ון-ליר (פרויקט חינוך מקצועי)
מר גדעון זקן, משרד התמ"ת (פרויקט בי"ס יוב"ל)
גב' אסתר בר-נתן, משרד הפנים (פרויקט מחלקות חינוך בשלטון המקומי)
גב' סוהילה אבו-גוש וגב' ציפי אלבז, מנח"י, עיריית ירושלים (חינוך במזרח ירושלים)
ד"ר אלי גוטליב, מנהל מכון מנדל למנהיגות

אשר רגן, קרן יד הנדיב

הנדון: שביתת סגל האוניברסיטאות – השהיית שת"פ ממשלתי וציבורי

שביתת הסגל הבכיר נכנסת היום לשבוע ה-12. לאורך כל התקופה הזאת מופצות בציבור טענות שקריות בדבר עומס העבודה של ציבור החוקרים והמרצים. בפרסומים שונים של האוצר נטען כי הסגל האקדמי עובד רק 6-8 שעות בשבוע ונהנה מ-3 חודשי חופשה בקיץ. פרסומים שקריים אלו של נציגי המדינה מלווים במסע הכפשה תקשורתי בעיתונות ובטלוויזיה, ויוצרים עבור חלק מאיתנו תחושה כי המוסדות אותם אנו משרתים – פעמים בהתנדבות – אינם ראויים עוד למאמץ אותו אנו משקיעים מעבר לשליחות המדעית היסודית שלנו כאנשי האוניברסיטאות.

כידוע לכם, הסגל באוניברסיטאות עובד בעבור הציבור הרבה יותר מן התגמול שהוא זוכה לו, וזאת גם ללא זיקה לתועלת המדעית שעשויה לעלות כפועל יוצא משיתוף-פעולה זה. אדמונד הוסרל, הפילוסוף היהודי-גרמני הנודע, כינה אותנו "עובדי הציבור של האנושות", ועשה כן במידה רבה של צדק. חוקרי הסרטן שלנו מחפשים רפואה לכל, וחוקרי האקלים והסביבה מבקשים לתת בידינו הבנה ושליטה על סביבת חיינו. המתמטיקאים מפתחים אלגוריתמים הנמצאים בכל מכשיר בו אנו עושים שימוש, ואנשי הרוח מסבירים לכולם איך הגענו עד הלום ומדוע דווקא כך. אולם באופן פחות פרוזאי, אנחנו גם "עובדי הציבור של ישראל": בכל שבוע אנחנו מופיעים כמומחים בוועדות הכנסת, מוזמנים להעיד כמומחים בוועדות ממשלתיות, כותבים חוות-דעת לבתי המשפט ומעידים בהם, ומעריכים התערבויות ממשלתיות שונות ורפורמות במנהל הציבורי. יש מאיתנו המסייעים בידי המשטרה והצבא, ורבים מעמיתינו הפרופסורים מתמנים על-ידי הממשלה ומשרדיה להובלת עשייה מדעית בתחומי אחריותם. למעשה, אנחנו מעמידים עצמנו שוב ושוב לטובת מטרות ארציות שאינן קשורות לעבודתנו המדעית, ואנחנו נענים לבקשות חוזרות ונשנות לסייע בידי גופים ציבוריים בהחדרת תבונה ולגיטימיות במעשיהם. וכאמור, שליחות זאת נעשית פעמים רבות ללא שכר, גם כאשר ההוצאות הכרוכות בהתמסרות לתובענות הממשל, התקשורת ומוסדות הציבור אינן מכוסות במלואן.

המשך קריאת הפוסט "קריאת פרופ' גד יאיר לפרופסורים להשעיית כל שיתוף פעולה עם מוסדות הממשלה וועדות ציבוריות"

נשיאת אוניברסיטת בן גוריון שלחה אמש מכתב לכל חברי הסגל הבכיר של אוניברסיטת בן גוריון ובו היא מסבירה את החלטתה להצטרף לשאר חברי ור"ה ולפנות לבית הדין לעבודה. במכתבה היא מטילה את עיקר האחריות למבוי הסתום במשא ומתן בין נציגי הסגל השובת לבין האוצר על נציגי הסגל ומצדיקה את צעדה בתחושת האחריות שלה כלפי הסטודנטים והאוניברסיטה. נוסח מכתבה מופיע בדף השער של אתר אוניברסיטת בן גוריון www.bgu.ac.il.

המכתב שלהלן נכתב בידי הסטודנטית עדי סגל, חברת הפורום, בתגובה למכתב הנשיאה: 27/12/07

כבוד הנשיאה, הפרופסור רבקה כרמי,

לאחר שקראתי את מכתבך המופנה לחברי הסגל האקדמאי, ולאחר ששמעתי את קריאתך לחזרה ללימודים אפילו תחת צווי מניעה מתוך "מחויבות לסטודנטים", ברצוני לבקש ממך בקשה נוספת. אנא, אל תשתמשי בציבור הסטודנטים כתירוץ להפניית גבך לסגל האקדמאי. ציבור הסטודנטים, שהוא הנפגע העיקרי מהשביתה, יהיה גם הנפגע העיקרי מהחזרה ללימודים תחת צווי מניעה. איזו השכלה נוכל לרכוש כאשר המרצים העומדים למולנו עושים זאת מתוך הכרח? איזה שיעור בדמוקרטיה נלמד תחת איום בריוני וכוחני שכזה? אלו סטודנטים ירצו להתפתח באקדמיה, במערכת אשר מתייחסת בצורה נבזית שכזו לחבריה? ואלו אזרחים ירצו לחיות במדינה בה אפילו זכות השביתה נלקחת מידם?

זאת ועוד, הפגיעה הממשית בסטודנטים תהיי גדולה ומכופלת כאשר מהלך שכזה, של הוצאת צווי מניעה, יאלץ אותנו לקבל את דו"ח שוחט ולהסכים להעלאת שכר הלימוד והפרטת ההשכלה הציבורית. הרי כולכם יודעים כי לאחר שביתה ממושכת שכזו, יהיה קשה לציבור הסטודנטים להילחם כנגד הדו"ח וכמעט בלתי אפשרי לצאת לשביתה נוספת. בטח לאחר תבוסת המרצים בהוצאת צווי המניעה. תבוסה שאת במו ידייך תגרמי לה. הרי גם המרצים מתנגדים ליישום מסקנות שוחט, הדו"ח אותו הגדרת בפני, אך לפני יממה, כ"בלתי רלוונטי כרגע". אך דו"ח זה רלוונטי מאוד! עבורנו ועבור המרצים. לא סתם יותר מ 500 מרצים וסטודנטים הצטרפו ל"פורום להגנת ההשכלה הציבורית". לא סתם מאות מרצים וסטודנטים מחזיקים ידיים ויוצאים זה לצד זה לרחובות, בצעדי מחאה המתעוררים בכל הארץ. אלו הם המרצים אשר עתיד המדינה נמצא בידם, אלו הם הסטודנטים המהווים את עתיד המדינה. זהו הציבור אשר רואה עשרים דורות קדימה, על אף טענתך כי קשה לראות רחוק כל כך. את, שמכירה היטב את האקדמיה, הלא היא שהביאה אותך לתפקידך הבכיר כיום, מכירה היטב את הצרכים, הבעיות, המחסור בתקנים, הציוד הישן, העומס בכתות, שחיקת השכר וקשייהם הממשיים של הסטודנטים העובדים למחייתם ומפלסים את דרכם באקדמיה. כיצד תוכלי להפנות גבך לבעיות ולצרכים אמיתיים הקיימים בשטח? כיצד במדינה מתוקנת נלחמת המדינה כולה, על מגזריה השונים, במדינה עצמה, ולמעשה באוצר? איך ייתכן שהמדינה תשקיע מיליונים בהשבת אלפי אזרחים יורדים, אך בו בזמן תגרום לאלפים אחרים לעזוב את הארץ בכעס? האם באמת תרצי לקחת חלק במדיניות שכזו?

מוסדות האקדמיה בארץ, שהם ההווה והעתיד של המדינה, צריכים להוות את "האור לגויים". לדבוק בעקרונות, לעזור לחלשים, לפעול לצמצום הפערים החברתיים ולא להגדלתם. לפעול למען שיפור התנאים ובתוך כך לשיפור איכות החינוך.

אז אנא ממך, אל תפעלי ל"מען" ציבור הסטודנטים בעודך למעשה פועלת נגדו. כי ציבור הסטודנטים, הם הסגל האקדמאי של מחר, אלה הם ההורים לילדים שלא יוכלו לשלם את שכר הלימוד המופקע, אחים לסטודנטים עתידיים שיקבלו חינוך טוב פחות, ואזרחים במדינה שצועדת אל האבדון; ללא מחקר, ללא פיתוח וללא עתיד.

בכבוד רב,

עדי סגל

סטודנטית שנה ג' במחלקות לחינוך ובלשנות אנגלית.

תגובה לרשימה "קריאה סולידרית לסיום השביתה"

אני כותב בתגובה לקריאתה של איה מרקביץ' לסיום שביתת הסגל הבכיר. מעבר לדמגוגיה ולתיאורי הסולידריות הנרגשים (שמבטיחים לנו ש"אחת משלנו" היא הכותבת), מתבססות טענותיה של איה על תיאור מציאות מוטעה ועל אופטימיות תמוהה לגבי אפשרויות עתידיות לניהול מאבק רחב יותר.

בניגוד לאופן הצגתה של איה את מאבק הסטודנטים, קשה לקרוא לו כשלון מוחלט, וזאת מכמה סיבות. ראשית, ישנה העובדה הפשוטה שהמלצות דו"ח שוחט לא התקבלו רשמית על ידי ממשלת ישראל, והוא אף לא נכלל בחוק ההסדרים של 2008. אם מאבק הסטודנטים לא היה מתקיים, המלצות ועדת שוחט כבר מזמן היו הופכות לעובדה מוגמרת, ביחוד משום שור"ה מאד רוצה לאמץ אותן. שנית, אין טעם לדון בכוונותיו, רצונותיו או שאר מצביו הנפשיים של יו"ר הסתדרות הסטודנטים במהלך מאבק הסטודנטים. לא רבים יודעים (וספק אם שונשיין עצמו יודע) אם היו אלו הפחדות האוצר שהניעו אותו לחתום על ההסכם הגרוע, או מוטיבציות פוליטיות כאלו או אחרות, לחצים מכל הכיוונים או סתם אכזבה לנוכח דלות ההתגייסות של הסטודנטים למאבק (וגם אני, איה, הייתי שם). חשוב להבין שלטווח ארוך מסקנות כמו "שונשיין מכר אותנו" משרתות את האינטרסים של כל מי שרוצה לשבור את המאבק – שכן הן זורעות ייאוש ותורמות לגיבוש עמדה של "משיחיות סולידרית", שבה כולם צריכים להמתין בציפייה למצב שבו משלבים ידיים וצועדים לעבר שקיעת הנצחון המרהיבה. מאבק כשמו כן הוא, וכל עוד מדובר בציבורים שבעים יחסית, הנהנים באופן ישיר או עקיף ממעשיהם של אנשי האוצר, אין לצפות למהפכה – אלא לשינויים קטנים ומשמעותיים. מיעוט ההשגים של מאבק הסטודנטים הוא לא רק תוצר של הנהגה מגמגמת, אלא של אינספור אגודות סטודנטים מושחתות ושבעות, וחשוב יותר, של קהל סטודנטים אדיש ברובו.

על מנת ליצור אלנטרנטיבה הנהגתית לצבי הכהן אנו זקוקים לפורום ולגיוס של כמה שיותר סטודנטים ומרצים. בסופו של דבר, חתימה על הסכם היא עניין משרדי בלבד. הציות שלנו הוא שנותן תוקף להחלטות. אם נוכל לגייס מספיק אנשים שיחשבו פעמיים לפני שהם מצייתים לכל כניעה של ההנהגה, יש לנו סיכוי לשנות את המצב הסופי. ושוב, מאחר שלא מדובר בסטודנטים (קהל של "לקוחות") אלא באנשים שמחייתם ועתידם תלויים באוניברסיטה, קשה לצפות לפעולה המבוססת על "ראייה חברתית רחבה" אלא למאבק של אנשים שפוחדים לאבד את מקום עבודתם או את סיכויי הקידום שלהם, ולכן ילחמו על תנאי השכר שלהם בלבד – וזה לגיטימי לגמרי. מאחר ששיטת ה"הפרד ומשול" היא כבר חלק בלתי נפרד מתנאי המשחק, קשה לצפות שכולם ידחו בבת אחת את כל ההגיון המעוות שעומד מאחוריה, כאילו הוא לא הופנם כבר מזמן. שיתוף פעולה אד-הוק עם המרצים הוא שווה לחלוטין לשיתוף פעולה שמעוגן, כביכול, בהסכם כלשהו בין הסטודנטים למרצים, כל עוד יש מספיק פעילים שלא ישתפו פעולה עם הסכמים גרועים, יהיו הם סטודנטים, מרצים, או עוברי אורח אכפתיים.

הרעיון המרכזי מאחורי התארגנות אלטרנטיבית הוא לאו דווקא מניעת חתימה על הסכם כזה או אחר, אלא בדיוק לבנות סולידריות שיכולה לקבוע סדר יום, בלי קשר לכך שקדמה לה חתימה על הסכם, שביתה או כל פעילות אחרת. לכן אין טעם להפסיק את שביתת המרצים בטענה שהיא לא תשיג דבר כל עוד המאבק אינו מאוחד, כי האיחוד המיוחל לא יתקיים בפועל בתנאים הנוכחיים: "תודעת הצרכנות" שהתפתחה בקרב הסטודנטים, הנהגות "מכורות", ואדישות רוב הסטודנטים והמרצים לא יעלמו בחצי שנה הקרובה, בהנחה שזהו הזמן שבו קריטי לקבור סופית את המלצות ועדת שוחט. בטווח זמן זה גם לא נצליח להחליף את רוב ההנהגות. הפסקת השביתה עכשיו לא תביא לבניית אמון מחודש בין הסטודנטים למרצים, והיא לא פותחת אפשרות לנקודת מוצא טובה יותר למאבק עתידי. בהחלט יכול להיות שההפך הוא הנכון: המערכת כולה תשקע בתרדמת, אגודות הסטודנטים תסרבנה לפתוח בשביתה נוספת לנוכח כעס הסטודנטים על הפסדת לימודים נוספת, ואחרי הפסקת השביתה למרצים תהיה אף פחות לגיטימציה לפתוח בעוד שביתה. התסריט הזה נראה לי יותר סביר.

לכן צריך להגדיל את מספר חברי הפורום, ולהתחיל להראות את נוכחותו בשטח – לא בהפגנות נחמדות, אלא במחאה יותר אגרסיבית, ולדאוג לכך שגם אם הכהן ייכנע לאוצר, כניעתו לא תמומש בשטח. לא צריך מליון איש כדי לעשות זאת. מספיקים כמה אלפים טובים.