(שביתת הסגל האקדמי הבכיר/ פרופ' נתן דסקל ופרופ' יוסי שילה
המאמר נשלח לדה מרקר ב-26 בדצמבר 2007 ונדחה)"האומנם מספקים מרצי האוניברסיטאות השובתים עתה עבודה נאותה?", שואל יעקב ברגמן

(TheMarker, 26.12.07) ועונה בשלילה. מדבריו משתמע, שארגוני הסגל האקדמי הבכיר שומרים מכל משמר על תנאי העסקה מפליגים של קבוצת עובדים, שתפוקתה ואיכות עבודתה ירודות, בייחוד כאשר משווים אותן לאלה של הסגל האקדמי באוניברסיטאות אמריקאיות.

הסגל השובת עתה מהוראה הינו מדעני אוניברסיטאות המחקר של ישראל, שעיקר זמנו מוקדש למחקר. ייאמר בברור: למרות שתנאי העבודה, תשתיות המחקר, גודל מענקי המחקר והשכר (כן, השכר…) של מדעני האקדמיה הישראלית ירודים לאין שיעור בהשוואה לאלה של עמיתיהם באוניברסיטת שדה ממוצעת בארה"ב (שלא לדבר על האוניברסיטאות האמריקאיות הגדולות), בראייה כוללת איכות מחקריהם הינה משובחת, ובמקרים רבים הם נמנים עם המובילים בתחומי מחקרם. זאת, למרות הקיצוצים ההרסניים בתקציב האוניברסיטאות בשנים האחרונות. העדויות לכך מצויות כולן בספרות המדעית. במאמר שכותרתו "ההשפעה המדעית של אומות", שהתפרסם בכתב העת היוקרתי "Nature" ב-2004 הושוו ארצות שונות על פי שיעור הציטוטים המדעיים ביחס לתוצר לנפש, ובמבחן זה נמצאה ישראל כמעט בראש הרשימה, מעל למרבית ארצות אירופה המערבית.

האומנם, יש "לפקח" על החוקרים כדי למנוע "ניצול לא נאות של מענקי המחקר, או אף לבטל את מענקי המחקר של חלק מהם? אין שחר לטענה מוזרה זו. מאמץ עצום מושקע ע"י החוקרים בכתיבת הבקשות למענקים, המוגשות לקרנות תחרותיות. מענקיהן של קרנות אלו ניתנים במשורה, ל-10-30% מהמבקשים בלבד, לאחר ביקורת מדעית קשוחה ומדוקדקת של מדענים בארץ ובעולם, שזהותם נשמרת בסוד. תהליך זה ("peer review") מצוי בבסיסם של שני תהליכי יסוד נוספים באקדמיה: פרסום מאמרים מדעיים ועלייה בסולם הדרגות האקדמי, ובכלל זה קבלת הקביעות, המוענקת לאחר מספר שנים של הישגים רצופים. כל אלה שלובים זה בזה, וכולם נסמכים על ביקורת עמיתים בלתי מתפשרת. אין שום קבוצת עובדים במשק, שהעסקתה וקידומה תלויים בביקורת אובייקטיבית אנונימית כזו. אכן, לחוקרים הזוכים במענקי מחקר מוענקות תוספות שכר, ששיעורן נקבע על פי חישוב מדוקדק, בהתאם למספר המענקים וגודלם. למעשה, בדרך זו כבר עתה ניתן לחוקרים השכר הדיפרנציאלי, שיש המייחלים לו כאל תרופת פלא, וזאת בדרך מוסכמת, המבוססת על הישגים מוכחים.

האומנם, חברי הסגל "אינם מקפידים על מילוי חובותיהם כלפי הסטודנטים"? למרות העלייה המבהילה במספר התלמידים לכיתה, שנבעה מקיצוץ מספר חברי הסגל מחד גיסא ומעלייה במספר הסטודנטים מאידך גיסא, מרבית חברי הסגל האקדמי מתמודדים בהצלחה עם תנאי ההוראה הבלתי אפשריים, ולראייה – תלמידים בעלי הישגים מגיעים אל מעבדות המחקר ואל המשרות הנחשקות בשוק החופשי לאחר לימודיהם באוניברסיטאות המחקר. ייתכן שמצויים בינינו כאלה, אשר ביצועיהם בהוראה הפרונטאלית טעונים שיפור. אולם, מנגנוני המשוב על האיכות של ההוראה, המופעלים הן ע"י האוניברסיטה והן ע"י אגודות הסטודנטים, אינם נותנים מנוח לחברי סגל אלה, ולצד זאת זוכים הטובים שבמורים לציונים לשבח הניתנים בפומבי.

אכן, החוקרים באוניברסיטאות האמריקאיות המובילות "אינם מתמקחים קיבוצית עם ההנהלה על שכר". יפה… אנו רוצים להציע, איפוא, את עסקת החבילה הבאה: נקבל את התשתיות, את תנאי ההוראה, את מענקי המחקר (הגדולים פי 5 ויותר ממענקינו) ואת השכר, שלהם זוכים עמיתינו באוניברסיטאות אמריקאיות, נפסיק להתמקח קיבוצית, והארץ תשקוט ארבעים שנה.

הכותבים הינם חברי סגל בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב

ושבאמת לא יעבדו עליכם

תגובה למאמר של מר נחמיה שטרסלר ב TheMarker מיום ג' 18.12.07

פרופ' מנחם נתן

בית הספר להנדסת חשמל

אוניברסיטת תל-אביב

 

חלק ניכר ממאמרי הביקורת שנכתבו לאחרונה כנגד שביתת הסגל האקדמי הבכיר מושתת על מידע מוטעה ולכן גם מטעה. דוגמא טיפוסית למאמרים כאלה היא מאמרו של מר נחמיה שטרסלר ב TheMarker מיום ג' 18.12.07. מר שטרסלר למרבה הצער משתית את מאמרו על אדנים לא מבוססים וממילא גם מסקנותיו מופרכות מעיקרן.

 

תחילה לעיקר הטענות שמציג מר שטרסלר כתשתית למסקנותיו במאמר זה:

 

1. ההשקעה במחקר ופיתוח באוניברסיטאות ישראל כשיעור מהתוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) היא 0.72%, שנייה בגודלה אחרי שוודיה.

2. ישראל עומדת במקום הרביעי המכובד בהשקעה בהשכלה הגבוהה כשיעור מהתל"ג, אחרי ארה"ב, צ'ילה ודרום קוריאה.

3. ישראל משקיעה 2.0% מהתל"ג שלה בהשכלה הגבוהה, לעומת ממוצע של 1.5% ב-30 החברות ב-OECD.

4. במונחי שיעור מהתוצר, ישראל מוציאה פי שניים מארצות הברית על מחקר ופיתוח.

 

על סמך טענות אלו בונה מר שטרסלר את משנתו ש"יש כסף, אין השכלה" אז זוהי מסקנה מעוותת המעוגנת בעובדות מוטעות! כל קשר בין ה"אמיתות" הנ"ל למציאות מקרי בהחלט. למעשה, המסקנה המתבקשת מהנתונים האמיתיים, חלקם הגדול בחסות וועדת שוחט שמונתה ע"י ממשלת ישראל, היא בדיוק הפוכה: אין כסף, אך יש השכלה מעולה, ועוד בזול.

 

המידע בנושא ההשקעה בהשכלה גבוהה שמביא מר שטרסלר בטבלה הציורית ושעליו הוא משתית את עיקר טענותיו ומסקנותיו הוא חסר שחר. בפרק על המחקר האזרחי בישראל, מבהיר דו"ח וועדת שוחט (שמונתה ע"י ממשלת ישראל) בע' 105 את המצב לאשורו, ואני מצטט: "בקובצי הנתונים שמפרסם הארגון לשיתוף פעולה כלכלי לפתוח (OECD) יש קובץ המתייחס להוצאה הלאומית על "מחקר ופתוח בסקטור ההשכלה הגבוהה (HERD)". בקובץ זה מופיע הנתון כי ההוצאה הלאומית בישראל בקטגוריה זו הייתה בשנת 2004 בשיעור של 0.72% מן התוצר המקומי הגולמי, כלומר סך 3,960 מיליון שקלים. לצערנו (ממש לצערנו) נתון זה שגוי. חישוב פרטני של היקף המחקר המדעי בישראל ב-2004, תוך שימוש בהגדרה המרחיבה ביותר של "הוצאה למחקר" מעלה כי זו הגיעה באותה שנה לשיעור של 0.54% מן התמ"ג" (דגשים במקור).

 

אז מצבנו אינו כל כך טוב, אבל אולי גם לא נורא. אז בטבלה הנ"ל אנחנו לא במקום השני אלא במקום השביעי, בין דנמרק והולנד. לא רע, אלא שזה לא סוף הסיפור. מסתבר שיש שתי דרכים לחשב את ההוצאה הלאומית למחקר: "האמריקנית" וה"אירופית" (דו"ח שוחט, ע' 106). לפי האמריקנית (בעלי המודל הכלכלי העדיף על מר שטרסלר) חיבור ההקצאות למחקר במוסדות אקדמיים ובמכוני המחקר שונים (אליהם עוד נחזור) היה ב-2004 כ-2 מיליארד שקל בלבד, 0.36% מהתמ"ג. זה כבר ממקם אותנו במקום האחרון באותה טבלה, ביחד עם ארה"ב. זה כבר נראה אחרת לחלוטין. אך לא די בכך.

 

איזה חלק מ 0.36% מוקדש ל -7 אוניברסיטאות המחקר? דו"ח שוחט לא מפרט, אך ברור שחלק זה קטן בצורה משמעותית מ – 0.36% תמ"ג. אותם "מכוני מחקר שונים" שמזכיר הדו"ח ללא נקיטת שמות כוללים בוודאי כמה מכונים שבהם מאות אם לא אלפי עובדי מחקר. כלומר "ההשקעה במחקר ופיתוח באוניברסיטאות כשיעור מהתוצר", כותרת הטבלה של מר שטרסלר, היתה ב- 2004 לא 0.72% מהתמ"ג אלא אולי 0.30% או 0.25%. זה כבר ממקם אותנו בסביבות המקום – 20 הלא כל כך מכובד ב-OECD, בקרבת ספרד, אירלנד, יוון, קוראה או הונגריה. כלומר התמונה המצטיירת והמסקנות שנובעות ממנה הן, הפוכות מאלו שמסופקות ע"י מר שטרסלר.

 

במאמרו, מר שטרסלר ממשיך בקטע הבא::

 

"ניקח לדוגמה את מערכת ההשכלה הציבורית הטובה בעולם – בקליפורניה. ד"ר יעקב ברגמן, שלמד היטב את הנושא, ממליץ לא להמציא את הגלגל מחדש, אלא פשוט להעתיק את מבנה מערכת ההשכלה הגבוהה של קליפורניה. שם, בקליפורניה, יש 35 מיליון תושבים אך רק 13 אוניברסיטאות מחקר – אחת לכל 2.7 מיליון תושבים. המיקום האקדמי שלהן גבוה בהרבה מזה של האוניברסיטאות שלנו. אצלנו יש 7 מיליון תושבים ושבע אוניברסיטאות – אחת לכל מיליון תושבים. אצלנו לומדים באוניברסיטאות 124 אלף סטודנטים ובקליפורניה 244 אלף – כלומר, באופן יחסי, אצלנו יש הרבה יותר סטודנטים, וגם יותר סגל. אז אולי המצב התקציבי שלנו אינו כל כה רע – אלא מדובר בניהול כושל ולא יעיל" (הדגש שלי).

 

אך גם זאת קביעה מופרכת לחלוטין! העובדות הנכונות היחידות בקטע זה הן מספרי התושבים, מספר האוניברסיטאות, ומספרי הסטודנטים. כל היתר, ובעיקר המסקנות, הן עורבא פרח. דומה שמר שטרסלר טעה או הוטעה ע"י מקורותיו. להלן

העובדות האמיתיות:

 

13 אוניברסיטאות המחקר בקליפורניה הן 10 האוניברסיטאות במערכת של ה- University of California ושלוש אוניברסיטאות פרטיות: Caltech, Stanford ו-University of Southern California. 11 מתוך ה-13 ממוקמות מעל האוניברסיטה העברית במידרוג הבינלאומי ב- 2007 (http://www.arwu.org/ranking.htm). שתיים נמצאות מתחתיה ובאותה קבוצה עם אוניברסיטת תל-אביב והטכניון. ב-2006 היו:

 

ב – Caltech 400 חברי סגל בכיר ו- 2086 סטודנטים מחולקים ל- 864 בתואר ראשון ו-1222 בתארים מתקדמים.

ב – Stanford 1800 חברי סגל בכיר ו-15000 סטודנטים מחולקים לכ – 7000 בתואר ראשון ו-8000 בתארים מתקדמים

ב – (USC) University of Southern California 4600 חברי סגל בכיר (0320 בזמן מלא), וכ-33,000 מסטודנטים מחולקים בערך שווה בין תואר ראשון ותארים מתקדמים.

 

סה"כ הסטודנטים בשלושת האוניברסיטאות הפרטיות: 50,000. לתארים מתקדמים: כ-25,000. סה"כ סגל בכיר: 6800 (5400 בזמן מלא). סה"כ תקציב תפעולי כולל בתי חולים: כ- 3.6 מיליארד דולר (ללא התקציב של Jet Propulsion Lab), וללא בתי חולים לא פחות מכ-2.5 מיליארד דולר. תקציבי המחקר ב Stanford לבד היו 994 מיליון דולר ב-2006, יותר מכפול מזה של כל 7 האוניברסיטאות בישראל. ב Caltech (ללא JPL) הן היו כ-200 מיליון דולר וב USC כ- 430 מיליון דולר. כלומר ב- 3 האוניברסיטאות הפרטיות בלבד, יש יותר מ- 1.6 מיליארד דולר תקציבי מחקר, לפחות פי 5 עד 6 מאשר בישראל, על אותו מספר חברי סגל. כל השוואה של אוניברסיטאות ישראל לקבוצה שכוללת את שלושת האוניברסיטאות הנ"ל היא מופרכת לחלוטין.

 

ועתה ליתר 10 האוניברסיטאות: האוניברסיטאות במערכת ה- .University of California הנתונים מפורטים באתר http://www.ucop.edu/ucophome/uwnews/stat בשנים 2005-2006 היו במערכת זו 200,000 סטודנטים (מתוכם 45,844 לתארים מתקדמים) ו- 38,000 סגל אקדמי (Academic Personnel) בזמן מלא (FTE). האחרונים כוללים סגל הוראה מכל הסוגים, חוקרים, ספרנים ואדמיניסטרציה. איזה חלק מזה הוא "סגל בכיר פלוס סגל זוטר קבוע" המקביל ל- 6700 באוניברסיטאות ישראל המופיעים בדו"ח שוחט? ניחוש מצוין וזהיר: לפחות מחצית ממספר זה, כלומר 19,000.

 

הבא נסכם:

 

בקליפורניה יש 13 אוניברסיטאות מחקר עם 250,000 סטודנטים, מתוכם כ-188,000 לתואר ראשון וכ – 46,000 לתארים מתקדמים. יש לפחות 24,000 חברי סגל בכיר וזוטר. הם עובדים עם תקציבי מחקר של כ-2.6 מיליארד דולר.

ב 7 האוניברסיטאות בישראל יש 124,430 סטודנטים, מתוכם 78,450לתואר ראשון ו- 44,639 לתארים מתקדמים. יש 6700 חברי סגל בכיר וזוטר במשרות מלאות. הם עובדים עם תקציבי של, במקרה הטוב, 400 – 450 מיליון דולר. כלומר, לעומת קליפורניה, בישראל מלמד כל חבר סגל בממוצע פי שניים סטודנטים, מנחה פי 3-4 סטודנטים לתארים מתקדמים,ומבצע מחקר מתחרה ברמה בינלאומית בפחות מ-20% תקציב מחקר.

"אז אולי המצב התקציבי שלנו אינו כל כה רע – אלא מדובר בניהול כושל ולא יעיל"? לא ולא. האמת הפוכה: המצב התקציבי רע, רע מאוד והניהול לא כושל, אלא מוצלח במיוחד. העובדה שהאקדמיה הישראלית, עם תקציביה הדלים, בכלל מסוגלת להתחרות באוניברסיטאות מהסוג הנ"ל היא פלא אמיתי. העתקת מבנה מערכת ההשכלה הגבוהה של קליפורניה? אולי רעיון לא כל כך רע, אבל שיכלול את כל המרכיבים: פי 2.5 עד פי 5 תקציבי מחקר (יחסי למספר הסטודנטים), בניית צבר תרומות של כמה מיליארדי דולרים, ויחסים מספריים בין סטודנטים למרצים הנמוכים בערך ב- %60 משקיים היום.

 

אז מספרים הם רק מספרים, אך הנה הסכנה האמיתית. פרסומים מוטעים מסוג זה שבחלקם הגדול הם גם מגמתיים (ואיני מייחס מגמתיות זאת למר שטרסלר עצמו) טופטפו לציבור במשך שנים, וביתר שאת בעת השביתה הנוכחית של הסגל האקדמי. הם נועדו להגן על מדיניות הרס האקדמיה (ה"רפורמה"/הפרטה) שמבוססת על קונספציה שעיקריה הם:

 

א. המערכת אינה מתפקדת כראוי, לא יעילה ובזבזנית (או בלשונו של מר שטרסלר – "יש כסף, אין השכלה")

ב. בעיותיה העיקריות כוללות חוסר אפשרות למשוך ולתגמל "כוכבים", שכר לימוד נמוך מדי, ותחומים מיותרים.

 

כקונספציות קודמות שהתגלו בדיעבד כמוטעות ויקרות בכסף ודם, גם את הקונספציה הזו איננו יכולים להרשות לעצמנו. היא מגמתית, שקרית והרסנית לעתידנו ועתיד ילדנו. היא משתמשת בדיסינפורמציה ומניפולציה של נתונים. היא מסלפת את הבעיה האמיתית של בריחת מוחות, אשר אינה בעיה של מספר " כוכבים" בודדים שיש למשוך אותם בשכר " דיפרנציאלי" אלא בעיה של לפחות 800 תקנים שנחתכו ע"י האוצר בשנים הקודמות ושמונעים מלפחות-800 אנשים מצויינים ומשפחותיהם מלחוז מהניכר. היא מתעלמת מהחובה המוסרית של המדינה לבניה ובנותיה לספק תמורה לשירותם הצבאי או האזרחי, כפי שנעשה גם בארה"ב הגדולה, דרך חוק החיילים המשוחררים. מדיניות האוצר תחת כל הממשלות ב-6 השנים האחרונות לקחה מערכת שתפקדה מצוין לאורך השנים לפי כל המדדים הבינלאומיים (ולמרות האמצעים הדלים שעמדו לרשותה) והרסה וממשיכה להרוס אותה ע"י הרעבה והתערבות גסה באותם שיקולים וניהול שהביאו לעצם ההצלחה. מדיניות זו כבר נותנת את אותותיה בירידת הבצועים האקדמיים של האוניברסיטאות בארץ, כאשר האוניברסיטה העברית, נושאת הדגל, ירדה בכל אחד מ- 4 מתוך חמישה ממדים אקדמיים במידרוג בינלאומי ב- 10-20% בין השנים 2003-2007.

 

מצעד האיוולת הזה נמשך, ואם לא ייעצר, כולנו נשלם עליו ביוקר. ועל זה, בנוסף לדרישה המוצדקת להחזיר את מה שנגזל ונשחק, נלחמים אנשי הסגל באוניברסיטאות.

 

 

הסגל הבכיר של האוניברסיטאות שובת למעלה מחמישים יום. ההתנגדות הנמרצת באוצר לכל "תוספת שכר", כביכול, והסירוב שלו להסכים בכלל לטענת שחיקה, גרמה לכך שבסיוע של כמה עיתונאים-מטעם הוא מעלה מחדש את כל השקרים הישנים על המרצים, על עבודתם ועל שכרם. בהזדמנות זו גם מנופפים במידע סלקטיבי מתוך דו"ח שוחט ובדרישות ל"רפורמה" ול"התייעלות", שפירושן פיטורי מרצים, סגירת חוגי לימוד, הרחבת ההוראה של מורים שאינם חוקרים כי אין להם קביעות ותנאי מחקר, וניהול מדיניות המחקר האקדמי בידי פקידי האוצר או שלוחיהם בוועד המנהל את האוניברסיטאות. מסכת שקרים טופטפה בהתמדה באוזני הציבור במשך שנים, והפכה עתה למבול ממש.

הבא נבהיר: המאבק של המרצים אינו אך ורק על שחיקת השכר, למרות שזו דרישה צודקת ומרכזית. המאבק הוא נגד הרס מערכת החינוך בכלל והמערכת האוניברסיטאית בפרט. המאבק הוא נגד כל מי שהחליטו וממשיכים להחליט, מאז ממשלת נתניהו, לא רק "להפריט" את מערכת החינוך, אלא גם להרוס את מה שנתפס כאליטיזם של המערכת האוניברסיטאית. הפתרון המוצע הוא "אמריקניזאציה". מאחורי הסיסמה הזו מסתתרת הנחת "ישראבלוף", שפחות זה יותר: פחות חינוך, פחות מורים, שגם משתכרים פחות, פחות שעות לימוד, פחות סגל בכיר וזוטר באוניברסיטאות, ופחות כסף למחקר זה יותר יעיל, יותר טוב, יותר משתלם. מצעד האיוולת הזה ממשיך, בהסכמה שבשתיקה מצד כל המפלגות כמעט.

יש להיאבק בהנחה, שאם חוזרים מספיק פעמים על שקר, הוא הופך בסופו של דבר לאמת, ויש להבדיל באופן חד בין אמיתות ושקרים על האקדמיה הישראלית.

עובדה: הכלכלה הישראלית מבוססת, ראשית ומעל הכל, על האוניברסיטאות והבוגרים שלהן. עד לאחרונה (לפני עידן המכללות), כ-4000 חברי הסגל הבכיר במדינה הזו לימדו את כל כוח האדם (למעט העולים מרוסיה) שהביא את ישראל לשערי "הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי" (OECD). בכל הנוגע לכלי העיקרי של הפיתוח המואץ – ההייטק – אפשר להסיק בוודאות שבשלושים השנים האחרונות כ-80% – 90 של המהנדסים, בוגרי מדעי המחשב, והמדעים המדוייקים (פיסיקה, כימיה ומתמאטיקה) הם תלמידיהם של כאלף חברי סגל בשבע האוניברסיטאות. באופן עקיף, חברי הסגל הללו תרמו יותר מכל קבוצה אחרת במדינה לעושר, לביטחון ולרווחה של תושביה. מדעי הרוח, החברה והאמנויות תרמו תרומה מכרעת דומה לבניית הזהות הקולקטיבית, לחוסן החברתי ולבריאות האינטלקטןאלית של החברה והמדינה. תרומה מכרעת זו נמצאת עכשיו בסכנה ממשית עקב הפעולות של הממשלות האחרונות.

עובדה: הסטנדארטים של האוניברסיטאות בארץ הם גבוהים ביותר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי שוב ושוב במיקום שלהן במדדים בינלאומיים, וכפי שמודגש בפירוש בדו"ח ועדת שוחט. הישג זה הוא תוצאה של המדיניות של כל הממשלות עד שנות ה-90, כאשר רוחות המימשל של ריגן החלו לנשב גם במסדרונות המימשל בישראל. אבל אפילו הסיסמה של "אמריקניזציה" נותרה ריקה או סולפה, ה"רפורמות" ברוח האידיאולוגיה הזו, שהחלו להיות מיושמות על האוניברסיטאות בתקופת ממשלת נתניהו, והמשיכו ביתר שאת ב-5-6 השנים האחרונות, רחוקות ביותר ברוחן מרפורמות שיושמו במערכת של האוניברסיטאות האמריקאיות המקבילות.

עובדה: הבה נשווה את אוניברסיטאות המחקר בארץ ל"אוניברסיטאות של המדינה" בארה"ב (STATE UNIVERSITIES) שממוקמות במדדים הבינלאומיים במיקום קרוב לאוניברסיטאות שלנו (המיקום מתבסס על תוצאות המופיעות באתר המידרוג הבינלאומי של האוניברסיטאות, http://www.arwu.org/ לשנת 2007). השוואה כללית דומה מופיעה גם בדו"ח שוחט. לפי דירוג זה, האוניברסיטה העברית מופיעה במקום 64, אוניברסיטת תל-אביב, הטכניון ומכון וייצמן מופיעים בקרב 50 אוניברסיטאות שממוקמות במקום 100 – 150. מולן, לצורך ההשוואה, נבחרו באופן מקרי ארבע אוניברסיטאות-מדינה אמריקאיות: האוניברסיטה של מדינת אוהיו (61), מדינת מישיגן (80), מדינת אריזונה (96) והאוניברסיטה של ג'ורג'יה (100 – 150). מידרוג בינלאומי אחר, של ה-Times בלונדון בשנת 2006 http://www.topuniversities.com/worlduniversityrankings/ מחמיא עוד יותר לאוניברסיטאות הישראליות. לפיו, האוניברסיטה העברית (119), אוניברסיטת תל-אביב (147) והטכניון (158) ממוקמות גבוה יותר מכל אחת מארבעת האוניברסיטאות האמריקאיות. ניתן להשוות באופן מספרי את הביצועים של סך-כל 7 אוניברסיטאות המחקר בישראל בשנת 2005 (נתוני ות"ת [= הועדה לתיכנון ולתיקצוב האוניברסיטאות בארץ] ו/או דו"ח שוחט) עם המדדים המקבילים של האוניברסיטאות הללו (מנתוני המוסדות או על-פי ויקיפדיה, במספרים מקורבים ומעוגלים):

	ישראל	אוניברסיטת אוהיו	אוניברסיטת מישיגן	אוניברסיטת אריזונה	אוניברסיטת ג'ורג'יה
תקציב שנתי (במיליון דולר)	~ 1,200 (כולל שכר לימוד)	2500 בלי בתי-חולים 4000 עם בתי-חולים	800	680	~1,200
סה"כ צבר תרומות (במיליון דולר)	700	1,600	1,630	394	475
הוצאות מחקר (במיליון דולר לשנה, "חישוב אמריקאי" לפי דו" שוחט )	~450	652	335	125	266
סך-כל הסטודנטים (2005)	124,430	60,000	44,000	64,400	~33,600
סטודנטים לתואר ראשון	78,450	46,700	35,400	~51,000	~25,000
סטודנטים לתארים מתקדמים (מ.א. ודוקטוראט)	44,630	~10,000	8,600	13,100	~8,450
סגל קבוע (בכיר וזוטר, בכל הדרגות)	6,700	5,200	4,500	5370	~2900

 

עובדה: הסגל הבכיר בישראל צומצם מ-4200 בשנת 1995 ל-4000 בשנת 2005, בשעה שמספר סך-כל הסטודנטים עלה מ-93,360 ל-124,430. סטודנטים לתארים מתקדמים עלו באותה תקופה מ- 33,500 ל- 44,639 (סטטיסטיקות ות"ת). התקציב של כל 7 אוניברסיטאות המחקר בישראל משתווה בערך לתקציבה של אוניברסיטת ג'ורג'יה. או, אם תרצו, מגיע לחצי התקציב של אוניברסיטת מדינת אוהיו (ללא בתי חולים). הסכום המושקע במחקר על-ידי כל שבע האוניברסיטאות הישראליות שווה לזה של אוניברסיטה ציבורית מובילה אחת בארה"ב (דו"ח שוחט, ע' 106) וגם זה במקרה הטוב. רק כמחצית מתקציב מגיעה ממקורות ממשלתיים (דו"ח שוחט, ע' 105). את היתר משיגים החוקרים עצמם.

עובדה ומסקנה: האקדמיה הישראלית מבצעת גם הוראה וגם מחקר ביעילות גבוהה ובזיל הזול. לשם דוגמא, 7 האוניברסיטאות הישראליות מלמדות ומכשירות פי ארבעה תלמידים מאשר אלו הלומדים באוניברסיטה של ג'ורג'יה, זאת באמצעות כמות מעט גדולה מכפולה של כוח-אדם אבל ובאותו תקציב. הן מלמדות ומכשירות פי שניים ממספר תלמידי אוניברסיטת המדינה של אוהיו (ופי יותר מארבעה תלמידי תארים מתקדמים), עם 30% יותר סגל קבוע, ובמקרה הטוב עם חצי התקציב. ובמבט אחר – האוניברסיטאות הישראליות מכשירות יותר תלמידי מחקר מארבע האוניברסיטאות האמריקאיות הללו יחדיו, עם פחות מחצי כוח האדם ובין שליש לחצי מתקציבי המחקר. המערכת שלנו אמורה (ומצליחה) לבצע מחקר ברמה גבוהה ונגד תחרות בינלאומית קשה. כל זאת כשעומדים לרשותה רק שברים עלובים של התקציב הפתוח בפני המתחרים האמריקאים. במלים אחרות, ובכל הצניעות, חברי הסגל באוניברסיטאות המחקר בארץ עובדים קשה יותר ובצורה יעילה הרבה יותר מאשר חבריהם במוסדות המתחרים, וכל זאת בעלות שהיא מחצית או שני-שליש מזו של הסגל באוניברסיטאות האמריקאיות.

עובדה: נכון שפרופסורים הם סוג של אליטה, אך הכוונה למובן החיובי של המילה, וכך נכון שיהיו. הם מהווים את המבצר האחרון, או אם נחליף את ההשאלה, הם סותמים את החור בסכר, כדי למנוע את הסחף וההטבעה של הדור הבא ושל עתידנו בשיטפון ההיטפשות. מנגד, הממשלות של העשור האחרון הגיעו לשלמות בסוג נוסף של ישראבלוף: איך לשפר את הסטטיסטיקה של ה"הצלחה" באמצעות הפחתה חדה בדרישות , כפי שאפשר למשל לראות בנתונים של "אחוזי הזכאות" לבחינות הבגרות. משחקים כאלה במספרים ובתוצאות יכולים אולי לעשות רושם בטווח הקצר בביצה המקומית, אבל האמת מתנפצת בפנים כאשר בחינות חיצוניות בלתי-תלויות ובלתי-מוטות חושפות את רמתם האמיתית של הילדים שהפכו לקורבנות של השיטה. אחיזת-העיניים ממשיכה גם בחלק לא-מבוטל של המכללות. עם כל תרומתן להרחבת נגישותו של החינוך הגבוה לקבוצות רחבות יותר של האוכלוסיה (ותרומה זו אכן חשובה ומבורכת), עובדה היא כי במקרים רבים הדרישות האקדמיות, חומרי הלימוד ורמת ההוראה של המכללות שונים מאלו של האוניברסיטאות (אלו כמובן הכללות גורפות, ולכן הן אינן נכונות ביחס לכל המקרים או לכל תחומי הלימוד). האמת המרה היא שעקב הקיצוץ התקציבי, האוניברסיטאות החלו לאחרונה להידרדר באותו מדרון מסוכן. מחיקה של 800 תקנים של חברי סגל בכיר שפרשו ב-6 השנים האחרונות, ביטול תרגילים ושעות הוראה, מעבדות מיושנות, ספריות בלתי מעודכנות וצמצום הדרישות האקדמיות: כל אלה כבר גבו מחיר בכל התארים, פיחות הולך וגובר. אסור לאוניברסיטאות להשתתף בפארסה של "כאילו חינוך". להיפך, עליהן להישאר אליטיסטיות ולהעלות את הסטנדרטים האקדמיים, אפילו במחיר הקטנת מספר התלמידים המתקבלים ללא תנאי. רק בדרך זו יוכלו לשמר ואף לחזק את מעמדן כמוקד של מצויינות שחיוני למדינה מכל הבחינות. במקביל עליהן לתבוע, כאוניברסיטאות ציבוריות, תקציב נוסף שיאפשר למועמדים שלא עומדים בדרישות להתקבל דרך מסלול של מכינות טרום-אקדמיות.

ועתה לשקרים:

שקר: הפרופסורים עובדים 6 – 8 שעות בשבוע ומשתכרים הרבה מעל השכר הממוצע במשק.

האמת: ראו לעיל. כמו כן, הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה אומרת משהו אחר לגמרי: 53 שעות עבודה שבועיות בממוצע. לשם המחשה, מגרשי החנייה בתוך אוניברסיטת תל-אביב מלאים עד אפס מקום בין 8 בבוקר ו-6 בערב. רוב מכוניות החונות שייך לחברי סגל בכיר וזוטר. ובאופן ענייני, קשה להשתכנע שהחישוב הזה, אשר מתייחס אך ורק לשעות ההוראה הפרונטאלית של המרצים הבכירים ומתעלם באופן מוחלט מעשרות רבות של שעות עבודה שבועיות (במחקר, בהנחיית תלמידי מחקר, שלא לדבר על השתתפות בוועדות ובמינהל הפנימי של המחלקות) נעשה בתום לב. ובאשר למשכורת, יש לשלם לחברי הסגל לפי תרומתם האמיתית לחברה ולמדינה, שוב ראו לעיל. כל חבר סגל למד לפחות 20-22 שנה כדי להכשיר את עצמו לתפקיד, וכדי שיוכל לשמש כוח מניע מרכזי למען הרווחה הביטחונית, החומרית והרוחנית של המדינה. כדאי לציין (כדוגמה בלבד) כי פרופסור מן המניין להנדסה או למחשבים (שהגיע לדרגה זו 10 או 15 שנים אחרי שהתקבל לסגל האקדמי) מרוויח פחות מאשר מהנדס או בוגר מחשבים שזה עתה סיים לימודיו והצטרף לחברת סטארט-אפ.

שקר: יש מקצועות אקדמיים "נחוצים" (קרי – "מעשיים" או "כדאיים כלכלית") וכאלו שאינם "נחוצים".

האמת: פאר האקדמיה האמריקאית – אוניברסיטאות העילית המאוגדות בליגת ה- Ivy כמו הרווארד, ייל, פרינסטון, קורנל וכו' – בנו וממשיכות לבנות את המוניטין וכוח המשיכה האדיר שלהן לתלמידים ותרומות על המקצועות ה"לא נחוצים" ומתפארות בתחומים אלו. מצב דומה שרוי בכל האוניברסיטאות הציבוריות המובילות בארה"ב. החברה המובילה בחריטת הדגל של "כוח-שוק" מבינה שללא פילוסופיה, ספרות, היסטוריה, אמנות ושלל מקצועות "לא נחוצים" אחרים אין תוחלת וטעם לחיים ואין חוסן חברתי. אבל כרגיל, בארצנו הקטנה יודעים טוב יותר מה באמת חשוב.

שקר: בריחת המוחות היא תוצאה של חוסר היכולת למשוך "כוכבים" ולשלם להם יותר (שכר דיפרנציאלי).

האמת: בריחת המוחות היא בראש ובראשונה תוצאה ישירה של מדיניות הצמצום של הסגל הבכיר במסגרת "הרפורמה" שכבר מתבצעת. 800 ואף יותר "כוכבים" יכלו לחזור לישראל ולהשתלב בה במשך 6 השנים האחרונות אלמלא בוטלו 800 תקנים של סגל בכיר באותה תקופה. מאות נוספות של אנשי אקדמיה (ליתר דיוק, כאלף, לפי 33% מ-4000) היו יכולים להשתלב בסגל הבכיר אם מספר התקנים-עם-קביעות של סגל המרצים היה גדל באופן מקביל לעליה במספר הסטודנטים. ברוב המקצועות הנחקרים ונלמדים באוניברסיטאות ובמיוחד באלה שמהווים מנועי צמיחה כמו הנדסת חשמל ומדעי המחשב, אין בעיה להשיג מועמדים בעלי איכויות של "כוכב" למשרות שמתפנות, למרות המשכורות המפתות בשוק החופשי (למשל בהייטק), כשנפתח מכרז למשרה אוניברסיטאית, יש היצע של 6 – 8 מועמדים מצויינים (שחלקם כבר נמצא באוניברסיטאות בחו"ל, בעיקר בארה"ב) על כל תקן. אלא שברגע שהם חוזרים, המועמדים הללו – כמו רבים מחברי הסגל האקדמי הבכיר – נאלצים לעשות חלטורות כדי לגמור את החודש.

שקר: הפוליטיקאים יודעים מה טוב ביותר למדינה בכלל ולאקדמיה בפרט. שקר-נלווה הוא שבאוצר יודעים אפילו טוב יותר מאשר הפוליטיקאים מה טוב לכולנו.

האמת: נערי האוצר הם אולי מהירי-תפיסה. אולי אפילו יש להם כוונות טובות. אבל הם בוודאי לא חכמים. מיעוט החוכמה במקרה שלהם מתבטא בהעדר מוחלט של חזון לטווח רחוק ויכולת תכנון בהתאם. (אם כי הם אשפים ב"רפורמות" של קיצוץ על גבי קיצוץ, ובהרס תחת סיסמאות ה"יעילות" ו"כוחות השוק".) במשבר המתמשך בחינוך, פוליטיקאים עם חזון ואנשי אוצר בעלי יכולת ראייה לטווח רחוק, היו מזדרזים מזמן לפעול פעולות מנע ולהיכנס למשא ומתן עם הסגל האקדמי כדי לבלום את הנזקים המצטברים. בהעדר אנשי חזון, יכולת התחרות של מדינת ישראל, הנשענת אך ורק על המשאב האנושי, והמבוססת בחלקה הגדול על כוח-האדם שלומד באוניברסיטאות, מידרדרת והולכת. העובדות מדברות בעד עצמן (ראו מאמרו של ג. רולניק, ב"הארץ" של 7.12.07), אבל מקבלי ההחלטות לא מוכנים שיבלבלו אותם עם עובדות.

שקר: האקדמיה מנותקת.

האמת: הכל תלוי בהגדרת "ניתוק". היא "מנותקת". בכך שהיא מסרבת להצטרף למרוץ להרחבת הבערות. אנשי האקדמיה משום מה מאמינים, שבאמצעות מאבקם לשמור על סטנדרטים גבוהים ולחנך את הסטודנטים שלהם לפעול בהתאם לסטנדרטים הללו, הם עושים הרבה יותר מגופים אחרים למען תועלתם ורווחתם העתידית של הסטודנטים, משפחותיהם וכלל החברה. הם מאמינים שסטנדרטים גבוהים וחינוך ברמה גבוהה, לכל אורך הדרך, מהגיל הרך, דרך בחינות הבגרות ועד התארים המתקדמים ביותר הם הכלי העיקרי ל"הכנה לחיים" של הדורות הבאים, לעצירת הבערות המתרחבת ולביטחון האמיתי של כל תושבי המדינה. חינוך זה כולל את כל תחומי האקדמיה, כי עושר אינטלקטואלי חשוב לא פחות מעושר חומרי.

שקר: אין כסף. או לחליפין – יש, אבל אי אפשר לבזבזו על קטנות כמו שכר סגל, תקנים אוניברסיטאיים ומחקר אוניברסיטאי.

האמת: עוד לא נולד פקיד קרן המטבע הבינלאומית או עובד חברת דירוג האשראי אשר יבקר מדיניות או יוריד את המלצתו לדירוג מדינה שמדגישה חינוך איכותי ומגדילה את ההשקעה בחינוך אוניברסיטאי מעולה שמוכר כמנוע צמיחה עיקרי. בניגוד לנערי אוצרנו, לגופים בינלאומיים מיקצועיים ברור לחלוטין הקשר בין אקדמיה מעולה וחוסן כלכלי.

מסקנה: המדיניות ההרסנית שהונהגה כאן ומובלת היום ע"י נערי האוצר מהווה סכנה מוחשית לכולנו. היא סכנה לבריאותנו הכלכלית, האינטלקטואלית והנפשית. היא מסכנת את ביטחוננו ובטחון ילדינו. יש להלחם נגדה ללא חת וללא מורא. עלינו להמשיך ללא לאות בהסרת מסכת השקרים, חשיפת תרגילי ההסחה והספינים וההסתתרות מאחורי סיסמאות נבובות שהפכו לאומנות ממש בחוגי קובעי ההחלטות.

עצה מעשית אחרונה לכולנו: סמנו בפנקס קטן את השם של כל נבחר ציבור שעומד היום מן הצד או נותן יד למדיניות ההרס. בבחירות הבאות הצביעו נגד כל מפלגה שכוללת אותו או אותה בשורות מועמדיה. חד וחלק.

פרופסור מנחם נתן
בית הספר להנדסת חשמל
אוניברסיטת תל-אביב