המסה הקצרה המופיעה כאן הופנתה במקורה לקהילה האקדמית, ומניחה היכרות טובה עם המערכת האקדמית. בדיעבד, נראה לי שמסה זו יכולה לעניין גם קוראים אחרים. לשם הבהרה, הוספתי כמה הערות בפסקאות המופיעות בסוגריים מרובעים. אני מבקש להדגיש שמסה זו נוגעת רק לאספקט אחד של פרשת דו"ח ועדת ההערכה של המל"ג על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון (אב"ג), בפרט להיותה של פרשה זאת דוגמא מובהקת וחמורה לבעייתיות שבבסיס ועדות ההערכה הנ"ל. חשוב לציין שהנושא הפוליטי אינו מרכזי בדו"ח עצמו ואינו מהווה בסיס להמלצות החמורות (והבלתי מוצדקות) הכלולות בו, למרות שנראה שהיה לנושא זה תפקיד חשוב מאחורי הקלעים.  אולם, כידוע, הדיון הציבורי בדו"ח נסוב על הנושא הפוליטי (ועל נושאים הכרוכים בו), וזאת בשל ניסיונם של גורמים פוליטיים ימניים לנצל את הדו"ח לשם פגיעה במחלקה הנ"ל, כדי להרתיע ולהשתיק ביקורת יסודית על דרכם הפוליטית. במצב עניינים זה, אינני יכול לעבור לדיון בנושא של הבעייתיות שבבסיס ועדות ההערכה של המל"ג לפני שאומר במפורש שאני מתייצב כנגד המתקפה הימנית על חופש המחשבה והביטוי, ובפרט בנגד המתקפה הימנית על המחלקה לפוליטיקה וממשל באב"ג.

מבוא שהינו גם מעין סיכום

מסה קצרה זאת נכתבת בתגובה לדו"ח הערכת האיכות ביחס למחלקה לפוליטיקה וממשל באב"ג (להלן המחלקה באב"ג), אולם אני מחזיק בדעות העקרוניות המובאות בה כבר הרבה שנים. המקרה של הדו"ח ביחס למחלקה באב"ג מדגים שהבעייתיות העקרונית שבבסיס ועדות ההערכה הנ"ל עלולה להיתרגם לסכנה ממשית. לדעתי, הרעיון שאפשר וצריך לבצע הערכות תקופתיות של מחלקות אקדמיות על ידי גופים שמחוץ למחלקות אלו ולכפות את מסקנותיהן על המחלקות האלו הוא שגוי וביצוע של הערכות כאלו על ידי גופים שמחוץ למוסד עצמו פסול שבעתיים וגם עומד בסתירה לחוק המל"ג (1958).

אני מבקש להדגיש את התיבות "תקופתיות" ו"לכפות" שבמשפט האחרון. אינני חולק על התועלת שבהסתמכות על ועדות מומחים לצורך דיון באפשרות לפתיחת מחלקה חדשה, ובהסתמכות על ועדות כאלו כאשר יש חששות מבוססים לגבי תפקוד לקוי מהותית של מחלקה קיימת. אני מבקש להדגיש שלדעתי תנאים אלו לא מתקיימים במקרה של המחלקה באב"ג, אפילו אם נקבל במלואן את כל הטענות המופיעות בדו"ח הועדה ואפילו אם המחלקה תסרב להתייחס אפילו לטענה אחת. (ארמוז כאן שכמה מן הטענות וההמלצות המרכזיות שבדו"ח הינן שגויות עקרונית וקביעה זאת אינה מחייבת מומחיות בתחום המחלקה, אלא מתחייבת מהעקרונות שאסקור בהמשך.)

כמוכן, אינני מתכחש לתועלת שעשויה לצמוח מהערות והצעות של מומחים חיצוניים, בין אם הם חולקים את אותה השקפת עולם או לא, ואפילו הם רק אורחים לרגע (כמו ועדות ההערכה של המל"ג). אבל יש הבדל עקרוני בין עצות כאלה הנמסרות למחלקה אקדמית כחומר למחשבה (ופעולה אפשרית) לבין כפיית שינויים על המחלקה.

לדעתי, אופן הפעולה של ועדות הערכה של המל"ג וכפיית המלצותיהן (על המחלקות המוערכות) עומדים בסתירה למהות האקדמיה וכן בסתירה לחוק המל"ג (1958). הסכנה בסתירות אלו גדולה במיוחד בעידן הנוכחי אשר מאופיין בהתערבות גסה, בלתי-מושכלת ונגועה בשיקולים זרים של הממשלה בנעשה באקדמיה.

[אני מבקש להבהיר את שלושת הביטויים החריפים המופיעים בסוף הפסקה האחרונה ומתייחסים להתערבות הממשלתית באקדמיה. זאת הינה "גסה" במובן שהיא משתמשת באמצעי כפיה כוחניים (כדוגמת חנק תקציבי), היא "בלתי מושכלת" במובן שאינה מבינה את האופי הבסיסי ועקרונות היסוד של המערכת בה היא מתערבת, והיא "נגועה בשיקולים זרים" כגון קידום אידיאולוגיה ניאו-ליברלית ולאומנית.]

למרות שהאספקט האקדמי של הנושא חשוב יותר בעיני, אפתח באספקט המשפטי. הדיון יהיה עקרוני באופיו, ויתייחס לשני מקרים ספציפיים (בעיקר למקרה של הדו"ח על המחלקה באב"ג) לצורך הדגמה.

המשך קריאת הפוסט "על ועדות הערכת האיכות של המל"ג / פרופ' עודד גולדרייך"

ב'כלכליסט' מתאריך 13.9.2010, מפרסמת הדס שפר ראיון עם פרופ' עומר מואב, כלכלן מהאוניברסיטה העברית, חבר 'מרכז שלם', ומי שעד לפני מספר חודשים שימש יועצו הכלכלי של שר האוצר, יובל שטייניץ. גם כעת יצטרכו הקוראים לחפש בנרות חילוקי דעות מהותיים בין שני נושאי דגל מיסחור האקדמיה הללו – שטייניץ ומואב – בנסיון להסביר מדוע האחרון אינו משמש עוד יועצו של הראשון. עמדותיו הניאו-ליברליות של מואב אינן חדשות, אך ראיון זה מדגיש עוד יותר את סגידתו ל'שוק החופשי' כאילו היה מדובר לפחות בסדר קוסמי. למקרא הדברים, עלול הקורא ליפול בפח (שרבים בציבור אכן נופלים בו, מבלי משים) בהניחו כי היות שתחום התמחותו של הדובר הוא כלכלה, דבריו הם בגדר ידע אובייקטיבי שאין עליו עוררין. אך לא נדרשת קריאה ביקורתית במיוחד כדי לגלות כי קביעותיו הנחרצות של מואב ושיפוטיו את מערכת ההשכלה הגבוהה מבוססים על – איך לומר זאת בעדינות – אמיתות למחצה ועובדות שגויות.

כמקובל אצל מאמיני דת ההפרטה, גם הוא תולה את עיקר האחריות למצב האקדמיה באוטונומיה הניהולית של הסגל האקדמי ובשליטה המוחלטת שיש למוסדות ההשכלה הגבוהה בתקציבים הציבוריים שלהן ו'שוכח' להזכיר שמזה שנים אחדות המוסדות להשכלה גבוהה מנוהלים לפי מודל תאגידי, בידי ועדים מנהלים ו"נציגי ציבור", וכי למעשה, רמת השליטה של האוניברסיטאות בניהול הכספים המגיעים מתקציבי הממשלה ירדה בשנים אלה בהתמדה, כתוצאה מהחנק התקציבי שהאוצר השית עליהן (ושאליבא דמואב, לא היה ולא נברא!) והגברת תלותם בתרומות חיצוניות. אבל בכך לא די – מואב גם טוען שהאוניברסיטאות החליטו על דעת עצמן להגדיל את מספר הסטודנטים ואח"כ התלוננו שההשקעה פר סטודנט נמוכה מדי. מעניין. ומה באשר לקיצוץ במספר תקני המרצים  באוניבריסטאות והשפעתו על היחס בין מספר המרצים למספר הסטודנטים? הקיצוץ הזה היה, לדעת מואב, קטן מדי והפתרון שלו – צמצום מספר הסטודנטים. וכן הלאה וכן הלאה – תקצר היריעה מלמנות ולנתח כאן את כל הקביעות נטולות היסוד אך עתירות הרהב ששופעות מן הטקסט הזה. 

נסתפק איפוא בתגובה קצרה אחת שמתייחסת להיבט מסוים בדבריו של מואב. את ההערות להלן על דברי מואב כתב פרופ' יצחק (יאני) נבו מאוניברסיטת בן גוריון (ר"ל) ברשת הפורום הפנימית של אב"ג:

טעותו היסודית של פרופ' מואב היא שהוא איננו מזהה את תפקיד הקהילה האקדמית הרחבה, מרובת התפקידים והמשימות, בייצור, צבירה, פיתוח וביקורת של ידע.

מואב מודד את פעילות הקהילה האקדמית באמת מידה אחת, זו של קידום חזית הידע (אם כי לכך הוא משתמש בדירוגים פופוליסטיים חסרי ערך). לזה הוא קורא "מצוינות", וכל השאר "תת-רמה". אבל ידע מדעי נוצר בקהילה אקדמית, לא על ידי יחידים בלבד, מבריקים ככל שיהיו. ללא קהילה אקדמית תומכת, קולטת, מפרשת ומבקרת, הברקותיהם של העומדים בחזית הידע לא יובנו, לא ייקלטו, לא יצטברו, ובסופו של דבר גם לא יעמדו לביקורת ולא יפותחו הלאה. בקהילה כזאת לא כולם עומדים בחזית הידע, אבל אין פירושו של דבר שעבודתם היא "תת-רמה". עבודה זו היא חיונית לקידום המדעים ויש אמות מידה אחרות לאיכותה ול"מצויינותה". בשל עיוורון זה לתפקיד הקהילה האקדמית, מציע מואב להפקיד ישירות בידי מנגנוני השוק ה"חופשי" את תמרוצם הכלכלי של ה"מצויינים" העומדים בחזית הידע, ולפרק, למעשה, את הקהילה האקדמית ממנגנוניה המקצועיים האוטונומיים. את החשש האמיתי שבשוק "חופשי" מעין זה ייבלעו גם המצויינים-בעיניו לתוך שלטון תאגידים, שיכתיבו להם את "תוצאות" מחקריהם, הוא כנראה אינו נוטה לראות. אבל לתהליך זה יש כבר היום סימנים רבים. הקריקטורה שהוא מצייר של קהילה אקדמית הנשלטת בידי ועדי עובדים מסתירה מעיניו, ונועדה להסתיר מעינינו, אינטרסים חזקים הרבה יותר מאלה של העובדים בשליטה על המחקר המדעי ובהכוונתו לטובת קשרי הון-מדע.

השאלה אם מנגנוניה האוטונומיים של האקדמיה עובדים כיאות היא שאלה רצינית. כולנו מכירים, ואין טעם להכחיש, מקרים של מחקרים לא ראויים, קידומים בעייתיים, תופעות של 'שמור לי ואשמור לך' וכיוצא באלה. אבל הפתרון לכך הוא בחיזוק האוטונומיה האקדמית על מנת שתוכל להפעיל את מנגנוניה המקצועיים באורח אתי, חופשי ונטול מורא, לא בהשתלטות חיצונית, תאגידית או ממשלתית, על מנגנונים מקצועיים אלה, ועל הקהילה האקדמית המקיימת אותם. את הקהילה האקדמית ואת האתיקה המקצועית יש לבנות ולטפח; השתלחויות גסות ומאיימות מן הסוג שמשמיע מואב אינן הדרך לכך.

יאני נבו

השבוע פתח האוצר, באמצעות ות"ת, בשלב נוסף בהפרטת ההשכלה הגבוהה – הקמת "מרכזי מצוינות": באוניברסיטאות החלה הפצת מכרזים לחברי סגל מתחומי מדע בודדים, נבחרים, שיזכו להזרמת תקציבים בסדרי גודל שהמוסדות להשכלה גבוהה כבר מזמן חדלו לחלום עליהם, לשם הקמת בועות מחקר, להלכה – בתוך האוניברסיטאות ולמעשה – מחוץ להן ומעליהן, כרובד עליון. בשלב הבא יגדיר רובד עליון זה מחדש את ההירארכיה האקדמית: סוג א' – מרכזי מצוינות, סוג ב' – אוניברסיטאות המחקר, וסוג ג' – המכללות. מהלך זה יגרום, בין היתר, לפגיעה (למרות הזרמת התקציבים הממשלתיים בשלב הראשון) באופיה הציבורי של מערכת ההשכלה הגבוהה, בנגישות להשכלה גבוהה של הפריפריה החברתית המתרחבת בישראל וביכולתה של מערכת ההשכלה הגבוהה לשמש כלי אמיתי ואיכותי לצמצום פערים ומיצוי הפוטנציאל הגדול שקיים בחברה בישראל. בה בעת, המהלך הזה לא יתרום לפתרון המשבר העמוק בו נתונות האוניברסיטאות והמכללות; כמנהג המקום, זהו עוד ישראבלוף, ש"כאילו" נועד לשפר את איכות המחקר האקדמי.

במאמר להלן מצביע פרופ' עודד גולדרייך על חלק מהמשמעויות של פרויקט "מרכזי המצוינות" 

שורש המשבר הנוכחי במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל נעוץ במחנק התקציבי שבו היא נתונה זה כעשר שנים, מחנק שמקורו במדיניות הממשלה בתקופה זו. המוסדות להשכלה גבוהה הגיבו למחנק בשורה של צעדי ייאוש מזיקים. החמור בהם הוא צמצום דרסטי של גיוס חברי סגל חדשים, דבר שמסכן את ההווה של המערכת ואת עתידה (התלויים בתמהיל מאוזן של דורות של חוקרים ומרצים), מדרדר את היחס בין מספר חברי הסגל ומספר הסטודנטים, ומאלץ חוקרים צעירים ומוכשרים לחפש את עתידם מחוץ למדינה.

את המשבר במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ניתן לסיים בפשטות על ידי ביטול מקורו: על ידי החזרה מיידית של התקציבים שנגרעו מן המערכת בעשור הנוכחי והגדלת התקצוב באופן המותאם לגידול במספר הסטודנטים ולגידול בעלויות המחקר וההוראה. על התקצוב המתוקן לאפשר הגדלה משמעותית של מספר חברי הסגל, וזאת על מנת להגיע ליחס סביר בין מספר חברי הסגל ומספר הסטודנטים.

במקום לבצע את המתבקש והמובן מאליו, נוקטת הממשלה, בהובלת משרד האוצר, בשורה של תרגילי השהיה, תוך יצירת מסכי עשן שאחד מהם מכונה "עידוד מצוינות". עיקר המאמר יוקדש לחשיפת הכזב שבעיסוק הממשלתי ב"עידוד המצוינות" של מערכת ההשכלה הגבוהה, תוך ציון העובדה שניתוח דומה תקף גם לגבי שירותים ציבוריים אחרים.

את התקפות הכללית של הניתוח קל לראות כאשר חושפים את האינטרסים המסתתרים מאחורי מסך העשן של "עידוד המצוינות" – האינטרסים של האליטה הכלכלית: אלו מכתיבים צמצום ההוצאה הציבורית ושבירת העבודה המאורגנת. כתרגיל חשבונאי פשוט, שימו לב שהעלאת שכר של 25% ה"מוענקת" לקבוצה של 10% מן העובדים ("המצטיינים") תוך שחיקה של 5% בשכר שאר העובדים מורידה את עלויות השכר בשיעור כולל של 2.5% לערך. למותר לציין שמדיניות "דיפרנציאציה" שכזאת תפגום בסולידאריות בין העובדים ותכרסם במעמדו של הארגון היציג שלהם.

המשך קריאת הפוסט "על "עידוד מצוינות" כמסך עשן / עודד גולדרייך"

לאחרונה התפרסמו בעתונות מספר כתבות ודיווחים על היוזמה החדשה של הממשלה בשיתוף עם הועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) של המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) לטיפול בתופעה המכונה "בריחת מוחות". ראו למשל http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?log=tag&ElementId=skira20100314_1156161

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3862041,00.html

במאמר להלן מנתח פרופ' דני גוטוויין את התכנית ואת ההשלכות הצפויות מיישומה במערכת ההשכלה הגבוהה:

"התכנית הלאומית להחזרת מוחות" (לא נגענו !!!) היא שלב נוסף בהפרטת האוניברסיטאות, שהיתה מלכתחילה הגורם ל"בריחת המוחות". גם אם התכנית תסייע להחזיר מקצת מן הדור הנוכחי של  המדענים שגלו, הרי השינויים המבניים שהיא תחולל במערכת ההשכלה הגבוהה ייצרו את התנאים ל"בריחת המוחת" של הדור הבא. החזרת המדענים הישראלים ארצה – שאין חולק על חשיבותה – היא רק תירוץ להמשך מדיניות ההפרטה בדרכים אחרות, מפתות יותר. אם עד כה השתמש האוצר לשם כך בשוט הקיצוצים כדי לנוון את האוניברסיטאות כאמצעי להפרטתן, עתה הוא מאביס אותן בסוס-טרויאני שיגרום לקריסתן מבפנים, ואם עד כה ייבש האוצר את האוניברסיטאות, עתה הוא יגרום להן לדמם תקציבית. בחסות אשליית אריזתה המסנוורת של התכנית, הכורכת לכאורה את הטוב עם המועיל, מאלץ האוצר את האוניברסיטאות לבלוע גלולת-רעל המכילה רכיבים שהוא לא הצליח לכפות בתכניות ההפרטה הקודמות, ממלץ ועד שוחט.

לפי התכנית, כפי שמוסר דה-מרקר, יוקמו באוניברסיטאות כ-30 "מרכזי מצויינות" בתחומי מחקר  שייקבעו ע"י ות"ת "ויגוייסו להם חוקרים ישראלים מובילים בתחומם מחו"ל, לצד חוקרים ישראלים מצטיינים". לצד תשתיות המחקר "ברמה עולמית", יהנו החוקרים "ממענקי מחקר ומצויינות שיתוספו על שכרם". בכל מרכז יפעלו כ-10 מדענים-חוזרים וכך יתוספו לאוניברסיטאות 300-400 תקנים. המרכזים אמנם יוקמו על ידי האוניברסיטאות "אך תהיה להם אוטונומיה". במל"ג, כך נמסר, "רואים חשיבות רבה לעצמאות המרכזים, שתאפשר את עצמאות החוקרים בו", ותשחרר אותם מחובת ההוראה. בעתיד אמורים חלק ממרכזי המצויינות לפתח גם בתי ספר בינלאומיים לתארים מתקדמים, שיילמדו באנגלית, על פי השיטה האמריקאית ולא הישראלית. עלותו של כל מרכז תהיה כ-45 מליון שקלים לחמש שנים. הממשלה תממן רק שליש מן התקציב, שליש נוסף יבוא מתקציבי האוניברסיטאות ושליש נוסף מ"קרנות פילנטרופיות" אשר ות"ת יגייס למשימה. את התכנית ילווה צוות בראשות ראש ות"ת שבו יכהנו, נשיא האקדמיה הישראלית למדעים, ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, נציג משרד החינוך וראש אגף התקציבים באוצר.

המשך קריאת הפוסט ""החזרת המוחות", או תכנית ויסקונסין של ההשכלה הגבוהה / דני גוטוויין"