נייר עמדה / הוגש לוועדה הציבורית להסדרת משילות ההשכלה הגבוהה

בשלהי 2013 הוקמה ביוזמת שר החינוך ויו"ר המל"ג, הרב שי פירון, ועדה להסדרת המשילות של ההשכלה הגבוהה שיצאה בקול קורא לציבור להגיש לה הצעות וניירות עמדה. כמה חברים בפורום החליטו לנסח את עמדתם בנושאים שהוועדה אמורה לעסוק בהם ולהגישה. מפאת קוצר הזמן, לא היה ניתן להפיץ ולהחתים תומכים בהיקף נרחב. לפיכך חתמו על הנוסח שלהלן 16 חברי פורום בלבד והוא הוגש לוועדה.

==================================================

נייר עמדה
מוגש לוועדה הציבורית להסדרת המשילות של ההשכלה הגבוהה
מאת חברים/ות ב"פורום להגנת ההשכלה הציבורית"

להלן שתי הערות עקרוניות שראוי שידריכו את הוועדה בעבודתה. ההנמקות לעקרונות אלו יובאו בקצרה בהמשך נייר עמדה זה.

ראשית, בניגוד לנאמר בהודעה לעיתונות של המל"ג מיום 11.12.13 ובניגוד לתפיסה הנוכחית של המל"ג והממשלה, המל"ג והות"ת אינם מוסדות רגולטוריים ולא ראוי שיהיו כאלו. המל"ג והות"ת הם מוסדות תיווך וחציצה, אשר אמורים לייצג את מערכת ההשכלה הגבוהה וצרכיה בפני הממשלה, ולחלק בין מוסדות ההשכלה הגבוהה את המשאבים המוקצים למערכת על ידי הממשלה. מטרת החציצה הזאת היא להפריד בין הדיון והמו"מ הפוליטי בקביעת סך ההשקעה הציבורית בהשכלה גבוהה, דיון שבו תפקיד הממשלה הוא מרכזי ומוצדק, לבין הדיון והמו"מ על אופן חלוקת ההשקעה הציבורית בהשכלה הגבוהה בין מוסדות ההשכלה הגבוהה השונים. השקפה זו באה לידי ביטוי בחוק המל"ג המקורי, וראוי שהוועדה תנחה את המל"ג לחדול מפעולות ותפקידים של רגולטור שנטלה לעצמה.

שנית, עקרון יסוד שחייב להדריך את הוועדה הוא הגנה על האופי המבוזר של המחקר וההוראה האקדמיים. מאופיים ומהותם של המחקר וההוראה האקדמיים נובע שהעוסקים בהם בפועל הם בעלי מומחיות גדולה יותר בתחום עיסוקם מזו של שדרת הניהול של המערכת האקדמית. לפיכך, לא ראוי ששדרת הניהול תתערב בתכנים של המחקר וההוראה האקדמיים: התערבות כזו תהא בהכרח לוקה בחוסר מומחיות. יתר על כן, חילוקי דעות על תכנים בין מומחים אקדמיים הם דבר נורמלי ואף מפרה, והם מוכרעים בדיעבד, לאחר שנים של התפתחות של אסכולות מנוגדות.  האיכות האקדמית מקודמת על ידי ההתפתחות החופשית של אסכולות מנוגדות, תוך הימנעות מניסיון להכריע בהן באופן ריכוזי. באופן כללי, האיכות האקדמית מקודמת על ידי ביזור של פעולות והחלטות, אשר מבטיח את המשך ההתפתחות של גישות מתחרות, ולא באמצעות כפייה של אחידות על ידי מרכז הגמוני.

בפרט, אופן פעילות "המערכת להערכת איכות" שהוקמה על ידי המל"ג לפני כעשור היא הפרה ברורה של העקרונות הנ"ל, משום שדוחות היחידה הזאת מיועדים לשמש ומשמשים בפועל בסיס להתערבות חיצונית במוסדות האקדמיה. זאת להבדיל ממצב בו המל"ג הייתה מפרסמת דוחות כאלה כמידע לציבור ו/או מגישה אותם למוסדות האקדמיים כהמלצה בלתי מחייבת. 

פירוט

שתי ההערות העקרוניות הנ"ל מבוססות על ניתוח של מהות המחקר וההוראה האקדמיים. מהות החקירה האקדמית, העוסקת בחזית הידע האנושי, מחייבת לקבוע כהנחה מוקדמת שהעוסקים במחקר הם בעלי סמכא בדרגה הגבוהה ביותר בנושא עיסוקם, כך שהכפפתם לכל סמכות אחרת בנושאי מקצועם היא בלתי הגיונית בעליל. ההנחה בדבר מומחיותם המובהקת של העוסקים במחקר מתקיימת בפועל בכל מוסד אקדמי ראוי לשמו. דברים דומים, בהתאמות מתבקשות, חלים גם על ההוראה האקדמית, שהינה הוראה של תכנים המצויים בחזית הידע האנושי.

חילוקי דעות בין מומחים בתחומם הם דבר אפשרי ובהחלט נפוץ, משום שהחקירה האקדמית חותרת אל האמת, אבל לעולם לא מגיעה אליה ואפילו אינה יכולה להעריך בוודאות את מידת הדיוק הנוכחית שלה בהערכת האמת. לפיכך, הידע האקדמי הוא תמיד חלקי וטנטטיבי: הוא אינו מאפשר להכריע בחילוקי דעות לגבי שאלות אשר נמצאות בחזית הידע, קל וחומר בנושאים שהינם מעבר לגבולו. לפיכך, במקרים של חילוקי דעות מתפתחות אסכולות שונות אשר מתמודדות ביניהן תוך הפריה הדדית עד שאחת מהן נהפכת דומיננטית או שנוצרת סינתזה ביניהן.

תכלית המוסד החברתי המכונה "אקדמיה" (ז"א הגדרת האקדמיה כמוסד חברתי שתפקידו קידום הידע וההבנה האנושית) מחייבת אי-תלות ואי-כפיפות מהותית שלה לסמכויות חיצוניות וכן אי-כפיפות מקצועית של יחידותיה ושל חוקריה כיחידים לגופים אקדמיים שמנהלים אותה כמוסד. חוקרים בודדים אינם כפופים מקצועית, למשל, בקביעת תוכן מחקרם ו/או הרצאותיהם, להנחיות ראשי המחלקות שלהם, מכיוון שלאחרונים אין יתרון מקצועי עליהם, אלא, בד"כ, להיפך, כאשר מדובר בתחום ההתמחות של הראשונים. כמו כן, אין שום צורך ממשי בכפיית אחידות של תכנים ע"י ההנהלה האקדמית מכיוון שתכלית הפעילות המקצועית – המחקר וההוראה – אינה נקבעת מבחוץ אלא מוגדרת כקידום והנחלת הידע המקצועי עצמו. יתר על כן, הצורך המהותי בחקירה חופשית וביקורתית מנוגד לקבלת כל סמכות של אחרים.

האמור לעיל חל לא רק על היחס שבין חוקרים בודדים לראשי המחלקות שלהם, אלא ביתר שאת על היחס שבין המחלקות הללו להנהלת המוסד האקדמי ולגופים חיצוניים, כגון המל"ג. מכאן נובע שקיום גופי "הערכת איכות" של מחקר והוראה אקדמיים שהינם חיצוניים לאקדמיה, עומד בניגוד למהות האקדמיה ולתכלית קיומה. קל וחומר כאשר לגופים אלו ניתנת סמכות כפייה. לפיכך, "מערכת הערכת האיכות" שהוקמה במל"ג לפני כעשור היא הפרה ברורה של העקרונות הללו, בעיקר במקרה שהדוחות של מערכת זו משמשים כבסיס להתערבות חיצונית במוסדות האקדמיה.

יודגש עוד כי הערכת איכות אקדמית היא בלב ליבו של עיסוקם של אנשי המחקר באקדמיה: המערכת האקדמית עוסקת בכך באופן שוטף ואינטנסיבי. הערכה ביקורתית של עבודות מחקר קודמות הינה חלק אינהרנטי מן המחקר האקדמי עצמו, ובאופן דומה היא חלק מן ההכנה של הוראה אקדמית. בנוסף לכך, המערכת האקדמית עוסקת בהערכת עבודות מחקר ואיכות הוראה לצרכי החלטות על הקצאת משאבים שונים, ובפרט לצורך החלטה על שכירת חברי סגל חדשים, קידומם ומתן קביעות.

העקרונות שנסקרו לעיל מסבירים מדוע רגולציה של מוסדות האקדמיה על ידי גופים חיצוניים למוסדות אלה מנוגדת למהות האקדמיה ולתפקידה החברתי. ראשית, נזכיר שהאנשים היחידים המוכשרים להעריך את איכות המחקר האקדמי הם מומחים בנושא המחקר אשר מומחיותם עולה על מומחיות החוקרים שהם מעריכים או משתווה אליה. אנשים כאלה אינם יכולים להימצא, ודאי שלא דרך קבע ותוך מחויבות עמוקה למשימתם, בגופי הערכה חוץ-אקדמיים. שנית, ואולי חשוב מכך, חופש המחקר וההוראה האקדמית חיוני לאיכותן של פעילויות אלה, משום שהאיכות האקדמית מבוססת על הפתיחות והביקורתיות של העוסקים במחקר והוראה. גופי הערכה חיצונית (בעיקר כאלה שיש בידם סמכות כפיה) מצמצמים את חופש המחקר וההוראה, לפיכך פוגעים באיכותה ואף עשויים לסכן את קיומה.

בנוסף לאמור לעיל, תפקיד האקדמיה כמעוז חירות החקירה והלימוד מאזן את צמצום החירות הזאת במוסדות חברתיים אחרים (לדוגמא, בצבא או בשירות הממשלתי), איזון שמתחייב מאופי החברה הליברלית. ודוק: החברה הליברלית בנויה על איזונים בין ערכים מנוגדים, כך שאם קיימים מוסדות אשר מתרכזים בערכי הביטחון והיציבות החברתית תוך צמצום ערך החירות, אזי מוסדות אחרים אשר מופקדים על ערך החירות חיוניים במיוחד לחברה.

הערת סיום

 תפקיד הוועדה כפי שמופיע בשמה הוא בעייתי מכמה סיבות. הסיבה החשובה ביותר היא שהשימוש במונח "משילות" אינו מתאים כאשר מדובר בתכנון של מחקר והוראה אקדמיים. עניין אחר הוא ששמה של הוועדה מתייחס למערכת ההשכלה הגבוהה בעוד שפרטי ההודעה לציבור מתייחסים למוסדות התיאום שבין מערכת ההשכלה הגבוהה לבין הממשלה (קרי: המל"ג והות"ת). כך נוצר בלבול מושגי בין מוסדות ההשכלה הגבוהה (קרי: אוניברסיטאות ומכללות) לבין מוסדות התיאום הנ"ל. לבסוף, שמה של הוועדה (ויותר ממנו, דברי ההסבר המופיעים בהודעות של מל"ג לעיתונות) יוצרים את הרושם המטעה שהנושא המדובר הוא מרכזי לחיזוק ההשכלה הגבוהה בישראל.

מה שנחוץ לחיזוק מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל הוא  הגדלה מהותית של  המשאבים המוקצים למערכת, מה שמחייב שינוי התפיסות העומדות בבסיס הקצאת החסר הנוכחית. בפרט, יש להפנים את העובדה שלא ניתן לקיים השכלה גבוהה איכותית על בסיס מיקור-חוץ של ההוראה (ע"ע "מורים מן החוץ"), כפי שהדבר נעשה בעיקר במכללות, אך גם באוניברסיטאות. חבל שההודעה לציבור אומרת במפורש שהוועדה לא תעסוק בנושא זה.

הוגש על ידי חברים ב"פורום להגנת ההשכלה הציבורית"

מכתב גלוי אל חברי המועצה להשכלה גבוהה

שמחת תורה תשע"ג, 7.10.2012

חבר/ת מל"ג יקר/ה – שלום רב,

אני כותבת אליך מכתב זה כחברת סגל באוניברסיטת בן גוריון וכפעילה במסגרת "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית". בפורום שותפים מרצים וסטודנטים מקמפוסים שונים בנסיון לעצור את תהליכי ההפרטה והתיעוש ההרסניים המתרחשים זה למעלה מעשור במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. את פירותיהם הבאושים של תהליכים אלה אוכלים אנו, אנשי האקדמיה, המוסדות להשכלה גבוהה והחברה בישראל כולה בימים אלה ממש, גם אם בבלי דעת.

זה גם ההקשר של פנייתי אליך. בקשתי היא כי תקדיש/י דקות אחדות מזמנך לקריאת מכתבי, למרות אורכו, בטרם תחליט/י על אופן הצבעתך במליאת המל"ג, בשאלה אם לקבל או לדחות את הצעת ההחלטה שתוגש בפניך מטעם ועדת המשנה להבטחת איכות של המל"ג ביחס למחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. זו עומדת להיות הצבעה גורלית, לכן אני מבקשת להציג בפניך את ההקשר הרחב של הצעה זו, את משמעותה ואת ההשלכות מרחיקות הלכת של כל החלטה שתתקבל במליאת מל"ג, לא רק ביחס למחלקה או לאוניברסיטה הנוגעות בדבר, אלא ביחס למערכת האקדמית בישראל כולה. להלן אנסה להבהיר מדוע אני סבורה שזו החלטה כה גורלית, שמשמעותה חורגת הרבה מעבר לגורל המחלקה לפוליטיקה וממשל (עניין שכשלעצמו, אף הוא רב משמעות), ומדוע אני קושרת בין סוגיה זו לבין תהליכי הפרטת האקדמיה.

מעמדך הציבורי והישגיך האקדמיים הובילו לכך שבימים אלה, את/ה מייצג/ת אותי ואת יתר חברי הסגל האקדמי, במוסד המעצב את מדיניות ההשכלה הגבוהה בישראל, המל"ג. מוסד זה הוקם בשעתו כדי לשמש מסגרת כללית לפיתוח מערכת ההשכלה הגבוהה הציבורית בישראל ולשמירה על עצמאותה המלאה. תפקיד נכבד זה, המופקד כעת בידיך, נועד להבטיח את האוטונומיה האקדמית המלאה של המוסדות להשכלה גבוהה. המל"ג הוקמה במטרה למנוע אפשרות שהממשלה, כל ממשלה, תתערב בניהול המערכת האקדמית או תכפה עליה שיקולים פוליטיים, למרות שהממשלה היא המופקדת על תקצוב המוסדות להשכלה הגבוהה, וכתוצאה מכך ידה מונחת בקביעות על עורק החיים האקדמיים הראשי, התקציב. האוטונומיה האקדמית הוכרה כתנאי הכרחי ע"י ראשי המדינה מראשית ימיה, בהם פוליטיקאים ומדינאים מובהקים, שהשכילו להבין כי אקדמיה שמעורבים בניהולה שיקולים זרים, אקדמיה שהחוקרים והמרצים בה אינם נהנים מחופש אקדמי מלא ומאורך נשימה כלכלי שדרוש לפיתוח מחקר ארוך טווח, ומהחירות המלאה לחשוב, לפתח רעיונות, לשאול שאלות ביקורתיות, לנסות ולטעות, ללא חשש לעתידם וללא דרישה, מפורשת או מרומזת, להפיס דעתם של בעלי שררה וממון – אקדמיה כזו לעולם לא תוכל להוביל להישגים משמעותיים, לתרום לקידום החברה הישראלית, ולמלא בכך את תפקידה כאקדמיה ציבורית.

ואכן, במשך שנים, מאז חקיקת חוק המל"ג והקמתן של המל"ג ושל הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת), שעוסקת מטעמה בחלוקת המשאבים הציבוריים למוסדות ההשכלה הגבוהה, נבנתה בישראל מערכת אקדמית מפוארת, שהגיעה להישגים בינלאומיים מרשימים ותרומתה לחברה, לתרבות ולכלכלה בישראל הייתה לשם דבר בארץ ובעולם. מיותר לומר, אולם בכל זאת אדגיש, כי איש אינו טוען שמערכת זו מושלמת, שהיא נקייה מפגמים ושאין מה לשפר ולתקן בה ובהתנהלותה. אולם הישגיה ויוקרתה בעולם מדברים בעד עצמם, ובעד אוירת החופש האקדמי שאיפשרה אותם.

המשך קריאת הפוסט "מכתב גלוי אל חברי המועצה להשכלה גבוהה"

בשולי דו"ח מבקר המדינה על התוכניות החוץ-תקציביות / עודד גולדרייך

למרות שאני מתנגד, עקרונית, להתערבות של מבקר המדינה ומוסדות חוץ-אקדמיים אחרים, בניהול האקדמי של המוסדות להשכלה גבוהה, אני מבקש להפנות את תשומת-לב הקוראים לכתבה שהתפרסמה לפני מספר ימים ב"הארץ" בנושא דו"ח מבקר המדינה בעניין תוכניות הלימוד המיוחדות באוניברסיטאות.

הכתבה והדו"ח חושפים את מה שנאמר בנושא זה בפורום פעמים רבות. בפרט, אני מבקש להדגיש מספר עובדות. ראשית, מדובר בהפרטה חלקית של הפעילות במוסד ציבורי. אכן, כפי שנאמר בכתבה:

התוכניות החוץ תקציביות מהוות מובלעות אקדמיות שמתקיימות בתוך המוסדות הציבוריים ומשתמשות במשאבי האוניברסיטה, למרות שאינן ממומנות על ידי המדינה. הסטודנטים בהן משלמים שכר לימוד הגבוה בעשרות אלפי שקלים מהתוכניות הרגילות, ולעתים מקבלים בתמורה מסלולים מקוצרים לתואר, שתנאי הקבלה אליהם והלימודים בהם נוחים לעתים לעומת המסלולים הרגילים. התוכניות ה"ייעודיות" מותאמות לקבוצות ממקומות עבודה ומגזרים שונים, פעמים רבות בשירות הציבורי.

שנית, פתיחת תוכניות אלו לא התבססה על שיקולים אקדמיים, אלא נעשתה מתוך מצוקה כלכלית, תוך קבלת הגיון ההפרטה ו"האקדמיה כעסק כלכלי" (כאשר ההיגיון הזה התקבל תחת לחץ מסיבי של משרד האוצר, כמייצג הממשלה). שוב, אצטט מן הכתבה:

מהמל"ג ות"ת נמסר בתגובה: "בעשור שבין השנים 2000 – 2009 הושתו קיצוצים תקציביים כבדים על מערכת ההשכלה הגבוהה. כתוצאה מקיצוצים אלה נקלעו חלק מהאוניברסיטאות לגירעונות תקציביים ניכרים שאילצו אותן להתייעל ולמצוא דרכים חלופיות להגדלת הכנסותיהן, זאת כדי שיוכלו לשרוד במציאות הקשה באותן שנים. בעשור זה קוצצו תקציבי האוניברסיטאות באופן ניכר ומנגד מספר הסטודנטים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה גדל משמעותית.

שלישית, כפי שאמור בציטוט המובא לעיל, מקור המצוקה הכלכלית של מערכת ההשכלה הגבוהה הוא בהחלטה ממשלתית (חסרת אחריות) לקצץ את תקציבן באופן שלא מאפשר פעילות נאותה.

ולסיום – וכאן מתבטאת האי-הבנה היסודית של המבקר את מערכת ההשכלה הגבוהה – כישלונן של המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) והוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) אינו בחוסר הפיקוח שלהן על האוניברסיטאות, אלא בכך שלא מנעו את ההחלטה הממשלתית הנ"ל. בפרט, תפקידה של המל"ג היה להעמיד את הממשלה על חומרת החלטתה ועל התוצאות הרות הגורל שינבעו ממנה, תוצאות אשר ניתנות לתמצות בכינוי "העשור האבוד", שדבק בדיעבד בתקופה הנידונה.

אני מבקש להדגיש שהמל"ג לא יכולה לצאת ידי חובה בהשמעת הסתייגויות רפות בחדרי חדרים, אלא עליה להביע את דעתה בנושאים גורליים כל כך לאקדמיה בחריפות ובפומבי, ולהתפטר אם דעתה אינה מתקבלת. כל שאר פעולותיה של המל"ג הן פעוטות ערך ביחס לאחריותה לדאוג לתקצוב ממשלתי נאות של המערכת אותה היא מייצגת.

"פוליטיקה וממשל" כמשל / איריס אגמון

המאמר להלן התפרסם אתמול באתר "העוקץ":

לפני כשבוע, תחת הכותרת "שתיקה רועמת", נשאלה ברשת מדעי החברה הישראלית השאלה הכיצד ייתכן שחוקרים במחלקות מדע המדינה ומחלקות אחרות במדעי החברה ובאקדמיה כולה, שותקים ואינם יוצאים במחאה משותפת נוכח מחול השדים סביב דוח ועדת ההערכה על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון.

אכן, שאלה טובה. בעצם, אפשר היה לשאול את השאלה הזאת כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות. אולם המתקפות הקודמות על החופש האקדמי וחופש הביטוי האזרחי באקדמיה היו תוצאה של יוזמות מצד גורמים חוץ-אקדמיים. אמנם, אפשר היה לסמן כבר אז את רפיון התגובה של ראשי האקדמיה, אך כעת הממסד האקדמי עצמו הוא זה שמתנדב לקעקע את אחד מעמודי התווך המרכזיים (אם לא ה-) של זכות קיומה של האקדמיה ושל יכולתה להבטיח תנאים למחקר מדעי ויצירה אינטלקטואלית בעלי ערך: חופש המחשבה, הביטוי, היצירה, הספק והביקורת.

והשתיקה אכן רועמת. מפתיעה? לא! זה עשור ויותר עוברת האקדמיה תהליכי שינוי הרסניים, רובם ביוזמת הממשלה. שינויים אלה קשורים לאופי ניהול מוסדות ההשכלה הגבוהה ומבנה המערכת האקדמית, לכן אין זה ברור לעין מה להם ולסקנדל התורן סביב דו"ח ועדת ההערכה על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוני' בן גוריון. על פניו, הוא נראה כמאבק פנימי באקדמיה, או לחילופין כעוד ויכוח בין שמאל לימין במרחב הציבורי הישראלי. אולם דווקא ההקשר של תהליכי הרס האקדמיה, שפרשה זו מציפה, מעניין: הוא מספק הזדמנות להתוודע לברית הבלתי קדושה בין תהליכי ההפרטה והתיעוש של האקדמיה לבין השיח הלאומני ששוטף באחרונה את ישראל.

הפוליטיזציה של האקדמיה שאותה מבטא הדו"ח על המחלקה לפוליטיקה וממשל והשתיקה האקדמית הרועמת בעקבותיו – שניהם פירותיו הבאושים של תהליכי התיעוש והתיאגוד של האקדמיה בישראל, ויש בהם עדות לקשר האמיץ בין שתי השקפות שעל פניו אינן נראות קשורות זו בזו: האידיאולוגיה הניאו-ליברלית שמעצבת את תיעוש האקדמיה ותהליכי הפרטה אחרים בישראל והאידיאולוגיה הלאומנית שמאפיינת את השדה הפוליטי הישראלי.

כאן מופיע המאמר המלא.

על רפואה ציבורית, אקדמיה ציבורית, ותהליכי ההפרטה

עיתון "הארץ" מפרסם בסוף השבוע כתבה נרחבת מאת דן אבן על הסכסוך שפרץ בין אוניברסיטת תל אביב, הזוכה לתמיכת ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) בראשות פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, לבין המרכז הרפואי שיבא. במוקד הסכסוך הסכם שחתם מנכ"ל שיבא, פרופ' זאב רוטשטיין, עם אוניברסיטאות ניקוסיה (קפריסין) וסנט ג'ורג' בלונדון, לפתיחת תכנית פרטית להכשרת סטודנטים לרפואה בבי"ח שיבא. הסטודנטים יגיעו בעיקר מקפריסין ואנגליה ומן הסתם – יחזרו לארצותיהם בסיום רכישת הפרקטיקה וקבלת תעודת גמר. טענתם העיקרית של ביה"ס לרפואה באוניברסיטת ת"א ושל יו"ר ור"ה, היא כי תכנית זו תבוא בהכרח על חשבון ההכשרה שתוענק לסטודנטים לרפואה ישראליים במסגרות הקיימות, ובדיעבד היא תפגע אנושות באיכות ההכשרה והפרקטיקה שתוענק לרופאים הישראליים לעתיד.

קשה שלא להזדהות עם עמדת האוניברסיטאות: בית-חולים שיבא אמנם אינו חלק ממערכת ההשכלה הגבוהה, ולכאורה אינו 'חייב' דבר לאוניברסיטאות, ואולם, שיבא הוא בית חולים ממשלתי וככזה משאביו, כולל תקני השתלמות הסטודנטים, צריכים להיות מוקצים על פי שיקול חברתי רחב ולתועלת הציבור, שהיא במקרה זה הכשרת רופאים ישראליים. אלא שעמדת האוניברסיטאות מעוררת אי-נוחות, שכן בתחומן הן נוקטות בדיוק במדיניות שאותה הן מבקרות ביחס לשיבא. לפיכך, עמדת האוניברסיטאות תעורר הרבה יותר אהדה ותמיכה אם דרישתן משיבא תלווה בהתנערות מאותם כללי התנהלות מופרטים בביתן-הן.

מזה זמן רב ננקטת בישראל ע"י כל ממשלותיה (אם כי תוך הבדלי דגש ועומק משמעותיים למדי) מדיניות הפרטה שבמסגרתה מערכות, שנתפסו במשך שנים רבות בעבר כמערכות של שירותים חברתיים הממומנות מתקציב המדינה, עוברות צמצום תקציבי יזום, עד כדי פגיעה משמעותית ביכולתן לתפקד. מהלכים אלה, שלרוב מעורב בהם ואף מוביל אותם משרד האוצר, יוצרים מצב בו מתעורר "צורך" לשפר את השירות באמצעי היחיד-כביכול הקיים: הפרטה ומיקור חוץ, לצד החלשה של העבודה המאורגנת. המשמעות היא כמעט תמיד (וזה נאמר רק מתוך זהירות, לא מתוך מודעות לקיומה של דוגמה נגדית), חוסר יכולת המשולב בחוסר רצון לשלם משכורות סבירות לעובדים (ראו, למשל, שביתת העובדים הסוציאליים, בה העובדים הסוציאליים במערכת הציבורית דורשים לכלול בהסכם השכר את העובדים הסוציאליים המועסקים ע"י עמותות וחברות כוח אדם בתנאים קשים ביותר).

המשך קריאת הפוסט "על רפואה ציבורית, אקדמיה ציבורית, ותהליכי ההפרטה"

סייג לחוכמה

ב'כלכליסט' מתאריך 13.9.2010, מפרסמת הדס שפר ראיון עם פרופ' עומר מואב, כלכלן מהאוניברסיטה העברית, חבר 'מרכז שלם', ומי שעד לפני מספר חודשים שימש יועצו הכלכלי של שר האוצר, יובל שטייניץ. גם כעת יצטרכו הקוראים לחפש בנרות חילוקי דעות מהותיים בין שני נושאי דגל מיסחור האקדמיה הללו – שטייניץ ומואב – בנסיון להסביר מדוע האחרון אינו משמש עוד יועצו של הראשון. עמדותיו הניאו-ליברליות של מואב אינן חדשות, אך ראיון זה מדגיש עוד יותר את סגידתו ל'שוק החופשי' כאילו היה מדובר לפחות בסדר קוסמי. למקרא הדברים, עלול הקורא ליפול בפח (שרבים בציבור אכן נופלים בו, מבלי משים) בהניחו כי היות שתחום התמחותו של הדובר הוא כלכלה, דבריו הם בגדר ידע אובייקטיבי שאין עליו עוררין. אך לא נדרשת קריאה ביקורתית במיוחד כדי לגלות כי קביעותיו הנחרצות של מואב ושיפוטיו את מערכת ההשכלה הגבוהה מבוססים על – איך לומר זאת בעדינות – אמיתות למחצה ועובדות שגויות.

כמקובל אצל מאמיני דת ההפרטה, גם הוא תולה את עיקר האחריות למצב האקדמיה באוטונומיה הניהולית של הסגל האקדמי ובשליטה המוחלטת שיש למוסדות ההשכלה הגבוהה בתקציבים הציבוריים שלהן ו'שוכח' להזכיר שמזה שנים אחדות המוסדות להשכלה גבוהה מנוהלים לפי מודל תאגידי, בידי ועדים מנהלים ו"נציגי ציבור", וכי למעשה, רמת השליטה של האוניברסיטאות בניהול הכספים המגיעים מתקציבי הממשלה ירדה בשנים אלה בהתמדה, כתוצאה מהחנק התקציבי שהאוצר השית עליהן (ושאליבא דמואב, לא היה ולא נברא!) והגברת תלותם בתרומות חיצוניות. אבל בכך לא די – מואב גם טוען שהאוניברסיטאות החליטו על דעת עצמן להגדיל את מספר הסטודנטים ואח"כ התלוננו שההשקעה פר סטודנט נמוכה מדי. מעניין. ומה באשר לקיצוץ במספר תקני המרצים  באוניבריסטאות והשפעתו על היחס בין מספר המרצים למספר הסטודנטים? הקיצוץ הזה היה, לדעת מואב, קטן מדי והפתרון שלו – צמצום מספר הסטודנטים. וכן הלאה וכן הלאה – תקצר היריעה מלמנות ולנתח כאן את כל הקביעות נטולות היסוד אך עתירות הרהב ששופעות מן הטקסט הזה. 

נסתפק איפוא בתגובה קצרה אחת שמתייחסת להיבט מסוים בדבריו של מואב. את ההערות להלן על דברי מואב כתב פרופ' יצחק (יאני) נבו מאוניברסיטת בן גוריון (ר"ל) ברשת הפורום הפנימית של אב"ג:

טעותו היסודית של פרופ' מואב היא שהוא איננו מזהה את תפקיד הקהילה האקדמית הרחבה, מרובת התפקידים והמשימות, בייצור, צבירה, פיתוח וביקורת של ידע.

מואב מודד את פעילות הקהילה האקדמית באמת מידה אחת, זו של קידום חזית הידע (אם כי לכך הוא משתמש בדירוגים פופוליסטיים חסרי ערך). לזה הוא קורא "מצוינות", וכל השאר "תת-רמה". אבל ידע מדעי נוצר בקהילה אקדמית, לא על ידי יחידים בלבד, מבריקים ככל שיהיו. ללא קהילה אקדמית תומכת, קולטת, מפרשת ומבקרת, הברקותיהם של העומדים בחזית הידע לא יובנו, לא ייקלטו, לא יצטברו, ובסופו של דבר גם לא יעמדו לביקורת ולא יפותחו הלאה. בקהילה כזאת לא כולם עומדים בחזית הידע, אבל אין פירושו של דבר שעבודתם היא "תת-רמה". עבודה זו היא חיונית לקידום המדעים ויש אמות מידה אחרות לאיכותה ול"מצויינותה". בשל עיוורון זה לתפקיד הקהילה האקדמית, מציע מואב להפקיד ישירות בידי מנגנוני השוק ה"חופשי" את תמרוצם הכלכלי של ה"מצויינים" העומדים בחזית הידע, ולפרק, למעשה, את הקהילה האקדמית ממנגנוניה המקצועיים האוטונומיים. את החשש האמיתי שבשוק "חופשי" מעין זה ייבלעו גם המצויינים-בעיניו לתוך שלטון תאגידים, שיכתיבו להם את "תוצאות" מחקריהם, הוא כנראה אינו נוטה לראות. אבל לתהליך זה יש כבר היום סימנים רבים. הקריקטורה שהוא מצייר של קהילה אקדמית הנשלטת בידי ועדי עובדים מסתירה מעיניו, ונועדה להסתיר מעינינו, אינטרסים חזקים הרבה יותר מאלה של העובדים בשליטה על המחקר המדעי ובהכוונתו לטובת קשרי הון-מדע.

השאלה אם מנגנוניה האוטונומיים של האקדמיה עובדים כיאות היא שאלה רצינית. כולנו מכירים, ואין טעם להכחיש, מקרים של מחקרים לא ראויים, קידומים בעייתיים, תופעות של 'שמור לי ואשמור לך' וכיוצא באלה. אבל הפתרון לכך הוא בחיזוק האוטונומיה האקדמית על מנת שתוכל להפעיל את מנגנוניה המקצועיים באורח אתי, חופשי ונטול מורא, לא בהשתלטות חיצונית, תאגידית או ממשלתית, על מנגנונים מקצועיים אלה, ועל הקהילה האקדמית המקיימת אותם. את הקהילה האקדמית ואת האתיקה המקצועית יש לבנות ולטפח; השתלחויות גסות ומאיימות מן הסוג שמשמיע מואב אינן הדרך לכך.

יאני נבו

מאמרי עיתונות מהשבוע האחרון

לקוראי הבלוג – שלום,

לאחרונה לא העלינו פוסטים לבלוג. כפי שאתם יכולים לראות הבלוג עבר כמה שינויים ועל רקע זה הייתה הפסקה מסוימת בפעילות. זו הסיבה לקפאון, ולא – לצערנו – שמצב ההשכלה הציבורית השתפר פלאים וקיום הבלוג נעשה מיותר.

אנו מביאים כאן לידיעתכם ועיונכם כמה כתבות שהתפרסמו השבוע בעיתונות בנושאים הנוגעים לעניינינו:

הראשונה עוסקת בנסיון להעניק למכללת אריאל מעמד אקדמי "עוקף מל"ג" ובמכתב מחאה שעליו חתמו מרצים מהאוניבריסטאות השונות שהועבר לראשי ות"ת ומל"ג. הכתבה, מאת אור קשתי, התפרסמה ב-10 בפברואר בעיתון "הארץ".

שתי הכתבות הנוספות, מאת נעמה סיקולר, התפרסמו ב"כלכליסט" והן עוסקות במשבר המתמשך בהנהלת אוניבריסטת תל-אביב, משבר שפרץ בעקבות פיטורי נשיא אוניברסיטת ת"א, פרופ' צבי גליל.

כתבה אחת מבין השתיים עוסקת ביחסים המתוחים בין חבר הנאמנים לבין הוועד המנהל והעומדת בראשו, ליאורה מרידור. הכתבה התפרסמה ב-10 בפברואר 2010 ב"כלכיסט".

כתבה נוספת באותו עיתון התפרסמה למחרת, ב-11 בפברואר 2010, והיא כוללת ראיון עם פרופ' צבי גליל, הנשיא לשעבר של אוניברסיטת ת"א.

פיטורי גליל – כתבות ומאמרים נוספים וגילוי דעת של מועצת ארגוני הסגל האקדמי

היום מפרסמת המועצה המתאמת של ארגוני הסגל האקדמי גילוי דעת בעקבות פיטורי נשיא אוניברסיטת ת"א, פרופ' גליל, בזו הלשון:

גילוי דעת

המועצה המתאמת של ארגוני הסגל האקדמיים מביעה מחאה חריפה על המהלך הכוחני בו נקט הוועד המנהל של אוניברסיטת תל-אביב, בהדיחו את נשיא האוניברסיטה, מבלי לידע את הסגל האקדמי על כוונותיו, בישיבה חפוזה בה נושא ההדחה כלל לא היה על סדר היום.
כצפוי, הרפורמה שהוביל האוצר בשנת 2000, אשר נועדה לנתק את הסנאטים של האוניברסיטאות מניהולן, חיזקה באופן בלתי פרופורציונאלי את הוועדים המנהלים, וגרמה לפגיעה אנושה במרקם המיוחד של אוניברסיטאות המחקר. מרקם זה, המבוסס על סגל המחקר וההוראה המנווטים את התפתחותם של המוסדות האקדמיים ושהביא אותם להישגים מופלאים, ראוי להגנה. מהלכים כגון אלו, הנעשים במטרה להדיר את אנשי הסגל ממעורבות בקביעת דרכה ואופייה של האוניברסיטה, יביאו לניכורם ויפגעו בהרמוניה החיונית לשמירת המצוינות בה התברכנו.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

עד כאן גילוי הדעת של מועצת ארגוני הסגל האקדמי. במקביל, ממשיכים להתפרסם מאמרי פרשנות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית על פרשה זו ועל משבר מערכת ההשכלה הגבוהה בכלל. להלן קישורים למספר כתבות ומאמרים שהתפרסמו בימים האחרונים בלבד:

מאמר דעה על המשבר באוני' ת"א בעקבות פרישת הנשיא גליל

בסגל אוניברסיטת ת"א ממשיכות הרוחות לסעור בעקבות החלטת הוועד המנהל, ובו גם שלושה נציגי סנאט האוניברסיטה, "לקבל" את התפטרות הנשיא פרופ' גליל, ולאחר מכן – הסירוב לדווח לסנאט על הסיבות שהובילו להחלטה, בטענה התמוהה שנחתם בין הוועד המנהל לפרופ' גליל הסכם סודיות המונע זאת. פרשה זו חושפת בבוטות רבה כמה מההיבטים הבעייתיים ביותר של השינוי המבני שיושם באוניברסיטאות, היבטים שהפורום הצביע עליהם בעבר ויתייחס אליהם עוד בעתיד (וראו בעניין זה גם כתבה בעיתון "הארץ" מהיום  http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1102426.html).

מתוך שלל ההתבטאויות והדעות שנשמעות בימים אלה באוניברסיטת ת"א, להלן עמדה אחת, זו של פרופ' אברהם בז'ה, ביחס לשאלות שפרשת גליל העלתה לסדר יומה של האוניברסיטה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

משבר ופוליטיקה באוניברסיטה
אברהם בז'ה – פרופסור אמריטוס, הפקולטה לניהול, אוניברסיטת תל אביב

17 ביולי 2009

התפוטרותו של נשיא אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה הגדולה במדינה, היא אירוע חסר תקדים, שאי אפשר להתייחס אליו כאילו היה סתם עוד מקרה אחד בסדר היום גדוש השערוריות של חיינו. הלקחים המתבקשים נוגעים לא רק למוסד עצמו, אלא לשאלת התפקוד של כל המערכת האקדמית, ולפיכך הם מעניינו של כל הציבור.

פרופ' גליל לא נתקף פתאום בדחף בלתי נשלט לחזור למחקר במעבדה, כפי שאומר הוועד המנהל בהודעתו. לא דחף היה כאן, אלא דחיפה. אבל למה? עקרונית, עשויים להיות מקרים קיצוניים הדורשים את הדחתו של נושא משרה רמה, וזו הסיבה שהמבנה הפורמאלי מאפשר את הדבר. האם היו אצל פרופ' גליל מעשים או מחדלים חריגים שיחייבו צעד חריג כל כך? לא ידוע שום דבר ממשי, מעבר לרמיזות מעורפלות וערטילאיות. עצם העובדה שאיננו יודעים יש בה משום עדות: מה שלא פורסם ולא דלף לא קיים, לפחות עד שלא יוכח אחרת.

ברור לגמרי שתפקודו של פרופ' גליל כנשיא לא נשא חן לפני לא מעט אנשים, וביניהם לא רק "נציגי ציבור" אלא גם דקאנים ואנשי אקדמיה אחרים. באותה מידה ברור שיש גם רבים וטובים המעריכים ומוקירים את האיש, את פעלו ואת מה שהוא מייצג. כל זה כדרכו של עולם, ואין כאן דבר חריג. האם היה תפקודו של פרופ' גליל גרוע מכל קנה מידה סביר? לשם השוואה, שני הנשיאים הקודמים כיהנו שתי קדנציות כל אחד. כל אחד מהם תרם את חלקו להתדרדרותה של האוני¬ברסיטה ולירידה במעמדה הציבורי. במבחן התוצאה, רמת התפקוד שלהם נמדדת לפי השפל במצב האוניברסיטה. במבחן התוצאה, אין שום בסיס לבקר את פעלו של צבי גליל בטרם מלאו שנתיים מיום שנכנס לתפקידו – אוי לאדם שיעקור את עץ החרובים שלו אם העץ לא יניב די פרי מיד עם נטיעתו.

המשך קריאת הפוסט "מאמר דעה על המשבר באוני' ת"א בעקבות פרישת הנשיא גליל"

כוחו ההולך וגובר של הועד המנהל באונ' ת"א – גילוי דעת נוסף בעקבות התפטרותו של נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופ' צבי גליל

מאת פרופ' אהוד קינן, פרופסור לכימיה בטכניון, נשיא החברה הישראלית לכימיה וחבר בוועדה הבין-סנאטית של האוניברסיטאות
נפל דבר בישראל. נשיא אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה הגדולה ביותר בארץ, מסיים את כהונתו בהתראה של 24 שעות, מבלי לחכות לבחירת מחליף. זהו אירוע חמור וחסר תקדים שעלולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת על כל מערכת ההשכלה הגבוהה במדינה.
אינני קשור לאוניברסיטת תל אביב, ואינני מכיר אישית את פרופסור צבי גליל. אך אופי ההדחה, וכן כמה מהלכים אדמיניסטרטיביים שיזם הוועד המנהל בחודשים שקדמו לה, מצביעים על כוונתו להשתלט על ניהול האוניברסיטה. בקמפוס שוררת כעת מבוכה. האווירה בקרב חברי הסגל קשה, דיקנים וראשי מחלקות חוששים לפעול כשהתברר להם שהסמכות האקדמית לניהול האוניברסיטה היא בידי הוועד המנהל, ולא בידי הנשיא.
לא ייתכן כי תרבות הניהול של חברות עסקיות תחדור לקמפוסים שלנו […]
אוניברסיטה איננה בית חרושת או מוסד פיננסי מהסוג שנציגי הציבור בוועד המנהל מיטיבים להכיר. זהו מרכז של מדע, רוח והגות, מרכז של מחקר, יצירתיות וחזון ברמה שאין למעלה ממנה. האוניברסיטאות הן אלו הקובעות באיזה גובה מציבה אומה את הרף התרבותי-חברתי שלה. ראשי מדינות בכל העולם בוחרים באוניברסיטאות כמקום הראוי ביותר לשאת נאומים חשובים במיוחד. הן הכתובת שאליה פונים ראשי השלטון, קברניטי המשק ואנשי מערכת הביטחון כל אימת שהם ניצבים בפני בעיה קשה במיוחד, שפתרונה מצריך יצירתיות וחשיבה מקורית.
נשיא אוניברסיטה איננו מנהל בנק, אלא מנהיג של מאות חברי סגל ואלפי סטודנטים, שיהיו מנהיגי העתיד שלנו. הוא מנהיג תרבותי-חברתי, המהווה סמל ומודל לחיקוי לעשרות אלפי בוגרים ולמאות אלפי התומכים והתורמים של האוניברסיטה ברחבי העולם. הוא אחד מסמלי המדינה וממייצגיה בארץ ובחו"ל, לא פחות משר החוץ, ואולי יותר.

שנים יידרשו לתיקון הנזק

"נציגי הציבור" בוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב, שעל פי הפרסומים רקחו במשך חודשים את ההדחה, כנראה לא מבינים איזה נזק אדיר גרמו. יחלפו כמה שנים עד שיוכל הנשיא הבא לתקן זאת. […]
השתלטותו של הוועד המנהל על האוניברסיטה עומדת בניגוד לפסיקת הוועדה המשפטית, שמינה חבר הנאמנים של האוניברסיטה. היא קבעה באופן מפורש, בניגוד לדעת חברי הוועד המנהל, כי הנשיא הוא הסמכות העליונה בניהול השוטף של המוסד. השילוב המאוזן בין פרופסורים לבין "נציגי ציבור" בוועד המנהל של האוניברסיטאות, מהווה נוסחה נכונה לניהול יעיל ויצירתי של מוסדות מורכבים כל כך. הפרתו של האיזון העדין הזה והתנהלות כוחנית של שותף אחד כלפי השני, כפי שהתרחש באירוע הנוכחי, היא הרת אסון.

לקריאת הכתבה המלאה ב-YNET:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3741472,00.html