(שביתת הסגל האקדמי הבכיר/ פרופ' נתן דסקל ופרופ' יוסי שילה
המאמר נשלח לדה מרקר ב-26 בדצמבר 2007 ונדחה)"האומנם מספקים מרצי האוניברסיטאות השובתים עתה עבודה נאותה?", שואל יעקב ברגמן

(TheMarker, 26.12.07) ועונה בשלילה. מדבריו משתמע, שארגוני הסגל האקדמי הבכיר שומרים מכל משמר על תנאי העסקה מפליגים של קבוצת עובדים, שתפוקתה ואיכות עבודתה ירודות, בייחוד כאשר משווים אותן לאלה של הסגל האקדמי באוניברסיטאות אמריקאיות.

הסגל השובת עתה מהוראה הינו מדעני אוניברסיטאות המחקר של ישראל, שעיקר זמנו מוקדש למחקר. ייאמר בברור: למרות שתנאי העבודה, תשתיות המחקר, גודל מענקי המחקר והשכר (כן, השכר…) של מדעני האקדמיה הישראלית ירודים לאין שיעור בהשוואה לאלה של עמיתיהם באוניברסיטת שדה ממוצעת בארה"ב (שלא לדבר על האוניברסיטאות האמריקאיות הגדולות), בראייה כוללת איכות מחקריהם הינה משובחת, ובמקרים רבים הם נמנים עם המובילים בתחומי מחקרם. זאת, למרות הקיצוצים ההרסניים בתקציב האוניברסיטאות בשנים האחרונות. העדויות לכך מצויות כולן בספרות המדעית. במאמר שכותרתו "ההשפעה המדעית של אומות", שהתפרסם בכתב העת היוקרתי "Nature" ב-2004 הושוו ארצות שונות על פי שיעור הציטוטים המדעיים ביחס לתוצר לנפש, ובמבחן זה נמצאה ישראל כמעט בראש הרשימה, מעל למרבית ארצות אירופה המערבית.

האומנם, יש "לפקח" על החוקרים כדי למנוע "ניצול לא נאות של מענקי המחקר, או אף לבטל את מענקי המחקר של חלק מהם? אין שחר לטענה מוזרה זו. מאמץ עצום מושקע ע"י החוקרים בכתיבת הבקשות למענקים, המוגשות לקרנות תחרותיות. מענקיהן של קרנות אלו ניתנים במשורה, ל-10-30% מהמבקשים בלבד, לאחר ביקורת מדעית קשוחה ומדוקדקת של מדענים בארץ ובעולם, שזהותם נשמרת בסוד. תהליך זה ("peer review") מצוי בבסיסם של שני תהליכי יסוד נוספים באקדמיה: פרסום מאמרים מדעיים ועלייה בסולם הדרגות האקדמי, ובכלל זה קבלת הקביעות, המוענקת לאחר מספר שנים של הישגים רצופים. כל אלה שלובים זה בזה, וכולם נסמכים על ביקורת עמיתים בלתי מתפשרת. אין שום קבוצת עובדים במשק, שהעסקתה וקידומה תלויים בביקורת אובייקטיבית אנונימית כזו. אכן, לחוקרים הזוכים במענקי מחקר מוענקות תוספות שכר, ששיעורן נקבע על פי חישוב מדוקדק, בהתאם למספר המענקים וגודלם. למעשה, בדרך זו כבר עתה ניתן לחוקרים השכר הדיפרנציאלי, שיש המייחלים לו כאל תרופת פלא, וזאת בדרך מוסכמת, המבוססת על הישגים מוכחים.

האומנם, חברי הסגל "אינם מקפידים על מילוי חובותיהם כלפי הסטודנטים"? למרות העלייה המבהילה במספר התלמידים לכיתה, שנבעה מקיצוץ מספר חברי הסגל מחד גיסא ומעלייה במספר הסטודנטים מאידך גיסא, מרבית חברי הסגל האקדמי מתמודדים בהצלחה עם תנאי ההוראה הבלתי אפשריים, ולראייה – תלמידים בעלי הישגים מגיעים אל מעבדות המחקר ואל המשרות הנחשקות בשוק החופשי לאחר לימודיהם באוניברסיטאות המחקר. ייתכן שמצויים בינינו כאלה, אשר ביצועיהם בהוראה הפרונטאלית טעונים שיפור. אולם, מנגנוני המשוב על האיכות של ההוראה, המופעלים הן ע"י האוניברסיטה והן ע"י אגודות הסטודנטים, אינם נותנים מנוח לחברי סגל אלה, ולצד זאת זוכים הטובים שבמורים לציונים לשבח הניתנים בפומבי.

אכן, החוקרים באוניברסיטאות האמריקאיות המובילות "אינם מתמקחים קיבוצית עם ההנהלה על שכר". יפה… אנו רוצים להציע, איפוא, את עסקת החבילה הבאה: נקבל את התשתיות, את תנאי ההוראה, את מענקי המחקר (הגדולים פי 5 ויותר ממענקינו) ואת השכר, שלהם זוכים עמיתינו באוניברסיטאות אמריקאיות, נפסיק להתמקח קיבוצית, והארץ תשקוט ארבעים שנה.

הכותבים הינם חברי סגל בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב

החלטתו של ביה"ד הארצי לעבודה בנוגע להחזרת המורים לעבודה עם סיום "שביתת" חנוכה משמעותה פגיעה אנושה
במערכות בסיסיות לקיומם של חיים נורמאליים במדינה מתוקנת ומפותחת. התוצאה הצפויה היא המשך התהוותה של
מדינת עולם שלישי בעלת נורמות קלוקלות במערכות השלטוניות והמשך ניתוק מערכת היחסים בין המדינה לבין
עובדיה תוך התעלמות מאזרחיה (לפחות ממרביתם). אשמח להתבדות אולם, מסופקני האם "התמרור" הנבחר על-ידי
ביה"ד הארצי לעבודה להתערבות בשביתת המורים מסמן כיוון העשוי להוליד תוצאה אחרת. במה דברים אמורים,
ההחלטה, ובל לנו להיתפס לדברי השופטים לגבי הדרך שהובילה אותם לקבלת ההחלטה, אינה עומדת בקנה אחד עם
מטרות שלושת הצדדים – הממשלה, ארגון המורים, והחברה – אלא עם מטרה של צד אחד, הממשלה בראשות משרד
האוצר. תוצאה שכזו אינה רצויה באף משא ומתן שהרי על כך כבר נאמר – שורשי העימות הבא נעוצים בהסכמות
העימות הנוכחי. החלטת דצמבר "השחור" התקבלה על-ידי אנשים ראויים שטעו בדרכם, ומעשיהם יובילו לתוצאה
הפוכה, לדעתי, מרצונם וזאת מהסיבות הבאות:
1. כפיית עבודה אישית – חוק החוזים במדינת ישראל לא בכדי מצא לנכון להתעכב על הבעייתיות בכפיית עבודה
אישית על אדם הגם שחתם הוא על חוזה לעשות כך. האומנם תובנה זו אותה המחוקק הפנים מזה שנים נעלמה
מעינם של שופטים מנוסים? קשה לי להאמין יחד עם זאת, לצערי, התוצאה היא כזו. החינוך בסופו של יום אינו
משחק של קבוצה ופרופסיה בלבד אלא משלב עבודה יחידנית בנקודות הקצה המהותית שלו – הכיתה והתלמיד
הבודד. התוצאה היא שהחינוך, אצל מרבית המורים, כולל מחויבות מקצועית כמו גם מחויבות אישית עמוקה
שלא ניתן לקנותה או לרכשה בכסף לא כל שכן בכפייה. האם חשבתם כיצד יראה השיעור, לילדינו היקרים,
כאשר המורה חויב/ה ללמד, מוטב שלא נענה כי אני, כמו גם אתם קוראים יקרים, הגעתי לאותה מסקנה.
2. השפלה – אינטראקציות בין אישיות בכלל ותהליכי משא ומתן בפרט מערבים רגשות. הרגשות הנוצרים כחלק
מתהליך זה בין האושיות הפועלות כוללים רגשות חיוביים ורגשות שליליים, רגשות אשר משפיעים על דרך
ההגעה להסכם, תוצאתו וכמובן גם על עתיד מערכות היחסים בין הצדדים השונים. תחושת ההשפלה המוצאת
ביטוי אצל רבים מהמורים בהתבטאויות באמצעי התקשורת, השפלה שחוו במהלך התנהלות המו"מ
וההתייחסויות אליהם, תבוא לידי ביטוי ביום שאחרי. תחושה זו התעצמה, לדעתי, בעקבות פסק הדין כאשר
משענת איתנה (ביה"ד לעבודה תמך בעובדים בוודאי לאורך כל הנשיאות הנוכחית) נהפכה למשענת קנה רצוץ.
נקודה זו מובילה אותי לנקודה הבאה שתוצאתה משבר אמון במערכת היחסים בין קבוצות עובדים לבין ביה"ד
לעבודה.
3. אמון במערכת ביה"ד לעבודה – האמון אותו נתנו קבוצות עובדים בביה"ד לעבודה אינו כתמול שלשום. אמון
הנו מושג דינאמי המבוסס על מעגלים המחזקים או מחלישים את עצמם. ככלל, אמון במוסד כמו גם בבני אדם
מורכב ממספר ממדים כגון מהימנות, דאגה לאחר, יושרה והרמוניה. המצב בעקבות ההחלטה שינה את מעגל
האמון מחיובי לשלילי. זאת היות ותפיסת המהימנות כמו גם נכונותו של ביה"ד לקחת בחשבון אינטרסים של
שני הצדדים בעת קבלת החלטה, נפגעה. הווה אומר, ביה"ד בעצם קביעת מועד למתן צווים שינה את חוקי
המשחק במו"מ תוך קבלת עמדתו של צד אחד והתעלמות, כמעט מוחלטת מהצד השני. התוצאה, ולאור הזיכרון
הקצר בציבור לעברו המפואר של ביה"ד, פגיעה באמון שנתנו קבוצות עובדים בביה"ד לעבודה כמוסד שופט
ואמין המגשר על מחלוקות. תוצאה זו אף משרתת את הממשלה בניסיון, לדעתי, לשנות באופן טקטי את
אסטרטגיית המדיניות החברתית במדינת ישראל כמו גם את דפוס מערכת יחסי העבודה המסורתי.
4. מדיניות חברתית -. המטרה המרכזית של הממשלה הנוכחית כפי שמובעת לידי ביטוי במעשיה ובאמירותיה,
לעיתים, "במתק שפתיים" חייב אני להתוודות, היא שינוי במדיניות החברתית, אם קיימת, של מדינת ישראל.
מהו השינוי הרצוי והראוי אליו חותרת הממשלה? האסטרטגיה קשורה בביטולה של מדינת הרווחה בת זמננו
וחזרה למדינית הרווחה היהודית. הכיצד? הממשלה הבינה שמבחינה תקשורתית לא ניתן להצהיר על
אסטרטגיה שכזו ולכן עושה שימוש בטקטיקה זעירה או בשיטת "הסלאמי", ועלי להודות עושה עבודה יפה
שכמעט לא נשמעת ולא מורגשת בחיי היום יום. מהי הטקטיקה? הטקטיקה היא דרך הפרטה מסיבית של
מערכות חינוך, רווחה והביטחון (תחילתו של תהליך). הקשר בין ההחלטה לטקטיקה זו אינו מובן מאליו ונקשר
בהתפתחות מסיבית של החינוך הפרטי כמו גם הייחודי במדינת ישראל. החלטת דצמבר "השחור" שהתקבלה
בביה"ד לעבודה מסייעת רבות להשתרשותו ושגשוגו של חינוך מסוג זה.
5. פגיעה במערכת יחסי העבודה – ההחלטה שקיבל ביה"ד לעבודה הכניסה שחקן חדש למערכת יחסי העבודה
בארץ – מוסד בוררות החובה, אם כי ללא שמו המלא. התוצאה של מעשים אלה היא פגיעה בחרות השביתה
ובכך פגיעה בזכויותיהם של העובדים. אומנם, יאמר האומר תוצאה זו היא איזון בין אינטרסים שונים של
הצדדים האומנם? דעתי היא שביה"ד לעבודה הלך צעד אחד רחוק מדי. ראשית, הרשות המחוקקת לא קיבלה
עד היום החלטה לגבי הפעלת מוסד בוררות חובה בשירותים חיוניים. שנית, יצירת מוסד יש מאין מקשה פעם
נוספת על מערכת האיזונים והבלמים בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת. לבסוף, עם האיזון לוקח הכול
מצד אחד העובדים (ובל לנו להסתמך על אמירות ממשלה לגבי שעות לימוד ומספרי תלמידים) ומעביר הכול
לצד האחר המעסיקים אל יתפלאו אנשים שבמקום בו עבדים קיימים לא לצפות לעבודה של נפילים.
לבסוף, מהי התוצאה של האיזון לכאורה שעשה ביה"ד. התוצאה ברורה פגיעה מתמשכת ונמשכת בחינוך במדינת
ישראל, מכאן, הישגי התלמידים לא רק שלא יעלו אלא יפגעו. בימים אלה מתפרסם, דו"ח שאינו מחמיא, בלשון
המעטה, להישגי התלמידים במערכת החינוך. מקווה אני שאתבדה אך החזרת המורים למקום עבודתם בכפיה ולא
תוך כדי אהבה ומחויבות לא ישפרו ולא במאומה את המצב. קורא אני לקביעה של צוות מגשרים המוסכם על שני
הצדדים באופן מידי כך שיחזרו בנים ובנות לכיתותיהם ויצרו דור עם עתיד טוב יותר.

אוניברסיטת חיפה
University of Haifa
Faculty of Social Welfare & Health Sciences הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות
Department of Human Services החוג לשירותי אנוש
Mount Carmel, Haifa 31905 ISRAEL 31905 הר הכרמל, חיפה
stzafrir@research.haifa.ac.il 04-8249282 : ד"ר צפריר שי טל: 04-8288557 , פקס

ושבאמת לא יעבדו עליכם

תגובה למאמר של מר נחמיה שטרסלר ב TheMarker מיום ג' 18.12.07

פרופ' מנחם נתן

בית הספר להנדסת חשמל

אוניברסיטת תל-אביב

 

חלק ניכר ממאמרי הביקורת שנכתבו לאחרונה כנגד שביתת הסגל האקדמי הבכיר מושתת על מידע מוטעה ולכן גם מטעה. דוגמא טיפוסית למאמרים כאלה היא מאמרו של מר נחמיה שטרסלר ב TheMarker מיום ג' 18.12.07. מר שטרסלר למרבה הצער משתית את מאמרו על אדנים לא מבוססים וממילא גם מסקנותיו מופרכות מעיקרן.

 

תחילה לעיקר הטענות שמציג מר שטרסלר כתשתית למסקנותיו במאמר זה:

 

1. ההשקעה במחקר ופיתוח באוניברסיטאות ישראל כשיעור מהתוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) היא 0.72%, שנייה בגודלה אחרי שוודיה.

2. ישראל עומדת במקום הרביעי המכובד בהשקעה בהשכלה הגבוהה כשיעור מהתל"ג, אחרי ארה"ב, צ'ילה ודרום קוריאה.

3. ישראל משקיעה 2.0% מהתל"ג שלה בהשכלה הגבוהה, לעומת ממוצע של 1.5% ב-30 החברות ב-OECD.

4. במונחי שיעור מהתוצר, ישראל מוציאה פי שניים מארצות הברית על מחקר ופיתוח.

 

על סמך טענות אלו בונה מר שטרסלר את משנתו ש"יש כסף, אין השכלה" אז זוהי מסקנה מעוותת המעוגנת בעובדות מוטעות! כל קשר בין ה"אמיתות" הנ"ל למציאות מקרי בהחלט. למעשה, המסקנה המתבקשת מהנתונים האמיתיים, חלקם הגדול בחסות וועדת שוחט שמונתה ע"י ממשלת ישראל, היא בדיוק הפוכה: אין כסף, אך יש השכלה מעולה, ועוד בזול.

 

המידע בנושא ההשקעה בהשכלה גבוהה שמביא מר שטרסלר בטבלה הציורית ושעליו הוא משתית את עיקר טענותיו ומסקנותיו הוא חסר שחר. בפרק על המחקר האזרחי בישראל, מבהיר דו"ח וועדת שוחט (שמונתה ע"י ממשלת ישראל) בע' 105 את המצב לאשורו, ואני מצטט: "בקובצי הנתונים שמפרסם הארגון לשיתוף פעולה כלכלי לפתוח (OECD) יש קובץ המתייחס להוצאה הלאומית על "מחקר ופתוח בסקטור ההשכלה הגבוהה (HERD)". בקובץ זה מופיע הנתון כי ההוצאה הלאומית בישראל בקטגוריה זו הייתה בשנת 2004 בשיעור של 0.72% מן התוצר המקומי הגולמי, כלומר סך 3,960 מיליון שקלים. לצערנו (ממש לצערנו) נתון זה שגוי. חישוב פרטני של היקף המחקר המדעי בישראל ב-2004, תוך שימוש בהגדרה המרחיבה ביותר של "הוצאה למחקר" מעלה כי זו הגיעה באותה שנה לשיעור של 0.54% מן התמ"ג" (דגשים במקור).

 

אז מצבנו אינו כל כך טוב, אבל אולי גם לא נורא. אז בטבלה הנ"ל אנחנו לא במקום השני אלא במקום השביעי, בין דנמרק והולנד. לא רע, אלא שזה לא סוף הסיפור. מסתבר שיש שתי דרכים לחשב את ההוצאה הלאומית למחקר: "האמריקנית" וה"אירופית" (דו"ח שוחט, ע' 106). לפי האמריקנית (בעלי המודל הכלכלי העדיף על מר שטרסלר) חיבור ההקצאות למחקר במוסדות אקדמיים ובמכוני המחקר שונים (אליהם עוד נחזור) היה ב-2004 כ-2 מיליארד שקל בלבד, 0.36% מהתמ"ג. זה כבר ממקם אותנו במקום האחרון באותה טבלה, ביחד עם ארה"ב. זה כבר נראה אחרת לחלוטין. אך לא די בכך.

 

איזה חלק מ 0.36% מוקדש ל -7 אוניברסיטאות המחקר? דו"ח שוחט לא מפרט, אך ברור שחלק זה קטן בצורה משמעותית מ – 0.36% תמ"ג. אותם "מכוני מחקר שונים" שמזכיר הדו"ח ללא נקיטת שמות כוללים בוודאי כמה מכונים שבהם מאות אם לא אלפי עובדי מחקר. כלומר "ההשקעה במחקר ופיתוח באוניברסיטאות כשיעור מהתוצר", כותרת הטבלה של מר שטרסלר, היתה ב- 2004 לא 0.72% מהתמ"ג אלא אולי 0.30% או 0.25%. זה כבר ממקם אותנו בסביבות המקום – 20 הלא כל כך מכובד ב-OECD, בקרבת ספרד, אירלנד, יוון, קוראה או הונגריה. כלומר התמונה המצטיירת והמסקנות שנובעות ממנה הן, הפוכות מאלו שמסופקות ע"י מר שטרסלר.

 

במאמרו, מר שטרסלר ממשיך בקטע הבא::

 

"ניקח לדוגמה את מערכת ההשכלה הציבורית הטובה בעולם – בקליפורניה. ד"ר יעקב ברגמן, שלמד היטב את הנושא, ממליץ לא להמציא את הגלגל מחדש, אלא פשוט להעתיק את מבנה מערכת ההשכלה הגבוהה של קליפורניה. שם, בקליפורניה, יש 35 מיליון תושבים אך רק 13 אוניברסיטאות מחקר – אחת לכל 2.7 מיליון תושבים. המיקום האקדמי שלהן גבוה בהרבה מזה של האוניברסיטאות שלנו. אצלנו יש 7 מיליון תושבים ושבע אוניברסיטאות – אחת לכל מיליון תושבים. אצלנו לומדים באוניברסיטאות 124 אלף סטודנטים ובקליפורניה 244 אלף – כלומר, באופן יחסי, אצלנו יש הרבה יותר סטודנטים, וגם יותר סגל. אז אולי המצב התקציבי שלנו אינו כל כה רע – אלא מדובר בניהול כושל ולא יעיל" (הדגש שלי).

 

אך גם זאת קביעה מופרכת לחלוטין! העובדות הנכונות היחידות בקטע זה הן מספרי התושבים, מספר האוניברסיטאות, ומספרי הסטודנטים. כל היתר, ובעיקר המסקנות, הן עורבא פרח. דומה שמר שטרסלר טעה או הוטעה ע"י מקורותיו. להלן

העובדות האמיתיות:

 

13 אוניברסיטאות המחקר בקליפורניה הן 10 האוניברסיטאות במערכת של ה- University of California ושלוש אוניברסיטאות פרטיות: Caltech, Stanford ו-University of Southern California. 11 מתוך ה-13 ממוקמות מעל האוניברסיטה העברית במידרוג הבינלאומי ב- 2007 (http://www.arwu.org/ranking.htm). שתיים נמצאות מתחתיה ובאותה קבוצה עם אוניברסיטת תל-אביב והטכניון. ב-2006 היו:

 

ב – Caltech 400 חברי סגל בכיר ו- 2086 סטודנטים מחולקים ל- 864 בתואר ראשון ו-1222 בתארים מתקדמים.

ב – Stanford 1800 חברי סגל בכיר ו-15000 סטודנטים מחולקים לכ – 7000 בתואר ראשון ו-8000 בתארים מתקדמים

ב – (USC) University of Southern California 4600 חברי סגל בכיר (0320 בזמן מלא), וכ-33,000 מסטודנטים מחולקים בערך שווה בין תואר ראשון ותארים מתקדמים.

 

סה"כ הסטודנטים בשלושת האוניברסיטאות הפרטיות: 50,000. לתארים מתקדמים: כ-25,000. סה"כ סגל בכיר: 6800 (5400 בזמן מלא). סה"כ תקציב תפעולי כולל בתי חולים: כ- 3.6 מיליארד דולר (ללא התקציב של Jet Propulsion Lab), וללא בתי חולים לא פחות מכ-2.5 מיליארד דולר. תקציבי המחקר ב Stanford לבד היו 994 מיליון דולר ב-2006, יותר מכפול מזה של כל 7 האוניברסיטאות בישראל. ב Caltech (ללא JPL) הן היו כ-200 מיליון דולר וב USC כ- 430 מיליון דולר. כלומר ב- 3 האוניברסיטאות הפרטיות בלבד, יש יותר מ- 1.6 מיליארד דולר תקציבי מחקר, לפחות פי 5 עד 6 מאשר בישראל, על אותו מספר חברי סגל. כל השוואה של אוניברסיטאות ישראל לקבוצה שכוללת את שלושת האוניברסיטאות הנ"ל היא מופרכת לחלוטין.

 

ועתה ליתר 10 האוניברסיטאות: האוניברסיטאות במערכת ה- .University of California הנתונים מפורטים באתר http://www.ucop.edu/ucophome/uwnews/stat בשנים 2005-2006 היו במערכת זו 200,000 סטודנטים (מתוכם 45,844 לתארים מתקדמים) ו- 38,000 סגל אקדמי (Academic Personnel) בזמן מלא (FTE). האחרונים כוללים סגל הוראה מכל הסוגים, חוקרים, ספרנים ואדמיניסטרציה. איזה חלק מזה הוא "סגל בכיר פלוס סגל זוטר קבוע" המקביל ל- 6700 באוניברסיטאות ישראל המופיעים בדו"ח שוחט? ניחוש מצוין וזהיר: לפחות מחצית ממספר זה, כלומר 19,000.

 

הבא נסכם:

 

בקליפורניה יש 13 אוניברסיטאות מחקר עם 250,000 סטודנטים, מתוכם כ-188,000 לתואר ראשון וכ – 46,000 לתארים מתקדמים. יש לפחות 24,000 חברי סגל בכיר וזוטר. הם עובדים עם תקציבי מחקר של כ-2.6 מיליארד דולר.

ב 7 האוניברסיטאות בישראל יש 124,430 סטודנטים, מתוכם 78,450לתואר ראשון ו- 44,639 לתארים מתקדמים. יש 6700 חברי סגל בכיר וזוטר במשרות מלאות. הם עובדים עם תקציבי של, במקרה הטוב, 400 – 450 מיליון דולר. כלומר, לעומת קליפורניה, בישראל מלמד כל חבר סגל בממוצע פי שניים סטודנטים, מנחה פי 3-4 סטודנטים לתארים מתקדמים,ומבצע מחקר מתחרה ברמה בינלאומית בפחות מ-20% תקציב מחקר.

"אז אולי המצב התקציבי שלנו אינו כל כה רע – אלא מדובר בניהול כושל ולא יעיל"? לא ולא. האמת הפוכה: המצב התקציבי רע, רע מאוד והניהול לא כושל, אלא מוצלח במיוחד. העובדה שהאקדמיה הישראלית, עם תקציביה הדלים, בכלל מסוגלת להתחרות באוניברסיטאות מהסוג הנ"ל היא פלא אמיתי. העתקת מבנה מערכת ההשכלה הגבוהה של קליפורניה? אולי רעיון לא כל כך רע, אבל שיכלול את כל המרכיבים: פי 2.5 עד פי 5 תקציבי מחקר (יחסי למספר הסטודנטים), בניית צבר תרומות של כמה מיליארדי דולרים, ויחסים מספריים בין סטודנטים למרצים הנמוכים בערך ב- %60 משקיים היום.

 

אז מספרים הם רק מספרים, אך הנה הסכנה האמיתית. פרסומים מוטעים מסוג זה שבחלקם הגדול הם גם מגמתיים (ואיני מייחס מגמתיות זאת למר שטרסלר עצמו) טופטפו לציבור במשך שנים, וביתר שאת בעת השביתה הנוכחית של הסגל האקדמי. הם נועדו להגן על מדיניות הרס האקדמיה (ה"רפורמה"/הפרטה) שמבוססת על קונספציה שעיקריה הם:

 

א. המערכת אינה מתפקדת כראוי, לא יעילה ובזבזנית (או בלשונו של מר שטרסלר – "יש כסף, אין השכלה")

ב. בעיותיה העיקריות כוללות חוסר אפשרות למשוך ולתגמל "כוכבים", שכר לימוד נמוך מדי, ותחומים מיותרים.

 

כקונספציות קודמות שהתגלו בדיעבד כמוטעות ויקרות בכסף ודם, גם את הקונספציה הזו איננו יכולים להרשות לעצמנו. היא מגמתית, שקרית והרסנית לעתידנו ועתיד ילדנו. היא משתמשת בדיסינפורמציה ומניפולציה של נתונים. היא מסלפת את הבעיה האמיתית של בריחת מוחות, אשר אינה בעיה של מספר " כוכבים" בודדים שיש למשוך אותם בשכר " דיפרנציאלי" אלא בעיה של לפחות 800 תקנים שנחתכו ע"י האוצר בשנים הקודמות ושמונעים מלפחות-800 אנשים מצויינים ומשפחותיהם מלחוז מהניכר. היא מתעלמת מהחובה המוסרית של המדינה לבניה ובנותיה לספק תמורה לשירותם הצבאי או האזרחי, כפי שנעשה גם בארה"ב הגדולה, דרך חוק החיילים המשוחררים. מדיניות האוצר תחת כל הממשלות ב-6 השנים האחרונות לקחה מערכת שתפקדה מצוין לאורך השנים לפי כל המדדים הבינלאומיים (ולמרות האמצעים הדלים שעמדו לרשותה) והרסה וממשיכה להרוס אותה ע"י הרעבה והתערבות גסה באותם שיקולים וניהול שהביאו לעצם ההצלחה. מדיניות זו כבר נותנת את אותותיה בירידת הבצועים האקדמיים של האוניברסיטאות בארץ, כאשר האוניברסיטה העברית, נושאת הדגל, ירדה בכל אחד מ- 4 מתוך חמישה ממדים אקדמיים במידרוג בינלאומי ב- 10-20% בין השנים 2003-2007.

 

מצעד האיוולת הזה נמשך, ואם לא ייעצר, כולנו נשלם עליו ביוקר. ועל זה, בנוסף לדרישה המוצדקת להחזיר את מה שנגזל ונשחק, נלחמים אנשי הסגל באוניברסיטאות.

 

 

(המחבר הינו פעיל בקואליציית הסטודנטים)
דברים שנישאו באסיפה בנושא המאבק בהפרטת ההשכלה הגבוהה, בעיצומו של מאבק הסטודנטים

מתוך המאוורר, גיליון 1
של מי האוניברסיטה הזו?
האוניברסיטה הזו שייכת לציבור, לא לוועד המנהל. וקודם כל, האוניברסיטה שייכת לכל הלומדים, המלמדים והעובדים בה שההשכלה הגבוהה היא באופן מהותי חלק מעיסוקם – ולא חלק מעסקם. כולנו קהילה אחת, ולטובתנו כדאי שנתחיל להתנהג כמו קהילה, לא סתם כצדדים נפרדים שיש להם שותפות אינטרסים צרה, אלא כמי שמוסד ציבורי זה, המופקד על זכות חברתית חשובה מעין כמוה, הוא שלהם, והוא שלהם ביחד. זו האחריות שלנו להבטיח שהמוסד הזה ישרת את החברה, ויהיה בשר מבשרה של החברה. וזו האחריות שלנו לקחת את העניינים בידיים. לא רק להצטרף להפגנה סוערת פעם בשנתיים. לתבוע, כאן ועכשיו, שהתקציבים המוחזרים – ובאמת, מוסדות ההשכלה הגבוהה זקוקים נואשות להחזרת התקציבים שנלקחו מהם ולשינוי שיטת התקצוב – לא יחזרו לידיים של האנשים העושים מהמוסד הציבורי הזה עסק ומנהלים אותו כמו מפעל תעשייתי לייצור תעודות ופרסומים וכמובן לעשיית רווח. התקציבים האלה חייבים לחזור לידיים של הסטודנטים, שכבר מזמן סילקו אותם מהגופים המנהלים, הקובעים את עתידה של האוניברסיטה הזו, של חברי הסגל הבכיר, שוויתרו שלא בטובתם על זכותם לעצב את עתיד האוניברסיטה הזו, של חברי הסגל הזוטר, אנשים שנאלצים להתמודד עם החובות של סטודנטים ושל מרצים ביחד, אלה שעל גבם מתקיימת בקושי מערכת ההוראה בקמפוס, ושל עובדי האוניברסיטה האחרים, אם מעוטי זכויות ואם חסרי זכויות, שבלעדיהם היתה המערכת קורסת מזמן, על הספריות, המעבדות, המזכירויות והווירטואל טאו, המוסד להשכלה וירטואלית.

מה פירוש הפרטת ההשכלה הגבוהה?
הפרטת ההשכלה הגבוהה פירושה פילוג בכוח, הפרדה של הקבוצות בקהילה הזו, לפרטים שיתחרו ביניהם על אותם המשאבים, במקום לקבוע ביחד מה יש לעשות עם המשאבים האלה. זאת אומרת הבחנה מהותית בין סטודנטית למדעים מדויקים לסטודנטית לאמנויות, ובין סטודנטית עשירה לעניה, שמחסלת את היכולת שלהן להאבק ביחד. אותו דבר לגבי המרצים והתכניות המיוחדות ל"בכירים", כלומר לעשירים שמוכנים לשלם יותר כדי להתאמץ הרבה פחות. אם מדובר בהפרדה בקרב המרצות, הגרסה הקיצונית היא במקרה של "המרצים מן החוץ", שהם מפולגים לחלוטין וחסרי זכויות, ומדי פעם מפטרים אותם כדי לשמר את אין האונים שלהם. הם הקבוצה המופרטת המושלמת, אוסף פרטים שאין להם הכוח להתאגד, וקבוצות אחרות מסרבות לגלות סולידריות עם מצבם. כמו שמפריטים היום את שירותי בריאות הנפש והדיור הציבורי, וזורקים אנשים לרחוב, כמו שהפריטו כבר את שירותי הרפואה, ונתנו לרפואה הפרטית להבנות מתוך הרפואה הציבורית ועל חשבונה, ולהרוס אותה, ככה יפריטו את ההשכלה הגבוהה. המוסדות האקדמיים יעשו נגישים עוד פחות מהיום, מנותקים עוד יותר מהחברה וכפופים ליעדי תפוקה וכמות תוצרת שאין מקומם באוניברסיטה, מוסד למחקר ולהוראה, של החברה ובעבורה.

למה לא להתייעל?
הסטודנטים הם לא צרכנים, המרצים הם לא ספּקי סחורה, ההשכלה היא לא מוצר שווה-כסף! זו זכות חברתית, שנשללת כבר מרבים מאוד בחברה הזו, ואינה מוענקת בשווה לסטודנטים שונים. המהלך שמובילים היום כמה כלכלנים, תעשיינים ואנשי עסקים שמושלים ביד רמה בתהליך ה"ייעול" של האוניברסיטה, הוא אנטי-דמוקרטי במידה שהוא אנטי-חברתי. אין להם הזכות להחליט בשביל הסטודנטים, בשביל המרצים, בשביל עובדי האוניברסיטה בכלל, בשאלות הנוגעות למהות ההשכלה הגבוהה ולעתידו של הקמפוס הזה בפרט. זו לא זכותם. זו זכותנו. וזו זכות חברתית של כל אדם, בלי תעודת-מסכן ובלי הלוואות על חשבון הברון ולפי רצון הברון, הזכות ללמוד במוסד להשכלה גבוהה ולהיות שותף לתהליך עיצובה של הקהילה האקדמית וחשוב מכך, של החברה בכללה. אם זו לא המציאות, אנו חייבות לשנות את המציאות. יש לנו הכוח לעשות את זה. וזה הסיכוי היחיד שלנו לנצח במאבק הגדול יותר, שמעבר להתמודדות החשובה עם כל גל חדש של גזירות שמגיע מהאוצר.

אז מה לעשות?
בתור צעד ראשון, למען עתיד ההשכלה הגבוהה, עלינו להתאחד. כן, אנחנו מוכרחים להפסיק להסתגר בכיתות ולמצוא את החיבורים הטבעיים עם מאבקים אחרים, של מורות, של עובדות קבלן, של חולים כרוניים, של מטפלים סיעודיים. המאבק הוא באמת על דמותה של החברה, וזה אומר מחויבות הדדית בכל ימות השנה. זה נכון. אבל מעבר לצורך למצוא שותפים מכלל החברה, צריך שנמצא את החיבורים בינינו, בתחומי הקמפוס הזה, וכל קמפוס אחר – ולא רק באופן זמני, לרגל מאבק קונקרטי זה או אחר, הזדהות אינטרסים רגעית ושיתוף פעולה רופף. קודם כל צריך להתאחד. אין שום סיבה שלא נתחיל כאן, באוניברסיטת תל אביב. יש נתק בין סטודנטים למרצים? בין עובדי מנהלה לסגל זוטר? בין בוחרים לנבחרים? זו ההזדמנות שלנו לגבש ביחד חלופה, מסגרת משותפת לכולנו ולארגונים הנבחרים, שתאפשר לנו להציע אלטרנטיבה אמיתית, לעצור את התהליך ולהפוך אותו, להחזיר לידינו את מה שהוא שלנו בזכות. צריך לומר באופן ברור, שלפקידים ולמומחי הייעול והתיעוש מעולם לא הייתה זכות הכרעה בעניינים הנוגעים לעתיד ההשכלה הגבוהה, עניינים שהם בריבונותה הטבעית של הקהילה האקדמית בקמפוס, ושל החברה בכללה. הזכות היא שלנו, והגיעה השעה שנתבע אותה לעצמנו. זו חובתנו.

אלעד שאול זמיר