השבוע פתח האוצר, באמצעות ות"ת, בשלב נוסף בהפרטת ההשכלה הגבוהה – הקמת "מרכזי מצוינות": באוניברסיטאות החלה הפצת מכרזים לחברי סגל מתחומי מדע בודדים, נבחרים, שיזכו להזרמת תקציבים בסדרי גודל שהמוסדות להשכלה גבוהה כבר מזמן חדלו לחלום עליהם, לשם הקמת בועות מחקר, להלכה – בתוך האוניברסיטאות ולמעשה – מחוץ להן ומעליהן, כרובד עליון. בשלב הבא יגדיר רובד עליון זה מחדש את ההירארכיה האקדמית: סוג א' – מרכזי מצוינות, סוג ב' – אוניברסיטאות המחקר, וסוג ג' – המכללות. מהלך זה יגרום, בין היתר, לפגיעה (למרות הזרמת התקציבים הממשלתיים בשלב הראשון) באופיה הציבורי של מערכת ההשכלה הגבוהה, בנגישות להשכלה גבוהה של הפריפריה החברתית המתרחבת בישראל וביכולתה של מערכת ההשכלה הגבוהה לשמש כלי אמיתי ואיכותי לצמצום פערים ומיצוי הפוטנציאל הגדול שקיים בחברה בישראל. בה בעת, המהלך הזה לא יתרום לפתרון המשבר העמוק בו נתונות האוניברסיטאות והמכללות; כמנהג המקום, זהו עוד ישראבלוף, ש"כאילו" נועד לשפר את איכות המחקר האקדמי.

במאמר להלן מצביע פרופ' עודד גולדרייך על חלק מהמשמעויות של פרויקט "מרכזי המצוינות" 

שורש המשבר הנוכחי במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל נעוץ במחנק התקציבי שבו היא נתונה זה כעשר שנים, מחנק שמקורו במדיניות הממשלה בתקופה זו. המוסדות להשכלה גבוהה הגיבו למחנק בשורה של צעדי ייאוש מזיקים. החמור בהם הוא צמצום דרסטי של גיוס חברי סגל חדשים, דבר שמסכן את ההווה של המערכת ואת עתידה (התלויים בתמהיל מאוזן של דורות של חוקרים ומרצים), מדרדר את היחס בין מספר חברי הסגל ומספר הסטודנטים, ומאלץ חוקרים צעירים ומוכשרים לחפש את עתידם מחוץ למדינה.

את המשבר במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ניתן לסיים בפשטות על ידי ביטול מקורו: על ידי החזרה מיידית של התקציבים שנגרעו מן המערכת בעשור הנוכחי והגדלת התקצוב באופן המותאם לגידול במספר הסטודנטים ולגידול בעלויות המחקר וההוראה. על התקצוב המתוקן לאפשר הגדלה משמעותית של מספר חברי הסגל, וזאת על מנת להגיע ליחס סביר בין מספר חברי הסגל ומספר הסטודנטים.

במקום לבצע את המתבקש והמובן מאליו, נוקטת הממשלה, בהובלת משרד האוצר, בשורה של תרגילי השהיה, תוך יצירת מסכי עשן שאחד מהם מכונה "עידוד מצוינות". עיקר המאמר יוקדש לחשיפת הכזב שבעיסוק הממשלתי ב"עידוד המצוינות" של מערכת ההשכלה הגבוהה, תוך ציון העובדה שניתוח דומה תקף גם לגבי שירותים ציבוריים אחרים.

את התקפות הכללית של הניתוח קל לראות כאשר חושפים את האינטרסים המסתתרים מאחורי מסך העשן של "עידוד המצוינות" – האינטרסים של האליטה הכלכלית: אלו מכתיבים צמצום ההוצאה הציבורית ושבירת העבודה המאורגנת. כתרגיל חשבונאי פשוט, שימו לב שהעלאת שכר של 25% ה"מוענקת" לקבוצה של 10% מן העובדים ("המצטיינים") תוך שחיקה של 5% בשכר שאר העובדים מורידה את עלויות השכר בשיעור כולל של 2.5% לערך. למותר לציין שמדיניות "דיפרנציאציה" שכזאת תפגום בסולידאריות בין העובדים ותכרסם במעמדו של הארגון היציג שלהם.

המשך קריאת הפוסט "על "עידוד מצוינות" כמסך עשן / עודד גולדרייך"

להלן דברים שכתב ד"ר יצחק (יאני) נבו ברשימת המייל של הפורום באונ' בן גוריון, שבה מתקיים בימים האחרונים דיון ער בהצהרותיו של שר החינוך. הדברים נראים רלבנטיים גם לפוסט הקודם ולתגובות עליו:

הדיון על העמדה הראויה כלפי מרצים שקוראים לחרם על ישראל, שעלה לאחרונה כאן ובמקומות אחרים, כרוך בהעדר אבחנה מספקת בין החופש האקדמי לבין חירויות הדיבור האזרחיות. מרצים באקדמיה אכן רוצים את החופש לומר ולכתוב כל דבר, אך הם אינם זקוקים לחופש האקדמי לשם כך. עומדת להם זכותם כאזרחים בחברה דמוקרטית לחופש הביטוי. הניסיונות שאנו רואים היום לאיים על חופש הדיבור האזרחי של מרצים, באמצעות איום על משרתם ומעמדם האקדמי (ראו דברי שר החינוך) מהווים איום על כלל החירויות הדמוקרטיות בישראל, ולא רק על אלה של האקדמיה.
אך לבד מן החופש האזרחי לומר ולכתוב כל דבר, חלה על אנשי האקדמיה גם חובה מיוחדת. אנשי האקדמיה חייבים לכתוב ולומר את האמת (לא 'כל דבר' בעלמא), כפי שהיא נראית להם, גם אם אמת זו מתנגשת עם ציפיות פוליטיות, תרבותיות, דתיות, או אחרות של סוכני חברה ושלטון אלה או אחרים. התנגשויות מעין אלה קימות בתחומים אקדמיים רבים – בהנדסה גרעינית כמו גם בתולדות הציונות, בתורת האבולוציה כמו גם בשירת מחמוד דרוויש. תחומים רבים הנחקרים באקדמיה הינם תחומים שסוכני חברה ושלטון יראו בהם "נושאים פוליטיים" ויבקשו בכך לסכור את פי האקדמיה ולהשתלט על השיח למטרותיהם. כדי למנוע זאת מוענק החופש האקדמי, ומטרתו היא לאפשר שיח אקדמי חופשי, במיוחד בתחומים אותם רואה השלטון כפוליטיים, או כבלתי לגיטימיים למחקר. אם נקבל את הטענה שמחקר בתחומים שאינם נראים לשלטון, או באופנים שאינם נראים לשלטון,  הוא הטפה פוליטית אסורה, נוכל לסגור את הבאסטה. ידע רב לא נוכל לייצר בתנאים אלה. האקדמיה מייצרת ידע על ידי ייצור שיח חופשי. היא איננה בית חרושת. ובהיעדר שיח חופשי לא נייצר ידע, אלא תעמולה.
אין פירוש הדבר שלחופש האקדמי אין סייגים וגבולות. סייג אחד, פנימי, הוא החובה לומר ולחקור את האמת, לפי מיטב שיקול דעתו של החוקר או המרצה. סייג שני הוא החובה להעמיד אמת זו לביקורת עמיתים ומתחרים באפיקים פומביים וחופשיים. סייג שלישי הוא החובה לשמור על זכויות הזולת, בין כסטודנט, שגם לו/לה יש חופש דיבור, ובין כאזרח, שגופו, סביבתו או תרבותו עלולים להיות מושפעים מהליכי המחקר. כאנשי אקדמיה חובה עלינו לכבד סייגים אלה. אולם לא חלים עלינו סייגים כלשהם ב'איזון פוליטי' או (גרוע מכך) בביטוי 'השקפה ציונית הולמת'. סייגים אלה אינם קבילים באוניברסיטאות חופשיות בחברה דמוקרטית.

במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ מאמש (4.6.2010) מתפרסם מאמר מאת פרופ' מירי אליאב-פלדון מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. המאמר מנתח את משמעויותיה והשלכותיה של מתקפת ההפרטה הנמשכת על האקדמיה בכלל, ועל מדעי הרוח בפרט – בישראל, באנגליה (ראו גם הפוסט הקודם) ובמקומות אחרים.

"מי צריך אשורית" היא כותרת המאמר החשוב הזה. הוא מתפרסם בסופו של שבוע שהאירועים שהתרחשו בו – בהקשרים אחרים, כביכול – מחוץ לקמפוסים ובתוכם, נראים כמו אותה כתובת על הקיר, שבפראפרזה על דברי אליאב-פלדון, לא ברור אם יש עדיין מי שיקרא אותה.

להלן ציטוטים אחדים מתוכו:

אווירה אנטי-אינטלקטואלית מובהקת, שהייתה בעבר אופיינית למשטרים טוטליטריים או לתאוקרטיות ולכתות פונדמנטליסטיות, מורגשת היום ברבות ממדינות אירופה, בארצות-הברית ובישראל. הביטוי המעשי הברור ביותר שלה הוא הקיצוץ במשאבים והתערבותה הגוברת של המדינה במערכת ההשכלה הגבוהה […]

בתנאים אלה, ובהשפעת האווירה האנטי-אינטלקטואלית השוררת בחברה הישראלית, הקורבנות הראשונים הם מדעי הרוח. כיוון שאי-אפשר לכמת את תרומתם וקשה להצביע על התועלת המעשית, החומרית והמיָדית בלימודים ההומניסטיים, קל להגדירם כמותרות, שצריך לוותר עליהם בימים של צנע […]

טענות כאלה מושמעות כלפינו, מרצים וחוקרים בפקולטות למדעי הרוח, מן הציבור, ולא רק מפי "האיש הפשוט ברחוב" אלא גם מפי ידידינו ועמיתינו המהנדסים ורואי החשבון. אכן, הם אומרים, נחמד לבוא מדי פעם למתנ"ס לשמוע הרצאה על יצירתו של עמוס עוז או על החפירות בבית שאן, בייחוד כשהיא מלווה בשקופיות; ואכן, חשוב שילדינו ילמדו בבית-הספר מעט תנ"ך והיסטוריה יהודית. אבל בשביל ההנאות האלה אין צורך שנשלם משכורותיהם של מאות חוקרים ומלומדים באוניברסיטאות ובמכללות של ארצנו הקטנטונת והענייה. למרבה הפלא, טענות דומות מושמעות בתכיפות גוברת גם מפי אנשים המופקדים על ההשכלה הגבוהה בישראל: פקידי משרד האוצר, ראשי מל"ג וות"ת, רקטור אוניברסיטה זה או אחר. "מה אפשר לעשות?" הם נאנחים, "אם אין קמח, אין תורה". יש אמנם "תורה" שהיא חיונית לייצור ה"קמח" – הנדסה, מחשבים, מדעים יישומיים, כלכלה; אבל כשהעוגה התקציבית מצטמצמת, אין בררה אלא לוותר על המותרות. ננוטכנולוגיה במקום אשורית, הם אומרים לנו (על משקל "תותחים במקום גרביים", השיר ששרה להקת הנח"ל בנעורינו), אף אם לדוברים אין על-פי-רוב מושג ננוטכנולוגיה מהי, כפי שאינם יודעים אשורית מהי; מנהל עסקים במקום פילוסופיה; מחשבים במקום ספרות.

קראו את המאמר המלא:  מירי אליאב-פלדון, "מי צריך אשורית?", הארץ, מוסף תרבות וספרות, יום שישי, כ"ב בסיוון תש"ע, 4 ביוני 2010, עמ' 4.

ביום שני 22/3 אישרה התאחדות הסטודנטים הארצית את הסכם המסגרת עם האוצר. ההסכם יהווה בסיס למו"מ בין הצדדים שמשכו נקבע לחודשיים-שלושה. לטענת מובילי המהלך – יו"ר ההתאחדות, בועז טופורובסקי, ויו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת ת"א, שחר בוצר – מדובר בהצלת ההשכלה הגבוהה. אך לאמיתו של דבר מדובר בכניעה מוחלטת לסחטנות התקציבית של משרד האוצר, ובמכירת עתיד ההשכלה הגבוהה הציבורית. "הפרד ומשול, זוהי הכותרת הפוליטית של האוצר השבוע", אומרת מירב אלרוזורוב במאמרה בדה-מרקר על הסכם המסגרת בין התאחדות הסטודנטים והאוצר, וקולעת בדיוק למשמעותו. חשוב לקרוא את המאמר הזה שלה לצד הנוסח של הסכם המסגרת שנחתם והמכתב הנלווה של ראש ות"ת, פרופ' מנואל טרכטנברג, להתאחדות הסטודנטים. מאמר זה הוא התיאור הקרוב ביותר למחשבותיהם וכוונותיהם האמיתיות של פקידי האוצר שנוכל לקבל.

ברור אם כן, שמכבסת המילים של התאחדות הסטודנטים לא מצליחה להסתיר את האמת: הבסיס לכל המו"מ עם האוצר הוא העלאה משמעותית של שכר הלימוד. אך העלאת שכר הלימוד היא רק ההתחלה: משמעות הקשר שנוצר בהסכם – ושהסטודנטים מבקשים אף לעגן בחקיקה – בין שכר הלימוד ובין המימון הציבורי של מערכת ההשכלה הגבוהה, היא שינוי רדיקלי במערך האינטרסים המיידי של הסטודנטים. כפי שארלוזורוב אומרת בשמחה, "המשמעות הפוליטית [של ההסכם] היא שמעכשיו הסטודנטים והצד היוזם של הרפורמה – הות"ת, ואתה גם משרד האוצר – נמצאים בסירה אחת. הסטודנטים יהיו שותפים לכל שקל שהמדינה תסכים להוסיף לאוניברסיטאות. לפיכך, לסטודנטים יש אינטרס מובהק בהיקף הזרמת השקלים של המדינה לאוניברסיטאות ובסיבות להזרמה." האינטרס של הסטודנטים כאן יהיה אפוא אינטרס צרכני: הם ירצו שחלק גדול ככל האפשר מהתוספת התקציבית – שהם עצמם לא רק שותפים לה אלא כבולים אליה – ילך ישירות לשיפור המוצר שהם קונים, שכן אחרת מדוע שיהיה כדאי להם להסכים להעלאת שכר הלימוד? לכך מתכוונת ארלוזורוב כשהיא רואה בהסכם מהפך. זהו מהפך "ביחס של הסטודנטים אל האקדמיה ובשותפות הגורל שלהם עמה. הסטודנטים הבינו שלא מספיק להתעניין במה שהם משלמים – גובה שכר הלימוד – אלא שעליהם להיות מעורבים גם במה שהם מקבלים, דבר שקשור באופן הדוק לשינוי מבני באקדמיה." [ההדגשות לעיל ולהלן בציטוטים ממאמרה של ארלוזורוב הן שלי, ר.ב.].

לפי הסכם המסגרת, הבסיס למו"מ הוא "הצורך הדחוף ברפורמה כוללת" במערכת ההשכלה הגבוהה, אשר לא ברורים מרכיביה, אך ידוע שהיא כוללת את תוכנית 'מרכזי המצוינות' שדני גוטוויין וערן חכים כבר הראו את משמעותה ההרסנית והמפריטה. "ההבנה המשותפת העומדת בבסיס הרפורמה", נאמר בהסכם, היא שבכדי להציל את ההשכלה הגבוהה – כלומר לממן את הרפורמה – יש צורך בהגדלת המשאבים, שמקורה בתקציב המדינה, ב"מקורות העצמיים של המוסדות" וב"שינוי במבנה שכר הלימוד". לפי טופורובסקי (בראיון לדה-מרקר), שינוי זה במבנה שכר הלימוד "לא יביא בהכרח להעלאתו". לאחר עשור וחצי של חנק תקציבי, למוסדות האקדמיים אין מקורות עצמיים, כך שנותרו רק תקציב המדינה ושכר הלימוד שאמורים לממן את הגדלת המשאבים הזו.

המשך קריאת הפוסט "ההסכם בין ארגוני הסטודנטים והאוצר: העלאת שכר לימוד והפיכת ההשכלה למוצר צריכה / רועי בל"

פרופ' אנתוני גרפטון פרסם בשבוע שעבר מאמר באתר הבלוגים של New York Review of Books שכותרתו Britain: The Disgrace of the Universities. גרפטון, מההיסטוריונים האמריקאים הבולטים של הרנסאנס, מנתח במאמר את שקיעת האוניברסיטאות באנגליה שאחרי עידן ת'אצ'ר. מצאנו לנכון להעלות לבלוג של הפורום את תמונת המצב העגומה במערכת אקדמית מפוארת זו, הבריטית, אחרי הטיפול הניאו-ליברלי של ת'אצ'ר (מודל ההערצה והחיקוי של נתניהו). קוראי הבלוג יוכלו להבחין בנקל בקווי הדמיון המבהילים בין מצבה של האקדמיה הבריטית לבין זה של האקדמיה הישראלית, ולעמוד על הקונטקסט הגלובאלי של הפרטת האוניברסיטאות הציבוריות בישראל.

British universities face a crisis of the mind and spirit. For thirty years, Tory and Labour politicians, bureaucrats, and “managers” have hacked at the traditional foundations of academic life. Unless policies and practices change soon, the damage will be impossible to remedy.

As an “Occasional Student” at University College London in the early 1970s and a regular visitor to the Warburg Institute, Oxford, and Cambridge after that, I—like many American humanists—envied colleagues who taught at British universities. We had offices with linoleum; they had rooms with carpets. We worked at desks; they sat with their students on comfy chairs and gave them glasses of sherry. Above all, we felt under constant pressure to do the newest new thing, and show the world that we were doing it: to be endlessly innovative and interdisciplinary and industrious.

British humanists innovated too. Edward Thompson and Eric Hobsbawm, Frances Yates and Peter Burke, and many others formulated new ways of looking at history for my generation. But British academics always admitted, as we sometimes did not, that it is vital to preserve and update our traditional disciplines and forms of knowledge: languages, precise interpretation of texts and images and objects, rigorous philosophical analysis and argument. Otherwise all the sexy interdisciplinary work will yield only a trickle of trendy blather.

קראו כאן את המשך המאמר.

במאמר אחר, שפרסם בנובמבר האחרון חוקר הספרות וההיסטוריה הבריטי, סטפן קוליני, בעיתון The Times Literary Supplement תחת הכותרת Impact on Humanities, מנתח הכותב את ההשלכות ההרסניות של אימוץ שיטת הערכת האיכות המוכרת בשם 'אימפקט פקטור' במדעי הרוח באנגליה. גם מאמר זה מספק לנו הזדמנות להציץ במראה המעוותת של הפרטת האקדמיה בבריטניה, אשר האקדמיה הישראלית צועדת בעקבותיה בעיניים עצומות לרווחה.

בשבוע שעבר יצאו הסטודנטים באוניברסיטת ת"א למאבק נגד כוונת הנהלת האוניברסיטה לנתק את קשריה עם הקבלן שמעסיק עבורה את עובדות הניקיון בקמפוס וממרק, באותה הזדמנות, את מצפונה מנשיאה באחריות לפיטוריהן של עשרות עובדות קשות-יום שרובן מפרנסות משפחות חד-הוריות בשכר זעום וללא תנאים מינמאליים. המחאה המשותפת של העובדות והסטודנטים הובילה לכך שההנהלה נכנסה למו"מ עם הקבלן על תנאי הסכם חדש, ולא ניתקה איתו את הקשר, כפי שהתכוונה לעשות כדי לפתוח במכרז חדש ולשכור את שירותיו של קבלן אחר, שאולי יחתום איתה על חוזה לניקיון הקמפוס בשכר רעב אף נמוך מקודמו. כתבה בנושא זה שודרה בליל שבת האחרון ב"יומן שישי" בערוץ 2.

אך בעוד אוניברסיטת ת"א נמצאת 'מתחת לפנס' ונחשפת לציבור בכתבות היומן, באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע מתחוללת פרשה מעניינת לא פחות, במסגרת מה שנראה כחגיגות 'מחירות לעבדות' של פסח השתא. באונ' בן גוריון מאבק עובדי/ות הניקיון לשינוי שיטת ההעסקה שלהם והגנה על זכויותיהם הבסיסיות נמשך כבר תקופה ארוכה, בתמיכה קבועה של סטודנטים מארגון צ"ח (צדק חברתי) ופעילים נוספים מקרב הסטודנטים והמרצים. בשנה שעברה אף הצליחו עובדי הניקיון, בעזרת ארגון "כוח לעובדים", להקים וועד עובדים יציג. לאחרונה, הגישה אחת מעובדות הניקיון תלונה במשטרה נגד המנהלת מטעם הקבלן-המעסיק על אלימות פיזית כלפיה. בעקבות זאת, חתמו 174 מרצים, סטודנטים ועובדי מנהל, על מכתב לנשיאת האוניברסיטה הקורא לה להוביל מהלך של מעבר להעסקה ישירה של עובדי הניקיון בקמפוס ולהפסיק את ההעסקה באמצעות קבלנים. הנשיאה לא נענתה לאתגר ומסרה כי ההעסקה באמצעות קבלן תימשך, נוכח מצוקת התקציב. נושאים אלה יעלו היום (שני, 22.3.2010) בתוכנית הטלויזיה 'עושים סדר' בערוץ 2 בשעה 17:30.

יצוין כי ההחתמה על המכתב לנשיאה נערכה במסגרת רשימת 'הפורום להגנת ההשכלה הציבורית' באונ' בן גוריון, כשם שפעולות התמיכה בהתארגנות עובדות הניקיון והבחירות לוועד העובדים נעשו, בזמנו, תוך מעורבות ותמיכה של חברי פורום. זאת מתוך גישה שמזהה את דפוס ההעסקה הפוגעני של עובדות הניקיון, העסקה באמצעות קבלן, לא רק כבלתי נסבל, אלא גם כחלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה של הפרטת ההשכלה הגבוהה כולה. ההעסקה הקבלנית מאפשרת לאוניברסיטה להתנער מאחריות כלפי עובדי הניקיון ולרחוץ בניקיון כפיה בטענה כאילו האילוצים התקציביים הופכים שיטה זו לבלתי נמנעת. אך לאמיתו של דבר, הטענה ה'כלכלית' הזו לא הוכחה ולא נעשה גם ניסיון של ממש להעסקה ישירה תוך חיפוש פתרונות למצוקה התקציבית. מדוע? משום שאין מוטיבציה לעשות זאת. להפך. יש מוטיבציה להפוך אנשים לעובדים חסרי בטחון תעסוקתי שמתקשים להתארגן ולעמוד על זכויותיהם, שמוכנים לקבל את כל התנאים המוכתבים להם ובלבד שלא ישארו ללא תעסוקה, ושמוכנים לשם כך להאבק נגד עמיתיהם במקום להאבק אתם נגד מנצליהם.

ואם תיאור זה מזכיר למישהו את שיטת העסקת 'המורים מן החוץ', את רעיונות העיוועים של התוכנית ל'החזרת מוחות' והכנסת שכר דיפרנציאלי למערכת האקדמית מבית מדרשו של שר האוצר ולאחרונה – גם של ראש ות"ת, את הרחקת הסגל האקדמי ממוקדי קבלת ההחלטות באוניברסיטה, ניטרול הסנאטים, והשלטת בעלי הון על האקדמיה – אין זה מקרה: זו אותה גברת ואפילו ללא שינוי אדרת.