להלן ההזמנה לדיון הפתוח:

המכללה החברתית כלכלית מזמינה את הציבור הרחב לדיון ציבורי בנושא מסקנות ועדות המומחים שהוקמו בעקבות מאהלי המחאה. צוותים אלה עמלו בשבועות האחרונים על הכנת עקרונות והמלצות לשינוי סדר היום החברתי והכלכלי. הדיון הציבורי יתקיים ביום ד', 14.9.11, בין השעות 14:00 עד 19:30, במכללה האקדמית תל אביב – יפו, בנין פומנטו, רח' רבנו ירוחם 2, יפו.

הדיון הציבורי יאפשר לציבור הרחב, אנשי ארגונים חברתיים והמוחים במאהלים ברחבי הארץ, להביע את עמדתם על מסקנות הביניים של ועדות המומחים בתחומים הבאים: בריאות, רווחה, חינוך. בדיונים ישתתפו חברים מצוותי המומחים.

המעוניינים להשתתף בדיונים מוזמנים להעביר את שמם ופרטי קשר עד ליום ג', 13.9.11, בשעה 17:00 לדוא"ל seajuly14@gmail.com. יש לציין לאיזו מהוועדות מיועדת פנייתכם.

——————–

ובהזדמנות זו – שתי תזכורות:

1. עקב תקלה טכנית, מספר התגובות לפוסטים האחרונים אינו מתעדכן, והוא נשאר 0 גם כאשר נכנסות תגובות. למרות זאת, אפשר לשלוח ולקרוא תגובות.

2. עדיין אפשר לחתום על העצומה נגד העסקת מורים מן החוץ במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה: http://www.atzuma.co.il/publiceducation.

אתמול העלינו לבלוג פוסט הקורא להפסקת ההעסקה הפוגענית של 'מורים מן החוץ' במערכת החינוך הגבוה והחינוך בכלל. הזמנו, ואנו ממשיכים להזמין, את חברי הפורום, קוראי הבלוג וכל אזרח ואזרחית המבינים שדרישה זו היא דרישה בסיסית, חלק מתבקש מדרישות תנועת המחאה החברתית להפסקת תהליכי ההפרטה של השירותים החברתיים, לחתום על עצומה זו:  http://www.atzuma.co.il/publiceducation.  הפורום קורא לכם להמשיך לחתום על עצומה זו, שאנו מעוניינים להגישה לראשי מערכת ההשכלה הגבוהה במטרה לחשוף אותם לאופיה הדכאני של תופעת העסקת 'המורים מן החוץ' ולנזקים של תהליכי מסחור האקדמיה.

במקביל, אנו מעלים בפוסט הנוכחי את קריאתם של כמה מרצים צעירים, המופנית אל המרצים/ות בלבד וקוראת להם להצטרף למחאת המאהלים, באמצעות העלאת דרישות שמבטאות בעיקרן את עמדותיו הכלליות של הפורום מאז שהוקם, להצטרף ולחתום על עצומה נוספת (להלן):

לא במגדל השן – מרצות ומרצים במאבק לצדק חברתי / ד"ר ענבל ארנון ומרצים צעירים נוספים

אנחנו, מרצות ומרצים באוניברסיטאות ובמכללות הציבוריות בישראל, מצטרפים למאבק המתרחב למען צדק חברתי, הזכות לחיות בכבוד ושיקומה של מדינת הרווחה.

השכלה גבוהה איכותית, נגישה, ושוויונית היא חלק ממערך שלם של תנאי רווחה שעל מדינת ישראל לספק לתושביה.

האוניברסיטאות והמכללות צריכות להיות מקום פתוח, ביקורתי, הפועל ללא שיקולי רווח, והמחויב לרווחתם של הלומדים בו, העובדים בו, והגרים סביבם. על המוסדות להשכלה גבוהה להיות מקומות בהם צדק חברתי והוגנות מיושמים בפועל!

מה אנחנו דורשים? המשך קריאת הפוסט "לא במגדל השן – הסגל האקדמי מצטרף למחאה החברתית"

ועד עובדי/ות הנקיון באוניברסיטת בן גוריון, ועד שנבחר באופן חוקי ומנסה למלא את תפקידו ולדאוג לזכויות עובדי/ות הנקיון באוניברסיטה אצל הקבלנים-המעסיקים, עושה זה זמן רב נסיונות לנהל מו"מ מול המעסיקים כדי להגיע לחתימה על הסכם עבודה קיבוצי. הוועד נתקל בקשיים ומכשולים שמוצבים בדרכו במכוון ומתקשה לקדם את המו"מ.

יו"ר ועד עובדי/ות הנקיון, הגב' מרי ונסובסקי, פנתה היום בקריאה מוקלטת אל ציבור הסטודנטים באוניברסיטה לתמוך במאבקן/ם ולקבל בהבנה את האפשרות שבעקבות הכרזת סכסוך עבודה עם הקבלנים, עובדי/ות הנקיון ישבתו מעבודתן/ם והסטודנטים יתקלו בכיתות, מעבדות וחדרי שירותים לא נקיים כפי שהורגלו.

כזכור, מאבק עובדי/ות הנקיון באב"ג, שהאוניברסיטה, כמנהג האוניברסיטאות, יתר מוסדות הציבור ושאר העולם הניאו-ליברלי, מעסיקה באמצעות קבלני כוח אדם, מאבק זה נמשך כבר זמן רב ועובדי/ות הנקיון רשמו בו השגים לא מבוטלים. מאבק זה מלווה בתמיכת סטודנטים ומרצים בקמפוס והוא איפשר את הקמתו של הוועד במסגרת ארגון "כוח לעובדים", כנגד כל הסיכויים! אחרי הכל, מדובר בעובדים, ולרוב – עובדות, שבאות מהמגזרים המוחלשים ביותר בחברה הישראלית ורמת הסיכון שהן לקחו על עצמן במאבקן מעוררת השתאות.

מחר, יום שני, תתקיים בקמפוס משמרת מחאה רצופה של עובדי/ות הנקיון עם סטודנטים, מרצים ועובדי אוניברסיטה שיבואו להביע הזדהות!

עיתון "הארץ" מפרסם בסוף השבוע כתבה נרחבת מאת דן אבן על הסכסוך שפרץ בין אוניברסיטת תל אביב, הזוכה לתמיכת ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) בראשות פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, לבין המרכז הרפואי שיבא. במוקד הסכסוך הסכם שחתם מנכ"ל שיבא, פרופ' זאב רוטשטיין, עם אוניברסיטאות ניקוסיה (קפריסין) וסנט ג'ורג' בלונדון, לפתיחת תכנית פרטית להכשרת סטודנטים לרפואה בבי"ח שיבא. הסטודנטים יגיעו בעיקר מקפריסין ואנגליה ומן הסתם – יחזרו לארצותיהם בסיום רכישת הפרקטיקה וקבלת תעודת גמר. טענתם העיקרית של ביה"ס לרפואה באוניברסיטת ת"א ושל יו"ר ור"ה, היא כי תכנית זו תבוא בהכרח על חשבון ההכשרה שתוענק לסטודנטים לרפואה ישראליים במסגרות הקיימות, ובדיעבד היא תפגע אנושות באיכות ההכשרה והפרקטיקה שתוענק לרופאים הישראליים לעתיד.

קשה שלא להזדהות עם עמדת האוניברסיטאות: בית-חולים שיבא אמנם אינו חלק ממערכת ההשכלה הגבוהה, ולכאורה אינו 'חייב' דבר לאוניברסיטאות, ואולם, שיבא הוא בית חולים ממשלתי וככזה משאביו, כולל תקני השתלמות הסטודנטים, צריכים להיות מוקצים על פי שיקול חברתי רחב ולתועלת הציבור, שהיא במקרה זה הכשרת רופאים ישראליים. אלא שעמדת האוניברסיטאות מעוררת אי-נוחות, שכן בתחומן הן נוקטות בדיוק במדיניות שאותה הן מבקרות ביחס לשיבא. לפיכך, עמדת האוניברסיטאות תעורר הרבה יותר אהדה ותמיכה אם דרישתן משיבא תלווה בהתנערות מאותם כללי התנהלות מופרטים בביתן-הן.

מזה זמן רב ננקטת בישראל ע"י כל ממשלותיה (אם כי תוך הבדלי דגש ועומק משמעותיים למדי) מדיניות הפרטה שבמסגרתה מערכות, שנתפסו במשך שנים רבות בעבר כמערכות של שירותים חברתיים הממומנות מתקציב המדינה, עוברות צמצום תקציבי יזום, עד כדי פגיעה משמעותית ביכולתן לתפקד. מהלכים אלה, שלרוב מעורב בהם ואף מוביל אותם משרד האוצר, יוצרים מצב בו מתעורר "צורך" לשפר את השירות באמצעי היחיד-כביכול הקיים: הפרטה ומיקור חוץ, לצד החלשה של העבודה המאורגנת. המשמעות היא כמעט תמיד (וזה נאמר רק מתוך זהירות, לא מתוך מודעות לקיומה של דוגמה נגדית), חוסר יכולת המשולב בחוסר רצון לשלם משכורות סבירות לעובדים (ראו, למשל, שביתת העובדים הסוציאליים, בה העובדים הסוציאליים במערכת הציבורית דורשים לכלול בהסכם השכר את העובדים הסוציאליים המועסקים ע"י עמותות וחברות כוח אדם בתנאים קשים ביותר).

המשך קריאת הפוסט "על רפואה ציבורית, אקדמיה ציבורית, ותהליכי ההפרטה"

הפוסט הנוכחי חורג במקצת משגרת הבלוג של הפורום, אך האירועים באזור גם הם אינם שגרתיים ונראה כי יש מקום להרחיב במעט את היריעה. המאמר המובא כאן נכתב ע"י פרופ' ג'ואל ביינין, פרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה, מבכירי חוקרי ההיסטוריה החברתית של מצרים והמזרח התיכון בעולם. מצאנו לנכון להעלות את המאמר לבלוג משום שהוא שופך אור על הבט שכמעט ולא הופיע בשטף הפרשנויות שנחשפנו אליו בתקשורת על רקע האירועים הדרמטיים שמתחוללים לאחרונה במצרים: המדיניות הניאו-ליברלית שננקטה במשך שנים רבות ע"י חוסני מובארק במצרים והאופוזיציה שהיא עוררה במשך זמן רב בטרם החלו ההפגנות בכיכר אל-תחריר. אמנם הפורום עוסק רק בנסיון הצנוע לצמצם, אם לא למנוע, את נזקי המדיניות הניאו-ליברלית המתמשכת ומעמיקה במערכת ההשכלה הגבוהה הציבורית בישראל. אך הוא מייחס חשיבות רבה להכרה בכך שלא מדובר במהלך בודד ובעל אופי טכני מוגבל (בשם ההתייעלות, או שיפור המצוינות, כלשון סיסמאות השיווק של מהלכים אלה), אלא באידיאולוגיה סדורה בשירות אינטרסים כלכליים ופוליטיים רחבים. יש, על כן, חשיבות להכרת אופיים הגלובלי של מהלכי מדיניות זו והקשר ביניהם לבין העמקת פערים חברתיים והנהגת סדר יום פוליטי מסתגר ומגביל חירויות, כחלק מהבנת ההקשר הרחב של תהליכי הפרטת האקדמיה בישראל, הנמשכים בעצם הימים האלה.

                              *********                    **********                      **********                           

מצרים בנקודת האל-חזור? מאת ג'ואל ביינין, 30.1.2011 (תרגם: מתן קמינר)

אם ייפול משטרו של נשיא מצרים, חוסני מובארכ, יצביעו בוודאי על שעות הצהריים של ה-28 בינואר כעל נקודת השבר. במשך כמה שעות לאחר סיום תפילות יום השישי הצליחו כוחות המשטרה ו"כוח הביטחון המרכזי" להרחיק את המפגינים ממרכז קהיר. בערך ב-14:00 פרצו 20,000 מפגינים את המחסומים והשתלטו על גשר קסר א-ניל, המחבר בין גיזה וזמאלכ לכיכר אלתחריר, הציר הראשי של מרכז העיר. שעתיים מאוחר יותר מטה המפלגה הדמוקרטית הלאומית (מד"ל), שבראשה עומד מובארכ, עלה בלהבות.
מוקדם יותר בצהריים הסתערו המונים על המטות האזוריים של המד"ל בעיר איסמעיליה שעל תעלת סואץ ובבירת מחוז הדלתא מנסורה. מטה המד"ל במחוז פאיום עלה באש כמה שעות מאוחר יותר. מאות אלפי מפגינים ברחבי המדינה הפרו את העוצר שעליו הכריז המשטר, שהחל בשש, ונותרו ברחובות משך כל הלילה. באלכסנדריה, העיר השנייה בגודלה במצרים, דחקו המפגינים את המשטרה ואת כוח הביטחון המרכזי החוצה מהעיר. בשעה שהנשיא מובארכ פנה לאומה באותו ערב והודיע שדרש את התפטרות הקבינט, החל הצבא לקחת אחריות על הביטחון בערים המרכזיות.
חיציהם של המונים זועמים בדרך כלל אינם מכוונים אל מטרות אקראיות. במקרה זה, המתקפה על משרדי מפלגת השלטון ועל בנייני שרד אחרים באלכסנדריה, סואץ וטנטא, באה להדגיש את אחת מזעקות המחאה העיקריות: "העם רוצה סוף למשטר". לא "רפורמות" והתפטרותו של הקבינט, שאינו אלא גוף מנהלי בעל כוחות מוגבלים, אלא שינוי במשטר ומעבר לדמוקרטיה – שיחל רק עם התפטרותו של הנשיא מובארכ.
במרכז הפגנות "יום הזעם" של ה-25 בינואר, נקודת הפתיחה של תנועת המחאה, עמדו דרישות כלכליות. תוך ימים הפנו המפגינים את מחאתם לעבר המשטר הרודני כולו, שידו הקשה הפכה כבדה מנשוא. מאז ה-28 בינואר רק מתגברת התביעה לשינוי המשטר.
אחד ההיבטים יוצאי הדופן ביותר באינתיפאדה המצרית הוא היעדרה של מנהיגות ברורה. רבים מחברי האופוזיציה החוץ-פרלמנטרית שהיו פעילים בעשור האחרון משתתפים בה ומשוחחים עם התקשורת. אך הם אינם משחקים תפקיד מארגן או מוביל. הרוב העצום של המשתתפים בהפגנות מעולם לא השתתף בפעילות פוליטית קודם לכן ואינו שייך לכל מפלגה או תנועה פוליטית או דתית.
כרגיל, מפלגות האופוזיציה המצריות עומדות מן הצד. מפלגת תגמוע השמאלית, לכאורה, סירבה להשתתף בהפגנות מפאת כבוד המשטרה (ה-25 בינואר הוא יום המשטרה במצרים). מפלגת הוופד המקורבת לקהילת העסקים ממאנת להביע עמדה ברורה. מנהיג מפלגת ע'אד (המחר) אימאן נור, שזכה ב-7% מהקולות בבחירות לנשיאות ב-2005, סמך את ידו על ההפגנות. נור, שבריאותו לקויה, הוכה בידי שוטרים ואושפז ב-25 בינואר. מפלגתו, עם זאת, חלוקה ואינה פופולרית במיוחד.
האחים המוסלמים, הידועים כגוף האופוזיציוני הגדול והמאורגן במדינה, נמנעו מהשתתפות בהפגנות ה-25 בינואר, אך הצטרפו באיחור לאלה של ה-28 בחודש. אולי כתוצאה מישיבתם על הגדר ההפגנות נעדרות כמעט תוכן אסלאמי: הטון ברובו לאומי וחילוני.
חתן פרס נובל לשלום וראש הוועדה הבין-לאומית לאנרגיה גרעינית לשעבר, מוחמד אל-בראדעי, מיאן גם הוא לתמוך בהפגנות ה-25 בינואר. הוא הצטרף לתנועה רק לאחר שראה שההפגנות גדולות ומצליחות יותר מהמצופה. מאז הודיע: "אם האנשים, ובמיוחד הצעירים … רוצים שאוביל את המעבר, לא אאכזב אותם."
על אף שאיחר בהבעת תמיכתו ושטרם הוכיח כל יכולת ארגונית יעילה, אל-בראדעי הוא שהולך ומצטייר כמנהיג הסמלי של התנועה, עם מוניטין חזק במיוחד בקרב הנוער. רבים מכבדים אותו כדמות "נקייה" שתייצג את מצרים היטב אל מול הקהילה הבין-לאומית. האחים המוסלמים הצהירו על תמיכתם באל-בראדעי כנשיא מעבר – מהלך חכם מאד, שכן בראדעי יארגן בחירות ויאפשר להם להשתתף, יחד עם שאר הסיעות הפוליטיות.
לפני כחודש, עם התקרבותה של ההתקוממות העממית בתוניסיה לשיאה, גם הפרשנים הפוליטיים המבריקים ביותר לא ניבאו למצרים את תחילתה של אינתיפאדה עממית בסדר גודל שלא נראה כמוהו מאז הכיבוש הבריטי (1882 עד 1954). רבים מצביעים, בצדק, על ההבדלים החשובים בין שתי המדינות. אוכלוסיית מצרים בת 81 מיליון נפש גדולה פי שמונה מזו של תוניסיה, והכוחות של ביטחון הפנים הצבאיים מונים מעל מיליון איש. שלא כמו אגרוף הברזל של נשיא תוניסיה לשעבר, זין אל-עאבדין בן-עאלי, הנשיא מובארכ פיתח בפיקחות מערך מורכב של חירויות מוגבלות, קואופטציה, פילוג האופוזיציה, דיכוי בכוח ובעורמה ומתן הזדמנויות פה ושם, במיוחד לאינטלקטואלים, להביע מרי פוליטי ולשחרר קיטור. יתר על כן, העם המצרי ידוע באפאתיה הפוליטית שלו וביכולתו לסבול בשקט עד אין-סוף. נראה שבכל זאת הגענו אל הסוף.

המשך קריאת הפוסט "על ניאו-ליברליזם ומהפכת 25 בינואר במצרים"

במרוצת הקיץ האחרון התרחשו במערכת ההשכלה הגבוהה אירועים מדאיגים אחדים שרובם נוגעים לסוגיות חופש הביטוי הכללי והחופש האקדמי של מרצים וחוקרים במוסדות להשכלה גבוהה: דוחות 'אם תרצו' ו'המכון לאסטרטגיה ציונית', התבטאות שר החינוך והעצומה נגדה, וחשיפת האולטימטום שהגישה תנועת 'אם תרצו' לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון. הרבה יותר בשקט התרחשו אירועים נוספים, שאינם פחותים בחשיבותם: הקפאת המו"מ בין התאחדות הסטודנטים לאוצר והכרזת האוצר ויו"ר ות"ת על השקת תכנית רפורמה חדשה שתיושם החל משנת תשע"א בחמש השנים הבאות. למרות ששני האירועים האחרונים נראים כבלתי קשורים לשאלות החופש האקדמי, יש קשר: העמקת ההתערבות הממשלתית בניהול האוניברסיטאות (התערבות שהוזכרה בהכרזות על הרפורמה והקמת 'מרכזי מצוינות', אך פרטיה המלאים עדיין לא הוצגו בפומבי). התערבות זו מלווה ומעמיקה את התהליך המתמשך, שנראה כסותר אותה במהותו – קידום אגרסיבי של הפרטת מערכת ההשכלה הגבוהה והכפפת הפעילות האקדמית לעקרונות השוק. המחשה להתקדמות התהליך (וגם לפירותיו הבאושים) אפשר למצוא בפרשיות האחרונות הקשורות בוועד המנהל של אוניברסיטת ת"א, שמלמדות על משמעויות העברת הניהול האקדמי לידיהם של "נציגי הציבור" (ציבור בעלי ההון). ואיך זה קשור לסוגיית החופש האקדמי? למשל, בכך שהכפפת האקדמיה להגיון הרווחיות הכלכלית מובילה לפגיעה בתחומי ידע שאינם "רווחיים" ומכפיפה את המומחים בהם למיסחור המחקר וההוראה בהם, בניגוד לשיקולים האקדמיים שאמורים לכוון את המחקר וההוראה, שיקולים שהחופש האקדמי נועד להבטיח. במילים אחרות, העמקת תהליך ההפרטה כרוכה בפגיעה בחופש האקדמי. לתכנית הרפורמה של האוצר התלוו הבטחות לשיקום והגנה על תחומים שרגישים במיוחד לנזקי השוק, כמו מדעי הרוח (הגנה שלולא אופי התערבות האוצר לא היה בה צורך). מכל מקום, השאלה אם מדובר בשיקום אמיתי של מדעי הרוח, או במהלך נוסף של התערבות לצורך העמקת השליטה הפוליטית באקדמיה, תקבל מענה כאשר יתבררו פרטי הרפורמה, ובעיקר – אופי תיקוני המודל התקציבי שכלולים בה.

לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית תשע"א, מובאת להלן סקירתו של פרופ' עודד גולדרייך על מאמר אקדמי שכתב בזמנו פרופ' חיים גנז. המאמר מנתח את מושגי היסוד הנוגעים לסוגיית החופש האקדמי. הדיונים כאן, בתקשורת ובקמפוסים בסוגיה זו מצביעים על כך שיש חוסר בהירות ואי דיוקים רבים ביחס למושג החופש האקדמי, מטרותיו ומשמעויותיו. יש לקוות שהדברים להלן (וכמובן, המאמר המקורי) יתרמו להבהרת המושגים ולשיפור רמת הדיון בסוגיה חשובה זו.

*                           *                            *                          *                           *

שאלת החופש האקדמי, משמעותו והצדקתו, עולה במגוון של דיונים אקטואליים הנוגעים לתפקיד האקדמיה והיחס בינה לבין החברה. בהקשר זה, יש עניין רב במאמרו של חיים גנז "חופש אקדמי" שהתפרסם בשנות השמונים בעיוני משפט (ראו גם הפרק השלישי בספרו מריכארד ואגנר עד זכות השיבה: ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות [עם עובד, 2006]).

המאמר המקורי משתרע על יותר מארבעים עמוד. לכן נטלתי לעצמי את העונג להכין סקירה קצרה שלו ולהוסיף מספר הערות אקטואליות. למותר לציין שסקירה זאת דלה בתוכנה ביחס למאמר המקורי, ושאני ממליץ על קריאת המקור.

שני סוגים של חופש אקדמי והציר המרכזי לבירור פשרם והצדקתם

המאמר המקורי עוסק בשני סוגים של חופש אקדמי: (1) חופש אקדמי חוץ-מקצועי אשר מתייחס לאפשרות הצמצום, ההרחבה, או ההגנה המיוחדת על החופש של אנשי אקדמיה לפעול פוליטית וחברתית, ו(2) חופש אקדמי מקצועי מפני סמכות פוליטית או חברתית.

הדיון מניח שהסביבה הפוליטית החיצונית (לאקדמיה) שבה מדובר היא ליברלית – חברה שהעיקרון המארגן שלה הוא קדימות של הפרט ביחס למדינה ולחברה. אך נראה לי שמסקנותיו תקפות, במידות שונות, גם לגבי חברות אחרות.

הציר המרכזי של המאמר הוא הגדרת האקדמיה כמוסד חברתי שתפקידו קידום הידע וההבנה האנושית, והטענה שיש קשר הדוק בין קידום הידע וההבנה לבין חירות החקירה והלימוד, אשר מצידן מסתמכות על עידוד סקרנות, ביקורתיות וספקנות. יתר על כן, תפקיד האקדמיה כמעוז חירות החקירה מאזן את צמצום החירות הזאת במוסדות חברתיים אחרים (לדוגמא, בצבא או בשירות הממשלתי), איזון שמתחייב מאופי החברה הליברלית. (חברה זו בנויה על איזונים בין ערכים מנוגדים כך שאם קיימים מוסדות אשר מתרכזים בערכי הביטחון והיציבות החברתית תוך צמצום ערך החירות, אזי חייבים להיות מוסדות אחרים אשר מופקדים על ערך החירות.)

המשך קריאת הפוסט "על מרכזיות החופש האקדמי לאקדמיה: סקירת מאמר של חיים גנז והערות אקטואליות / עודד גולדרייך"