שמחת תורה תשע"ג, 7.10.2012

חבר/ת מל"ג יקר/ה – שלום רב,

אני כותבת אליך מכתב זה כחברת סגל באוניברסיטת בן גוריון וכפעילה במסגרת "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית". בפורום שותפים מרצים וסטודנטים מקמפוסים שונים בנסיון לעצור את תהליכי ההפרטה והתיעוש ההרסניים המתרחשים זה למעלה מעשור במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. את פירותיהם הבאושים של תהליכים אלה אוכלים אנו, אנשי האקדמיה, המוסדות להשכלה גבוהה והחברה בישראל כולה בימים אלה ממש, גם אם בבלי דעת.

זה גם ההקשר של פנייתי אליך. בקשתי היא כי תקדיש/י דקות אחדות מזמנך לקריאת מכתבי, למרות אורכו, בטרם תחליט/י על אופן הצבעתך במליאת המל"ג, בשאלה אם לקבל או לדחות את הצעת ההחלטה שתוגש בפניך מטעם ועדת המשנה להבטחת איכות של המל"ג ביחס למחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. זו עומדת להיות הצבעה גורלית, לכן אני מבקשת להציג בפניך את ההקשר הרחב של הצעה זו, את משמעותה ואת ההשלכות מרחיקות הלכת של כל החלטה שתתקבל במליאת מל"ג, לא רק ביחס למחלקה או לאוניברסיטה הנוגעות בדבר, אלא ביחס למערכת האקדמית בישראל כולה. להלן אנסה להבהיר מדוע אני סבורה שזו החלטה כה גורלית, שמשמעותה חורגת הרבה מעבר לגורל המחלקה לפוליטיקה וממשל (עניין שכשלעצמו, אף הוא רב משמעות), ומדוע אני קושרת בין סוגיה זו לבין תהליכי הפרטת האקדמיה.

מעמדך הציבורי והישגיך האקדמיים הובילו לכך שבימים אלה, את/ה מייצג/ת אותי ואת יתר חברי הסגל האקדמי, במוסד המעצב את מדיניות ההשכלה הגבוהה בישראל, המל"ג. מוסד זה הוקם בשעתו כדי לשמש מסגרת כללית לפיתוח מערכת ההשכלה הגבוהה הציבורית בישראל ולשמירה על עצמאותה המלאה. תפקיד נכבד זה, המופקד כעת בידיך, נועד להבטיח את האוטונומיה האקדמית המלאה של המוסדות להשכלה גבוהה. המל"ג הוקמה במטרה למנוע אפשרות שהממשלה, כל ממשלה, תתערב בניהול המערכת האקדמית או תכפה עליה שיקולים פוליטיים, למרות שהממשלה היא המופקדת על תקצוב המוסדות להשכלה הגבוהה, וכתוצאה מכך ידה מונחת בקביעות על עורק החיים האקדמיים הראשי, התקציב. האוטונומיה האקדמית הוכרה כתנאי הכרחי ע"י ראשי המדינה מראשית ימיה, בהם פוליטיקאים ומדינאים מובהקים, שהשכילו להבין כי אקדמיה שמעורבים בניהולה שיקולים זרים, אקדמיה שהחוקרים והמרצים בה אינם נהנים מחופש אקדמי מלא ומאורך נשימה כלכלי שדרוש לפיתוח מחקר ארוך טווח, ומהחירות המלאה לחשוב, לפתח רעיונות, לשאול שאלות ביקורתיות, לנסות ולטעות, ללא חשש לעתידם וללא דרישה, מפורשת או מרומזת, להפיס דעתם של בעלי שררה וממון – אקדמיה כזו לעולם לא תוכל להוביל להישגים משמעותיים, לתרום לקידום החברה הישראלית, ולמלא בכך את תפקידה כאקדמיה ציבורית.

ואכן, במשך שנים, מאז חקיקת חוק המל"ג והקמתן של המל"ג ושל הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת), שעוסקת מטעמה בחלוקת המשאבים הציבוריים למוסדות ההשכלה הגבוהה, נבנתה בישראל מערכת אקדמית מפוארת, שהגיעה להישגים בינלאומיים מרשימים ותרומתה לחברה, לתרבות ולכלכלה בישראל הייתה לשם דבר בארץ ובעולם. מיותר לומר, אולם בכל זאת אדגיש, כי איש אינו טוען שמערכת זו מושלמת, שהיא נקייה מפגמים ושאין מה לשפר ולתקן בה ובהתנהלותה. אולם הישגיה ויוקרתה בעולם מדברים בעד עצמם, ובעד אוירת החופש האקדמי שאיפשרה אותם.

המשך קריאת הפוסט "מכתב גלוי אל חברי המועצה להשכלה גבוהה"

המסה הקצרה המופיעה כאן הופנתה במקורה לקהילה האקדמית, ומניחה היכרות טובה עם המערכת האקדמית. בדיעבד, נראה לי שמסה זו יכולה לעניין גם קוראים אחרים. לשם הבהרה, הוספתי כמה הערות בפסקאות המופיעות בסוגריים מרובעים. אני מבקש להדגיש שמסה זו נוגעת רק לאספקט אחד של פרשת דו"ח ועדת ההערכה של המל"ג על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון (אב"ג), בפרט להיותה של פרשה זאת דוגמא מובהקת וחמורה לבעייתיות שבבסיס ועדות ההערכה הנ"ל. חשוב לציין שהנושא הפוליטי אינו מרכזי בדו"ח עצמו ואינו מהווה בסיס להמלצות החמורות (והבלתי מוצדקות) הכלולות בו, למרות שנראה שהיה לנושא זה תפקיד חשוב מאחורי הקלעים.  אולם, כידוע, הדיון הציבורי בדו"ח נסוב על הנושא הפוליטי (ועל נושאים הכרוכים בו), וזאת בשל ניסיונם של גורמים פוליטיים ימניים לנצל את הדו"ח לשם פגיעה במחלקה הנ"ל, כדי להרתיע ולהשתיק ביקורת יסודית על דרכם הפוליטית. במצב עניינים זה, אינני יכול לעבור לדיון בנושא של הבעייתיות שבבסיס ועדות ההערכה של המל"ג לפני שאומר במפורש שאני מתייצב כנגד המתקפה הימנית על חופש המחשבה והביטוי, ובפרט בנגד המתקפה הימנית על המחלקה לפוליטיקה וממשל באב"ג.

מבוא שהינו גם מעין סיכום

מסה קצרה זאת נכתבת בתגובה לדו"ח הערכת האיכות ביחס למחלקה לפוליטיקה וממשל באב"ג (להלן המחלקה באב"ג), אולם אני מחזיק בדעות העקרוניות המובאות בה כבר הרבה שנים. המקרה של הדו"ח ביחס למחלקה באב"ג מדגים שהבעייתיות העקרונית שבבסיס ועדות ההערכה הנ"ל עלולה להיתרגם לסכנה ממשית. לדעתי, הרעיון שאפשר וצריך לבצע הערכות תקופתיות של מחלקות אקדמיות על ידי גופים שמחוץ למחלקות אלו ולכפות את מסקנותיהן על המחלקות האלו הוא שגוי וביצוע של הערכות כאלו על ידי גופים שמחוץ למוסד עצמו פסול שבעתיים וגם עומד בסתירה לחוק המל"ג (1958).

אני מבקש להדגיש את התיבות "תקופתיות" ו"לכפות" שבמשפט האחרון. אינני חולק על התועלת שבהסתמכות על ועדות מומחים לצורך דיון באפשרות לפתיחת מחלקה חדשה, ובהסתמכות על ועדות כאלו כאשר יש חששות מבוססים לגבי תפקוד לקוי מהותית של מחלקה קיימת. אני מבקש להדגיש שלדעתי תנאים אלו לא מתקיימים במקרה של המחלקה באב"ג, אפילו אם נקבל במלואן את כל הטענות המופיעות בדו"ח הועדה ואפילו אם המחלקה תסרב להתייחס אפילו לטענה אחת. (ארמוז כאן שכמה מן הטענות וההמלצות המרכזיות שבדו"ח הינן שגויות עקרונית וקביעה זאת אינה מחייבת מומחיות בתחום המחלקה, אלא מתחייבת מהעקרונות שאסקור בהמשך.)

כמוכן, אינני מתכחש לתועלת שעשויה לצמוח מהערות והצעות של מומחים חיצוניים, בין אם הם חולקים את אותה השקפת עולם או לא, ואפילו הם רק אורחים לרגע (כמו ועדות ההערכה של המל"ג). אבל יש הבדל עקרוני בין עצות כאלה הנמסרות למחלקה אקדמית כחומר למחשבה (ופעולה אפשרית) לבין כפיית שינויים על המחלקה.

לדעתי, אופן הפעולה של ועדות הערכה של המל"ג וכפיית המלצותיהן (על המחלקות המוערכות) עומדים בסתירה למהות האקדמיה וכן בסתירה לחוק המל"ג (1958). הסכנה בסתירות אלו גדולה במיוחד בעידן הנוכחי אשר מאופיין בהתערבות גסה, בלתי-מושכלת ונגועה בשיקולים זרים של הממשלה בנעשה באקדמיה.

[אני מבקש להבהיר את שלושת הביטויים החריפים המופיעים בסוף הפסקה האחרונה ומתייחסים להתערבות הממשלתית באקדמיה. זאת הינה "גסה" במובן שהיא משתמשת באמצעי כפיה כוחניים (כדוגמת חנק תקציבי), היא "בלתי מושכלת" במובן שאינה מבינה את האופי הבסיסי ועקרונות היסוד של המערכת בה היא מתערבת, והיא "נגועה בשיקולים זרים" כגון קידום אידיאולוגיה ניאו-ליברלית ולאומנית.]

למרות שהאספקט האקדמי של הנושא חשוב יותר בעיני, אפתח באספקט המשפטי. הדיון יהיה עקרוני באופיו, ויתייחס לשני מקרים ספציפיים (בעיקר למקרה של הדו"ח על המחלקה באב"ג) לצורך הדגמה.

המשך קריאת הפוסט "על ועדות הערכת האיכות של המל"ג / פרופ' עודד גולדרייך"

המאמר להלן התפרסם אתמול באתר "העוקץ":

לפני כשבוע, תחת הכותרת "שתיקה רועמת", נשאלה ברשת מדעי החברה הישראלית השאלה הכיצד ייתכן שחוקרים במחלקות מדע המדינה ומחלקות אחרות במדעי החברה ובאקדמיה כולה, שותקים ואינם יוצאים במחאה משותפת נוכח מחול השדים סביב דוח ועדת ההערכה על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון.

אכן, שאלה טובה. בעצם, אפשר היה לשאול את השאלה הזאת כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות. אולם המתקפות הקודמות על החופש האקדמי וחופש הביטוי האזרחי באקדמיה היו תוצאה של יוזמות מצד גורמים חוץ-אקדמיים. אמנם, אפשר היה לסמן כבר אז את רפיון התגובה של ראשי האקדמיה, אך כעת הממסד האקדמי עצמו הוא זה שמתנדב לקעקע את אחד מעמודי התווך המרכזיים (אם לא ה-) של זכות קיומה של האקדמיה ושל יכולתה להבטיח תנאים למחקר מדעי ויצירה אינטלקטואלית בעלי ערך: חופש המחשבה, הביטוי, היצירה, הספק והביקורת.

והשתיקה אכן רועמת. מפתיעה? לא! זה עשור ויותר עוברת האקדמיה תהליכי שינוי הרסניים, רובם ביוזמת הממשלה. שינויים אלה קשורים לאופי ניהול מוסדות ההשכלה הגבוהה ומבנה המערכת האקדמית, לכן אין זה ברור לעין מה להם ולסקנדל התורן סביב דו"ח ועדת ההערכה על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוני' בן גוריון. על פניו, הוא נראה כמאבק פנימי באקדמיה, או לחילופין כעוד ויכוח בין שמאל לימין במרחב הציבורי הישראלי. אולם דווקא ההקשר של תהליכי הרס האקדמיה, שפרשה זו מציפה, מעניין: הוא מספק הזדמנות להתוודע לברית הבלתי קדושה בין תהליכי ההפרטה והתיעוש של האקדמיה לבין השיח הלאומני ששוטף באחרונה את ישראל.

הפוליטיזציה של האקדמיה שאותה מבטא הדו"ח על המחלקה לפוליטיקה וממשל והשתיקה האקדמית הרועמת בעקבותיו – שניהם פירותיו הבאושים של תהליכי התיעוש והתיאגוד של האקדמיה בישראל, ויש בהם עדות לקשר האמיץ בין שתי השקפות שעל פניו אינן נראות קשורות זו בזו: האידיאולוגיה הניאו-ליברלית שמעצבת את תיעוש האקדמיה ותהליכי הפרטה אחרים בישראל והאידיאולוגיה הלאומנית שמאפיינת את השדה הפוליטי הישראלי.

כאן מופיע המאמר המלא.

המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) פרסמה אתמול הודעה המכילה גילוי דעת בנושא החופש האקדמי והחלטה בעניין תמיכתם של מרצים בחרם אקדמי על ישראל. מנוסח ההודעה עולה כי המל"ג קיימה שורה של דיונים בנושאים אלה. ההחלטות וגילוי הדעת כוללים הצהרה בדבר חשיבות החופש האקדמי וההגנה עליו מפני כל פגיעה, הצורך במניעת פוליטיזציה של האקדמיה, וקביעה כי תמיכת מרצים בחרם אקדמי על ישראל היא פסולה. כמו כן, כולל המסמך החלטה כי הטיפול בכל חשש קונקרטי לפגיעה בחופש האקדמי הוא באחריות המוסד להשכלה גבוהה הרלבנטי לאותו מקרה, בעוד המל"ג, בתוקף תפקידה, תוודא "שאכן המוסדות מקיימים אחריותם זו". סוגיית התמיכה של מרצים בחרם אקדמי על ישראל אינה כלולה בגילוי הדעת, אלא בהחלטה נפרדת הרואה בתמיכה כזו פגיעה במערכת האקדמית. גם בנושא זה הטיפול בגילויי תמיכה בחרם אקדמי מסורים לידי המוסדות להשכלה גבוהה עצמם, הנקראים ע"י המל"ג "לתת את הדעת על הענין, ולגבש דרכי התמודדות".

הרקע להחלטות המל"ג הוא הטענות בדבר הטיה פוסט-ציונית באקדמיה ובמחלקות מסוימות באוניברסיטאות בישראל, שהעלו "אם תרצו" ו"המרכז לאסטרטגיה ציונית" בדוחות שפרסמו בשנה שעברה, וכן הדרישות שהציב ארגון "אם תרצו" לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון בנושא זה בליווי איומים בפגיעה בתרומות מחו"ל לאוניברסיטה. אלה גררו דיונים של ועדת החינוך של הכנסת והבעת עמדות מצד שר החינוך, שלא רק שלא נקט עמדה ברורה נגד נסיונות הפוליטיזציה הללו של המערכת האקדמית, אלא אף עלול היה להשתמע מדבריו שהוא נותן לגיטימציה למגמות אלה, בשם הפתיחות, כביכול, ועידוד שיח ציבורי בנושא. התבטאויות אלה מצד חברי כנסת ושר החינוך, והתגובה להן בדמות העצומה שהגיש "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית" לשר החינוך, אכן עוררו דיון ציבורי ער. בעקבות זאת, הביע שר החינוך את דעתו שעל המל"ג לפרסם קוד מחייב לכל המוסדות האקדמיים בנושא החופש האקדמי. ראשי האוניברסיטאות ואנשי אקדמיה מן השורה התנגדו לכוונה זו והביעו חשש מהעדר התועלת שתהיה בכך לעניין עצמו, לעומת הנזק שיגרם מהמאבק על עיצוב קוד אתי מעין זה.

על רקע זה, יש לראות את ההחלטה להסתפק בגילוי דעת ואת תוכנו של גילוי דעת זה – באור חיובי. זאת משום שיש בהם נקיטת עמדה ברורה ומתבקשת ממוסד כמו המל"ג בסוגיות ליבה כגון החופש האקדמי. טעם נוסף לכך הוא שבהחלטתה להשאיר את הטיפול במצבים קונקרטיים בתחום זה למוסדות להשכלה גבוהה, נמנעה המל"ג מהתערבות מיותרת באוטונומיה של מוסדות אלה, התערבות שהייתה נגרמת מהכפפה לקוד מסוג זה מטעם המל"ג. כמו כן היא מנעה בכך פולטיזציה שהייתה נגרמת מעצם המאבק על עיצובו של קוד כזה.

יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהעובדה שהמוסד הממלכתי העומד בראש המערכת האקדמית, המל"ג, חש צורך לפרסם גילוי דעת המסביר את עקרון החופש האקדמי, עקרון שמהווה יסוד מוסד של כל מערכת אקדמית ראויה לשמה בחברה דמוקרטית וחופשית – עובדה זו מהווה אינדיקציה שלילית ביחס למצב החינוך לדמוקרטיה בישראל. בסופו של יום, זוהי תעודת עניות לחברה בישראל, ובראש ובראשונה למנהיגיה הפוליטיים בממשלה ובכנסת.

אוניברסיטה פתוחה וחופשית

פורום אב"ג להגנת ההשכלה הציבורית & אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון

עורכים

הפנינג השכלה גבוהה ונגישה לכל – לכבוד פתיחת שנת הלימודים תשע"א

הרצאות קצרות ודיון פתוח בעקבות כל אחת מהן בנושאים הנוגעים לתחומי ההתמחות של המרצים וקשורים לסוגיות שעלו לאחרונה לסדר היום בקמפוס אב"ג ובציבור בישראל

דברי פתיחה: אורי קידר, יו"ר אגודת הסטודנטים
ההרצאות וכללי הדיון: ד"ר איריס אגמון, פורום אב"ג להגנת ההשכלה הציבורית

ד"ר נדב דוידוביץ, רפואה
אי-שוויון בבריאות – מקומה של האקדמיה ושותפות עם הקהילה

ד"ר גיא ביינר, היסטוריה
חקירה ממשלתית של פתיחת אש על מפגינים אזרחים בידי חיילים: המקרה של "יום ראשון הארור" בצפון אירלנד

פרופ' סטיב רוזן, ארכיאולוגיה
האם יש ארכיאולוגיה פוסט-ציונית?

פרופ' אורי רם, סוציולוגיה
המחקר הסוציולוגי הביקורתי בישראל

ד"ר רוני קאופמן, עבודה סוציאלית
אקטיביזם אקדמי לשינוי חברתי

פרופ' איריס פרוש, ספרות עברית
ציונות ואנטי-ציונות בספרות העברית, 1920-1880

פרופ' יצחק (יאני) נבו, פילוסופיה
החופש האקדמי בישראל

ד"ר אפרים דוידי, עבודה סוציאלית
מאוניברסיטה ציבורית לאוניברסיטה תאגידית

פרופ' מרדכי זלקין, היסטוריה של עם ישראל
של מי ההיסטוריה הזאת?

ציבור הסטודנטים, המרצים ועובדי האוניברסיטה מוזמן!

האירוע ביום שני 18.10.2010, בין 14:15-11:00, בצל הפרגולה המערבית, בין בנין 72 לבנין הסנאט

במרוצת הקיץ האחרון התרחשו במערכת ההשכלה הגבוהה אירועים מדאיגים אחדים שרובם נוגעים לסוגיות חופש הביטוי הכללי והחופש האקדמי של מרצים וחוקרים במוסדות להשכלה גבוהה: דוחות 'אם תרצו' ו'המכון לאסטרטגיה ציונית', התבטאות שר החינוך והעצומה נגדה, וחשיפת האולטימטום שהגישה תנועת 'אם תרצו' לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון. הרבה יותר בשקט התרחשו אירועים נוספים, שאינם פחותים בחשיבותם: הקפאת המו"מ בין התאחדות הסטודנטים לאוצר והכרזת האוצר ויו"ר ות"ת על השקת תכנית רפורמה חדשה שתיושם החל משנת תשע"א בחמש השנים הבאות. למרות ששני האירועים האחרונים נראים כבלתי קשורים לשאלות החופש האקדמי, יש קשר: העמקת ההתערבות הממשלתית בניהול האוניברסיטאות (התערבות שהוזכרה בהכרזות על הרפורמה והקמת 'מרכזי מצוינות', אך פרטיה המלאים עדיין לא הוצגו בפומבי). התערבות זו מלווה ומעמיקה את התהליך המתמשך, שנראה כסותר אותה במהותו – קידום אגרסיבי של הפרטת מערכת ההשכלה הגבוהה והכפפת הפעילות האקדמית לעקרונות השוק. המחשה להתקדמות התהליך (וגם לפירותיו הבאושים) אפשר למצוא בפרשיות האחרונות הקשורות בוועד המנהל של אוניברסיטת ת"א, שמלמדות על משמעויות העברת הניהול האקדמי לידיהם של "נציגי הציבור" (ציבור בעלי ההון). ואיך זה קשור לסוגיית החופש האקדמי? למשל, בכך שהכפפת האקדמיה להגיון הרווחיות הכלכלית מובילה לפגיעה בתחומי ידע שאינם "רווחיים" ומכפיפה את המומחים בהם למיסחור המחקר וההוראה בהם, בניגוד לשיקולים האקדמיים שאמורים לכוון את המחקר וההוראה, שיקולים שהחופש האקדמי נועד להבטיח. במילים אחרות, העמקת תהליך ההפרטה כרוכה בפגיעה בחופש האקדמי. לתכנית הרפורמה של האוצר התלוו הבטחות לשיקום והגנה על תחומים שרגישים במיוחד לנזקי השוק, כמו מדעי הרוח (הגנה שלולא אופי התערבות האוצר לא היה בה צורך). מכל מקום, השאלה אם מדובר בשיקום אמיתי של מדעי הרוח, או במהלך נוסף של התערבות לצורך העמקת השליטה הפוליטית באקדמיה, תקבל מענה כאשר יתבררו פרטי הרפורמה, ובעיקר – אופי תיקוני המודל התקציבי שכלולים בה.

לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית תשע"א, מובאת להלן סקירתו של פרופ' עודד גולדרייך על מאמר אקדמי שכתב בזמנו פרופ' חיים גנז. המאמר מנתח את מושגי היסוד הנוגעים לסוגיית החופש האקדמי. הדיונים כאן, בתקשורת ובקמפוסים בסוגיה זו מצביעים על כך שיש חוסר בהירות ואי דיוקים רבים ביחס למושג החופש האקדמי, מטרותיו ומשמעויותיו. יש לקוות שהדברים להלן (וכמובן, המאמר המקורי) יתרמו להבהרת המושגים ולשיפור רמת הדיון בסוגיה חשובה זו.

*                           *                            *                          *                           *

שאלת החופש האקדמי, משמעותו והצדקתו, עולה במגוון של דיונים אקטואליים הנוגעים לתפקיד האקדמיה והיחס בינה לבין החברה. בהקשר זה, יש עניין רב במאמרו של חיים גנז "חופש אקדמי" שהתפרסם בשנות השמונים בעיוני משפט (ראו גם הפרק השלישי בספרו מריכארד ואגנר עד זכות השיבה: ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות [עם עובד, 2006]).

המאמר המקורי משתרע על יותר מארבעים עמוד. לכן נטלתי לעצמי את העונג להכין סקירה קצרה שלו ולהוסיף מספר הערות אקטואליות. למותר לציין שסקירה זאת דלה בתוכנה ביחס למאמר המקורי, ושאני ממליץ על קריאת המקור.

שני סוגים של חופש אקדמי והציר המרכזי לבירור פשרם והצדקתם

המאמר המקורי עוסק בשני סוגים של חופש אקדמי: (1) חופש אקדמי חוץ-מקצועי אשר מתייחס לאפשרות הצמצום, ההרחבה, או ההגנה המיוחדת על החופש של אנשי אקדמיה לפעול פוליטית וחברתית, ו(2) חופש אקדמי מקצועי מפני סמכות פוליטית או חברתית.

הדיון מניח שהסביבה הפוליטית החיצונית (לאקדמיה) שבה מדובר היא ליברלית – חברה שהעיקרון המארגן שלה הוא קדימות של הפרט ביחס למדינה ולחברה. אך נראה לי שמסקנותיו תקפות, במידות שונות, גם לגבי חברות אחרות.

הציר המרכזי של המאמר הוא הגדרת האקדמיה כמוסד חברתי שתפקידו קידום הידע וההבנה האנושית, והטענה שיש קשר הדוק בין קידום הידע וההבנה לבין חירות החקירה והלימוד, אשר מצידן מסתמכות על עידוד סקרנות, ביקורתיות וספקנות. יתר על כן, תפקיד האקדמיה כמעוז חירות החקירה מאזן את צמצום החירות הזאת במוסדות חברתיים אחרים (לדוגמא, בצבא או בשירות הממשלתי), איזון שמתחייב מאופי החברה הליברלית. (חברה זו בנויה על איזונים בין ערכים מנוגדים כך שאם קיימים מוסדות אשר מתרכזים בערכי הביטחון והיציבות החברתית תוך צמצום ערך החירות, אזי חייבים להיות מוסדות אחרים אשר מופקדים על ערך החירות.)

המשך קריאת הפוסט "על מרכזיות החופש האקדמי לאקדמיה: סקירת מאמר של חיים גנז והערות אקטואליות / עודד גולדרייך"