ברשימת הפורום של אוניברסיטת בן גוריון מתקיים מזה מספר ימים דיון סוער על תגובתה של נשיאת האוניברסיטה, פרופ' רבקה כרמי, לתקשורת ובתוך הקמפוס, לכתבה שפרסם ד"ר ניב גורדון, מרצה בכיר באוניברסיטת בן גוריון, בעיתון "לוס אנג'לס טיימס". הדיון מתמקד בסוגיית חופש הביטוי של מרצים (במקרה זה – ניב גורדון) ובתגובתה של הנשיאה ועמדתה ביחס ללחצים שמפעילים תורמים שמתכוונים להתנות את תרומותיהם לאוניברסיטה בנקיטת צעדים מטעם הנהלת האוניברסיטה נגד ניב גורדון. להלן דיווח על הדיון הזה ועל ניסיונות חברי הפורום להידבר עם נשיאת האוניברסיטה:
כזכור, לפני כשבוע התפרסמה הכתבה לעיל שבה ניב גורדון קובע כי בשלטונה המתמשך בפלסטינים ובאי-קידומו של פתרון הסכסוך עמם, מדינת ישראל יצרה ומקיימת משטר אפרטהייד. היות שהגיע למסקנה שאין סיכוי שישראל תפעל ביוזמתה לשנות מצב זה הדרך היחידה שנותרה לדעתו כדי להביא להפסקת משטר האפרטהייד היא קריאה להחרמה הדרגתית של ישראל. המאמר גרר אינספור תגובות בארץ ובחו"ל. באחת הראשונות ביניהן, קרא קונסול ישראל בלוס אנג'לס לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון להגיב בתקיפות ולעצור בכך תורמים של האוניברסיטה מלמשוך את תרומותיהם. ותגובת נשיאת האוניברסיטה אכן לא אחרה לבוא. פרופ' רבקה כרמי צוטטה בכלי תקשורת שונים ובדבריה גינתה בחריפות את דבריו של גורדון וקבעה כי "אנשי אקדמיה שחשים כך כלפי מדינתם, מוזמנים לחפש אכסנייה מקצועית ואישית אחרת במקום אחר"
כזכור, לפני כשבוע התפרסמה הכתבה לעיל שבה ניב גורדון קובע כי בשלטונה המתמשך בפלסטינים ובאי-קידומו של פתרון הסכסוך עמם, מדינת ישראל יצרה ומקיימת משטר אפרטהייד. היות שהגיע למסקנה שאין סיכוי שישראל תפעל ביוזמתה לשנות מצב זה הדרך היחידה שנותרה לדעתו כדי להביא להפסקת משטר האפרטהייד היא קריאה להחרמה הדרגתית של ישראל. המאמר גרר אינספור תגובות בארץ ובחו"ל. באחת הראשונות ביניהן, קרא קונסול ישראל בלוס אנג'לס לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון להגיב בתקיפות ולעצור בכך תורמים של האוניברסיטה מלמשוך את תרומותיהם. ותגובת נשיאת האוניברסיטה אכן לא אחרה לבוא. פרופ' רבקה כרמי צוטטה בכלי תקשורת שונים ובדבריה גינתה בחריפות את דבריו של גורדון וקבעה כי "אנשי אקדמיה שחשים כך כלפי מדינתם, מוזמנים לחפש אכסנייה מקצועית ואישית אחרת במקום אחר".
במקביל שלחה פרופ' כרמי לחברי הסגל הבכיר באב"ג מכתב שנפתח במילים "ברצוני לחלוק עמכם…" ומסתיים ב"כל שאני רוצה הוא לשתף אתכם…". במכתב משיחה הנשיאה עם חברי הסגל לפי תומה וכדבריה, מבקשת רק לשתף אותם במצוקות שאליהן נקלעה האוניברסיטה כתוצאה ממאמרו של גורדון ובסכנה הקיומית שמרחפת עליה.
מיד עם הופעת הפרסומים בתקשורת על עמדת הנשיאה והעברת המכתב שלה לסגל, התפתח דיון בקרב קבוצה של מרצים לגבי ניסוח מכתב מחאה לנשיאה. המחלוקת העיקרית הייתה אם להתייחס במכתב לתוכן העמדה שביטא ד"ר גורדון בסוגיית שלטון ישראל בשטחים והקריאה לחרם, או להתמקד רק בסוגיית חופש הביטוי וזכותו של כל מרצה לבטא את עמדותיו הפוליטיות והאחרות בחופשיות וללא מורא מעסיקים, תורמים וכל גורם אחר, כל זמן שאינו עובר על מגבלות החוק בנושא חופש הביטוי. ההכרעה הייתה לטובת האפשרות השנייה. את המכתב לנשיאה ניסח ד"ר יצחק (יאני) נבו מהמחלקה לפילוסופיה ובשלב זה עבר הדיון לרשימת הפורום, ל דיון על תוכן המכתב ואיסוף חתימות. מאותו רגע התפתח דיון ערני ולעיתים נוקב מאד בפורום, דיון שנמשך גם כעת ומתייחס להתבטאויות והתפתחויות נוספות שהיו בפרשה במהלך השבוע (להלן).
ברשימת הפורום נאספו עוד באותו יום 25 חתימות. מתוך רצון להעביר את המכתב בדחיפות לנשיאה, כדי שתשקול את בקשתנו המנומקת להימנע מכל פגיעה בעקרון חופש הביטוי ולהפריד בין אי הזדהותה עם דעותיו של גורדון לבין זכותו כאזרח להביע גם דעות קיצוניות מבלי שיושמעו כלפיו איומים, ומתוך שאיפתנו לתרום להנמכת גובה הלהבות וחששנו שההתבטאויות השונות יובילו למהלכים שיקשה לתקנם אחר כך, העברנו את המכתב עם רשימת החותמים הראשונה אל הנשיאה עוד באותו יום. במקביל, איסוף החתימות והעברתן אליה נמשך (גם כעת). תקוותנו ובקשתנו במכתב הייתה להיפגש איתה כדי לשוחח על עמדתה ועמדותינו (אחרי הכול, במכתבה לסגל היא העבירה מסר שאנחנו שותפים!) תשובתה הייתה מיידית ולאכזבתנו, התברר שהשותפות לא האריכה ימים (יום, ליתר דיוק). היא דחתה את רעיון הפגישה.
יש לציין כי במסגרת הדיון בפורום אב"ג, שכאמור – נמשך ומדי פעם מצטרפים אליו דוברים חדשים – עולות שאלות רבות, חלקן בעלות אופי מעשי, כגון איך אפשר למתן את ההתלהמות בתקשורת ובקמפוס ביחס למאמרו של גורדון, ורובן – שאלות עקרוניות: מה משמעותו של חופש הביטוי בתנאים שנוצרו כאן? האם מלבד מגבלות החוק, מרצים ונושאי תפקידים באוניברסיטה (ד"ר גורדון הוא גם ראש מחלקה) אמורים להימנע מביטוי עמדות שעלולות לפגוע בתרומות לאוניברסיטה, או שעלולות לעודד חרם אקדמי שיפגע בעמיתיהם? והאם מרצים אמורים לקבל על עצמם מגבלות כאלה בהתנדבות, או שמדובר במגבלות שהאוניברסיטה עצמה רשאית להטיל? האם הנשיאה פעלה כראוי כאשר קבעה כי גורדון חצה קווים אדומים וכאשר במשתמע העבירה מסר שלגיטימי מצד תורמים לצפות שתרומותיהם יקנו להם זכות להכתיב לאוניברסיטה אילו עמדות פוליטיות היא תסבול בקרב עובדיה ואילו לא? או שמא בכך היא פוגעת לא רק בחופש הביטוי של חברי הסגל אלא גם בחופש האקדמי באוניברסיטה? העמדות שמוצגות בדיון זה אינן אחידות כלל. יש שתומכים בזכותו של ד"ר גורדון וכל אדם להביע את דעתו אך מסתייגים מתוכנה, יש שמביעים תמיכה ללא סייג, יש שמתנגדים לחלוטין, ויש המדגישים את שאלת שיקול הדעת והתבונה שבקריאה לחרם.
ההתפתחות האחרונה (בינתיים) הייתה פגישה שערכו רקטור האוניברסיטה ודיקן הפקולטה למדעי החברה והרוח עם מרצים מהפורום שחתמו על המכתב לנשיאת האוניברסיטה, ושבעקבותיה רקטור האוניברסיטה התבטא לראשונה בפומבי בפרשה.
הפורום להגנת ההשכלה הציבורית 