המאבק נגד סגירת החוג ללימודי צרפת באוניברסיטת תל-אביב / עודד גולדרייך ולין חלוזין-דברת

החלטת אוניברסיטת תל-אביב לסגור את החוג ללימודי צרפת היא חלק מתהליך עמוק ורחב של הפיכת האוניברסיטה למוסד המכשיר כוח אדם לשימוש המגזר העסקי. בכך, החלטה זו גם משקפת את ניצחונה של מדיניות הניהול של האוניברסיטה כעסק כלכלי לכל דבר ועניין. על-פי מדיניות זו, האוניברסיטה אינה מוסד חברתי המחויב לפיתוח ידע מתקדם ולהנחלת השכלה גבוהה, אלא תאגיד עסקי המכשיר עובדים עבור תאגידים עסקיים אחרים.

אנו קוראים להתנגד להחלטה הזו, הן בשל הנזק הספציפי הצפוי לאקדמיה הישראלית מדלדול הפעילות בתחום לימודי צרפת, והן על שום המסר המגולם בה לכל האקדמיה הישראלית, לפיו  תפקידה של האוניברסיטה הוא לייצר עובדים וערכם של תחומי ידע נמדד בהתאמה לתפקיד זה. כאשר הדיבורים על "חוסר הערך המעשי של תחומי ידע מסוימים" עוברים משלב ההזנחה של תחומי ידע לשלב החיסול שלהם, נשאלת השאלה האם מוסדות ההשכלה הגבוהה והמחקר עדיין ראויים לשם זה.

המאבק הוא בין חזון האקדמיה כמוסד המופקד על פיתוח ידע והנחלה של דרכי חשיבה אשר מעשירים את עולמו של האדם, לבין צמצום פעילותה של האקדמיה להקניית מיומנויות טכניות-יישומיות. המאבק הזה כרוך בהבדל שבין ארגון האקדמיה כקהילה חופשית ותוססת של חוקרים ולומדים לבין ניהולה כתאגיד עסקי.

החלטת הסגירה של החוג ללימודי צרפת נומקה, במידה שנומקה כלל, בטענות מן הסוג היישומי והעסקי, לדוגמא, על ידי הצבעה על הירידה במספר הסטודנטים תוך התעלמות מאחריותה הישירה של האוניברסיטה למצב זה: ברי שכאשר יחידה אוניברסיטאית נתונה בחנק תקציבי מזה יותר מעשור ומספר התקנים בה יורד בהתמדה, יהיו לכך השלכות על יכולתה למשוך אליה סטודנטים. מיותר לציין שההנהלה לא ניסתה לבסס את החלטתה על שיקולים אקדמיים . לו היתה עושה זאת, היא היתה נאלצת להכיר בכך שהיא ויתרה על תפקידה כמוסד להנחלת השכלה גבוהה ומחקר אקדמי למען תכליות אחרות.

מכל הסיבות האלה, ההודעה על סגירת החוג ללימודי צרפת צריכה לשמש כדגל אדום לחוקרים, לומדים, מרצים וסטודנטים, ולכל מי שתפקידה הציבורי של האקדמיה יקר בעיניו.  לפיכך, אנו קוראים לכל הקהילה האקדמית להתגייס כנגד ההחלטה הזו.

מטה המאבק הסטודנטיאלי: "בואו להפגין איתנו"

  

מטה המאבק הסטודנטיאלי של המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון קורא לסטודנטים, מרצים ואזרחים שאכפת להם, להצטרף להפגנה ביום שלישי הקרוב בירושלים:

בחודש ספטמבר השנה החליטה ועדת המשנה להבטחת איכות במל"ג כי היא ממליצה שלא לאפשר למחלקה לפוליטיקה וממשל לרשום סטודנטים חדשים לשנת הלימודים תשע"ד, מהלך שמשמעותו סגירת המחלקה, או למצער הכפפתה המוחלטת לסמכות חיצונית וביטול עצמאותה האקדמית. החלטה זו מהווה את אקורד הסיום לדיון נוקב שהחל עם פרסום דוח ועדת בדיקה שבחנה את תפקוד המחלקה עבור המל"ג.

הקרב על המחלקה לפוליטיקה וממשל יוכרע בזמן הקרוב, אך הוא כמובן רק מערכה אחת במלחמה על ההשכלה הגבוהה בישראל. אפשר להתמקד באופן בו ההחלטה לסגור מחלקה באוניברסיטה משווק כהתערבות פרופסיונלית הבוחנת מהו למעשה ידע אקדמי לגיטימי. אפשר גם, בקלות יחסית, להצביע כיצד טיעון זה הוא ניסיון מביך להסתיר את  המניעים הפוליטיים העומדים מאחורי הניסיון לסגור מחלקה זו. אך חשוב יותר להבין כי לפנינו מאבק רחב הרבה יותר נגד מהלך אלים, הכולל השלטה של תרבות פחד, החנקה של קולות ביקורתיים וייבוש תקציבי, שכולם נתמכים במעבר להעסקה זמנית וללא קביעות של הסגל האקדמי. כשמשרות ההוראה התקניות הן ספורות, הקריטריונים הופכים להיות שמרניים והעשייה האקדמית מאבדת, כמעט בעל כורחה, את התכונות החשובות לה ביותר – חדשנות ותעוזה. 

ההחלטה כי המחלקה לפוליטיקה וממשל צריכה להיסגר הוסברה בכך שחוקריה לא מדעיים משום שמחקריהם לא ניתנים להפרכה.  קביעה זו אינה מתבססת על דיון לעומק על המורכבויות של ניתוחים כמותניים ואיכותניים ובוודאי אינה כוללת רצון כן לבחון את היחסים בין ידע ומדע, מה הם התהליכים המניעים את השניים ומה הן הקטגוריות המבנות את החלוקה ביניהם. זוהי למעשה הכרעה פוליטית מי נמצא בנורמה ומי חריג, מיהו האויב ומיהו הידיד. הכרעה המנוגדת לחוק המל"ג, ופרשנותה לשאלה מהו מחקר מדעי מבוססת על פחות ממאה מילים.  בהקשר כולל זה, המהלך הפוליטי האלים של סגירת המחלקה הוא בעל משמעויות מרחיקות לכת. על כולנו להתנגד לאלימות זו, להנכיח אותה ולערער על מקורות סמכותה. 

בשלושים לאוקטובר נתייצב מול המל"ג לעשות זאת!

בואו להפגין איתנו!

חפשו אותנו בפייסבוק

 

מכתב גלוי אל חברי המועצה להשכלה גבוהה

שמחת תורה תשע"ג, 7.10.2012

חבר/ת מל"ג יקר/ה – שלום רב,

אני כותבת אליך מכתב זה כחברת סגל באוניברסיטת בן גוריון וכפעילה במסגרת "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית". בפורום שותפים מרצים וסטודנטים מקמפוסים שונים בנסיון לעצור את תהליכי ההפרטה והתיעוש ההרסניים המתרחשים זה למעלה מעשור במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. את פירותיהם הבאושים של תהליכים אלה אוכלים אנו, אנשי האקדמיה, המוסדות להשכלה גבוהה והחברה בישראל כולה בימים אלה ממש, גם אם בבלי דעת.

זה גם ההקשר של פנייתי אליך. בקשתי היא כי תקדיש/י דקות אחדות מזמנך לקריאת מכתבי, למרות אורכו, בטרם תחליט/י על אופן הצבעתך במליאת המל"ג, בשאלה אם לקבל או לדחות את הצעת ההחלטה שתוגש בפניך מטעם ועדת המשנה להבטחת איכות של המל"ג ביחס למחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. זו עומדת להיות הצבעה גורלית, לכן אני מבקשת להציג בפניך את ההקשר הרחב של הצעה זו, את משמעותה ואת ההשלכות מרחיקות הלכת של כל החלטה שתתקבל במליאת מל"ג, לא רק ביחס למחלקה או לאוניברסיטה הנוגעות בדבר, אלא ביחס למערכת האקדמית בישראל כולה. להלן אנסה להבהיר מדוע אני סבורה שזו החלטה כה גורלית, שמשמעותה חורגת הרבה מעבר לגורל המחלקה לפוליטיקה וממשל (עניין שכשלעצמו, אף הוא רב משמעות), ומדוע אני קושרת בין סוגיה זו לבין תהליכי הפרטת האקדמיה.

מעמדך הציבורי והישגיך האקדמיים הובילו לכך שבימים אלה, את/ה מייצג/ת אותי ואת יתר חברי הסגל האקדמי, במוסד המעצב את מדיניות ההשכלה הגבוהה בישראל, המל"ג. מוסד זה הוקם בשעתו כדי לשמש מסגרת כללית לפיתוח מערכת ההשכלה הגבוהה הציבורית בישראל ולשמירה על עצמאותה המלאה. תפקיד נכבד זה, המופקד כעת בידיך, נועד להבטיח את האוטונומיה האקדמית המלאה של המוסדות להשכלה גבוהה. המל"ג הוקמה במטרה למנוע אפשרות שהממשלה, כל ממשלה, תתערב בניהול המערכת האקדמית או תכפה עליה שיקולים פוליטיים, למרות שהממשלה היא המופקדת על תקצוב המוסדות להשכלה הגבוהה, וכתוצאה מכך ידה מונחת בקביעות על עורק החיים האקדמיים הראשי, התקציב. האוטונומיה האקדמית הוכרה כתנאי הכרחי ע"י ראשי המדינה מראשית ימיה, בהם פוליטיקאים ומדינאים מובהקים, שהשכילו להבין כי אקדמיה שמעורבים בניהולה שיקולים זרים, אקדמיה שהחוקרים והמרצים בה אינם נהנים מחופש אקדמי מלא ומאורך נשימה כלכלי שדרוש לפיתוח מחקר ארוך טווח, ומהחירות המלאה לחשוב, לפתח רעיונות, לשאול שאלות ביקורתיות, לנסות ולטעות, ללא חשש לעתידם וללא דרישה, מפורשת או מרומזת, להפיס דעתם של בעלי שררה וממון – אקדמיה כזו לעולם לא תוכל להוביל להישגים משמעותיים, לתרום לקידום החברה הישראלית, ולמלא בכך את תפקידה כאקדמיה ציבורית.

ואכן, במשך שנים, מאז חקיקת חוק המל"ג והקמתן של המל"ג ושל הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת), שעוסקת מטעמה בחלוקת המשאבים הציבוריים למוסדות ההשכלה הגבוהה, נבנתה בישראל מערכת אקדמית מפוארת, שהגיעה להישגים בינלאומיים מרשימים ותרומתה לחברה, לתרבות ולכלכלה בישראל הייתה לשם דבר בארץ ובעולם. מיותר לומר, אולם בכל זאת אדגיש, כי איש אינו טוען שמערכת זו מושלמת, שהיא נקייה מפגמים ושאין מה לשפר ולתקן בה ובהתנהלותה. אולם הישגיה ויוקרתה בעולם מדברים בעד עצמם, ובעד אוירת החופש האקדמי שאיפשרה אותם.

המשך קריאת הפוסט "מכתב גלוי אל חברי המועצה להשכלה גבוהה"

מדדים אובייקטיביים אדישי-תוכן כנגד הערכות סובייקטיביות מושכלות / פרופ' עודד גולדרייך

(לשם פשטות ומתוך כניעה מבישה למוסכמות השפה העברית, השתמשתי לכל אורך הטקסט בגוף זכר רבים. כמובן שהדברים אמורים בכל חברי האקדמיה ללא הבדל מגדר. כמוכן, אינני מתייחס לשאלה לאיזו מטרה נעשית הערכת האיכות. כפי שכתבתי במקומות אחרים ישנן מטרות לגיטימיות – כגון החלטה על שכירה ומתן קביעות לאקדמאים מסוימים – ומטרות בלתי-לגיטימיות – כגון ניסיון של גורמים חוץ-אקדמיים לשלוט ולנהל את האקדמיה.)

למרות שכל אנשי האקדמיה אמורים להיות מודעים למורכבות המחקר, הלימוד וההוראה האקדמיים ולמומחיות הרבה הנדרשת להבנת התכנים של עיסוקים אלו, ממשיכים רבים מהם להסתמך על מגוון של "מדדים אובייקטיבים" בבואם להעריך איכות עבודה אקדמית. מטרת המאמר הקצר הזה היא להצביע על חוסר השחר של ההסתמכות הזאת ועל הסכנה העמוקה הטמונה בה.

הדבר היחיד שניתן לומר לזכותם של "מדדים אובייקטיבים להערכת איכות אקדמית" הוא שמדדים אלו מצויים בשפע והם קלים לשימוש. כמובן שזאת גם הסיבה המכרעת לשימוש הגובר בהם. אלא שהשאלה שאני מבקש להתרכז בה היא מה המדדים הכמותיים הללו מודדים. זאת שאלה מרכזית, אשר המשתמשים במדדים הללו חייבים לתת עליה את דעתם ברצינות: זאת אומרת, לא להסתפק בתשובות סתמיות ובלתי מבוססות, אלא לבקש הוכחות לכך שהמדדים הכמותיים הללו אכן משקפים נאמנה איכות אקדמית.

לטענתי, לא רק שהמדדים הכמותיים הללו לא ממש משקפים (נאמנה!) איכות אקדמית, אלא שהשאלה הנ"ל (ז"א: השאלה "מה האיכות אשר המדדים הכמותיים הללו משקפים") לא ממש נשאלת ברצינות. המשתמשים במדדים הללו פשוט מתמכרים לאשליה שהמדדים הללו משקפים איכות, ודי בכותרת "מדדים אובייקטיביים" כדי לאפשר את האשליה הזאת.

האשליה של מדדים אובייקטיבים

מה שעומד בבסיס האמון במדדים האובייקטיביים הוא אופיים המתמטי והבלתי-אישי. בפרט, שימוש חוזר באותו מדד לגבי אותה שאלה ייתן את אותה תשובה בלי קשר לזהות המשתמש ומיקומו. זאת כמובן בתנאי שהמשתמש יודע איך להשתמש נכון במדד, תנאי סובייקטיבי שמשום מה לא נותנים עליו מספיק את הדעת.

אבל גם הגובה של חברי האקדמיה הוא מדד אובייקטיבי, כך גם משקלם, גילם וכו'. באופן דומה, גם האורך הכולל של פרסומיהם הוא מדד אובייקטיבי, וכך גם משקלם של הספרים על מדפי ספרייתם הפרטית, ממוצע גילי הסטודנטים שלהם, וכו'. ובאופן דומה, גם מספר המאמרים שהם פרסמו ומספר הציטוטים הם מדדים אובייקטיבים. כמובן שיש הבדל: עד כמה שאני יודע אף אחד לא משתמש במדדים הראשונים בעוד שרבים משתמשים באחרונים, ובעוד שהקשר לאיכות אקדמית נראה מופרך כאשר מדובר במדדים הראשונים, הוא נראה סביר כאשר מדובר באחרונים. אבל האם מראית העין הזאת נכונה? יתר על כן, האם הקשר הזה הוכח באופן משכנע כל כך שניתן להסתמך עליו בקביעת גורלות של אקדמאים ספציפיים ושל יחידות אקדמיות שלמות (שלא לציין את הדיבורים על האיכות של אוניברסיטה שלמה או של אוסף האוניברסיטאות בארץ זו או אחרת)?

 אני טוען שהקשר בין המדדים הכמותיים השונים לבין איכות אקדמית לא נבדק ברצינות מעולם. כמובן שהאנשים שפיתחו את המדדים האלו ניסו, כמיטב הבנתם, ליצור מתאם בין המדדים לבין האיכות. אבל הבנתם של מפתחי המדדים הנ"ל רחוקה מלהיות מספקת, פשוט משום שהם אינם מומחים (ואינם יכולים להיות מומחים) בכל תחומי הידע האקדמיים. אבהיר את הטיעון בפסקה הבאה, אבל לפני כן אני מבקש להצביע על העובדה שגם אם מפתחי המדדים האלו היו מוכשרים למשימה המדוברת, הרי המדד שהם היו יוצרים היה משקף את ההבנה הסובייקטיבית שלהם בתחומי הידע האקדמיים השונים, ולפיכך לא היה ראוי להחביא את הסובייקטיביות הזאת תחת הכותרת "מדד אובייקטיבי".

המשך קריאת הפוסט "מדדים אובייקטיביים אדישי-תוכן כנגד הערכות סובייקטיביות מושכלות / פרופ' עודד גולדרייך"

בשולי דו"ח מבקר המדינה על התוכניות החוץ-תקציביות / עודד גולדרייך

למרות שאני מתנגד, עקרונית, להתערבות של מבקר המדינה ומוסדות חוץ-אקדמיים אחרים, בניהול האקדמי של המוסדות להשכלה גבוהה, אני מבקש להפנות את תשומת-לב הקוראים לכתבה שהתפרסמה לפני מספר ימים ב"הארץ" בנושא דו"ח מבקר המדינה בעניין תוכניות הלימוד המיוחדות באוניברסיטאות.

הכתבה והדו"ח חושפים את מה שנאמר בנושא זה בפורום פעמים רבות. בפרט, אני מבקש להדגיש מספר עובדות. ראשית, מדובר בהפרטה חלקית של הפעילות במוסד ציבורי. אכן, כפי שנאמר בכתבה:

התוכניות החוץ תקציביות מהוות מובלעות אקדמיות שמתקיימות בתוך המוסדות הציבוריים ומשתמשות במשאבי האוניברסיטה, למרות שאינן ממומנות על ידי המדינה. הסטודנטים בהן משלמים שכר לימוד הגבוה בעשרות אלפי שקלים מהתוכניות הרגילות, ולעתים מקבלים בתמורה מסלולים מקוצרים לתואר, שתנאי הקבלה אליהם והלימודים בהם נוחים לעתים לעומת המסלולים הרגילים. התוכניות ה"ייעודיות" מותאמות לקבוצות ממקומות עבודה ומגזרים שונים, פעמים רבות בשירות הציבורי.

שנית, פתיחת תוכניות אלו לא התבססה על שיקולים אקדמיים, אלא נעשתה מתוך מצוקה כלכלית, תוך קבלת הגיון ההפרטה ו"האקדמיה כעסק כלכלי" (כאשר ההיגיון הזה התקבל תחת לחץ מסיבי של משרד האוצר, כמייצג הממשלה). שוב, אצטט מן הכתבה:

מהמל"ג ות"ת נמסר בתגובה: "בעשור שבין השנים 2000 – 2009 הושתו קיצוצים תקציביים כבדים על מערכת ההשכלה הגבוהה. כתוצאה מקיצוצים אלה נקלעו חלק מהאוניברסיטאות לגירעונות תקציביים ניכרים שאילצו אותן להתייעל ולמצוא דרכים חלופיות להגדלת הכנסותיהן, זאת כדי שיוכלו לשרוד במציאות הקשה באותן שנים. בעשור זה קוצצו תקציבי האוניברסיטאות באופן ניכר ומנגד מספר הסטודנטים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה גדל משמעותית.

שלישית, כפי שאמור בציטוט המובא לעיל, מקור המצוקה הכלכלית של מערכת ההשכלה הגבוהה הוא בהחלטה ממשלתית (חסרת אחריות) לקצץ את תקציבן באופן שלא מאפשר פעילות נאותה.

ולסיום – וכאן מתבטאת האי-הבנה היסודית של המבקר את מערכת ההשכלה הגבוהה – כישלונן של המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) והוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) אינו בחוסר הפיקוח שלהן על האוניברסיטאות, אלא בכך שלא מנעו את ההחלטה הממשלתית הנ"ל. בפרט, תפקידה של המל"ג היה להעמיד את הממשלה על חומרת החלטתה ועל התוצאות הרות הגורל שינבעו ממנה, תוצאות אשר ניתנות לתמצות בכינוי "העשור האבוד", שדבק בדיעבד בתקופה הנידונה.

אני מבקש להדגיש שהמל"ג לא יכולה לצאת ידי חובה בהשמעת הסתייגויות רפות בחדרי חדרים, אלא עליה להביע את דעתה בנושאים גורליים כל כך לאקדמיה בחריפות ובפומבי, ולהתפטר אם דעתה אינה מתקבלת. כל שאר פעולותיה של המל"ג הן פעוטות ערך ביחס לאחריותה לדאוג לתקצוב ממשלתי נאות של המערכת אותה היא מייצגת.

להאבק למען אוניברסיטה הומניסטית: לזכרו של פרופ' אילן גור-זאב

פרופ' אילן גור-זאב, מרצה וחוקר בפילוסופיה של החינוך מאוניברסיטת חיפה, הלך לעולמו ביום חמישי, 5 בינואר 2012. מותו מסרטן, שהתגלה בגופו רק כשבועיים קודם לכן, הכה בתדהמה את משפחתו, חבריו, עמיתיו, ותלמידיו, מהם הוא נפרד יום קודם לכן באוניברסיטת חיפה בהרצאה שבה קרא להם להמשיך להאבק על 'אפשרותה של אוניברסיטה הומניסטית בעולם שהופך לפוסט ואנטי-הומניסטי'.

אילן גור-זאב היה חבר ב"פורום להגנת ההשכלה הציבורית" מאז הוקם. בזמן שביתת הסגל הבכיר, בין אוקטובר 2007 לינואר 2008, שביתה שבמהלכה הוקם הפורום, הוא פרסם בבלוג של הפורום את הקריאה למרד בהנהגה האקדמית. לאחר מכן, העלינו לבלוג את ההצעה שכתב באוניברסיטת חיפה לאמנה בין הקהילה האקדמית לנשיא האוניברסיטה.

בסיום השביתה התקיים כנס ייסוד הפורום באוניברסיטת ת"א. אילן גור-זאב נשא בכנס זה הרצאה על השלכות מדיניות ההפרטה על האקדמיה הישראלית.

אילן חלק עם חברי הפורום את עמדותיו ותובנותיו, אותן פרסם במאמרים על תיעוש האקדמיה, על השאלה האם אנו עומדים בפני קץ האקדמיה, ואם ניתן וראוי להציל את האקדמיה, וכן במאמרים וספרים נוספים רבים פרי עטו. כל אלה היו מקור ידע והשראה לחברי הפורום

חברי "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית" אבלים  על מותו בטרם עת של פרופ' אילן גור-זאב ומוקירים את זכרו ואת צוואתו הרוחנית

על ועדות הערכת האיכות של המל"ג / פרופ' עודד גולדרייך

המסה הקצרה המופיעה כאן הופנתה במקורה לקהילה האקדמית, ומניחה היכרות טובה עם המערכת האקדמית. בדיעבד, נראה לי שמסה זו יכולה לעניין גם קוראים אחרים. לשם הבהרה, הוספתי כמה הערות בפסקאות המופיעות בסוגריים מרובעים. אני מבקש להדגיש שמסה זו נוגעת רק לאספקט אחד של פרשת דו"ח ועדת ההערכה של המל"ג על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון (אב"ג), בפרט להיותה של פרשה זאת דוגמא מובהקת וחמורה לבעייתיות שבבסיס ועדות ההערכה הנ"ל. חשוב לציין שהנושא הפוליטי אינו מרכזי בדו"ח עצמו ואינו מהווה בסיס להמלצות החמורות (והבלתי מוצדקות) הכלולות בו, למרות שנראה שהיה לנושא זה תפקיד חשוב מאחורי הקלעים.  אולם, כידוע, הדיון הציבורי בדו"ח נסוב על הנושא הפוליטי (ועל נושאים הכרוכים בו), וזאת בשל ניסיונם של גורמים פוליטיים ימניים לנצל את הדו"ח לשם פגיעה במחלקה הנ"ל, כדי להרתיע ולהשתיק ביקורת יסודית על דרכם הפוליטית. במצב עניינים זה, אינני יכול לעבור לדיון בנושא של הבעייתיות שבבסיס ועדות ההערכה של המל"ג לפני שאומר במפורש שאני מתייצב כנגד המתקפה הימנית על חופש המחשבה והביטוי, ובפרט בנגד המתקפה הימנית על המחלקה לפוליטיקה וממשל באב"ג.

מבוא שהינו גם מעין סיכום

מסה קצרה זאת נכתבת בתגובה לדו"ח הערכת האיכות ביחס למחלקה לפוליטיקה וממשל באב"ג (להלן המחלקה באב"ג), אולם אני מחזיק בדעות העקרוניות המובאות בה כבר הרבה שנים. המקרה של הדו"ח ביחס למחלקה באב"ג מדגים שהבעייתיות העקרונית שבבסיס ועדות ההערכה הנ"ל עלולה להיתרגם לסכנה ממשית. לדעתי, הרעיון שאפשר וצריך לבצע הערכות תקופתיות של מחלקות אקדמיות על ידי גופים שמחוץ למחלקות אלו ולכפות את מסקנותיהן על המחלקות האלו הוא שגוי וביצוע של הערכות כאלו על ידי גופים שמחוץ למוסד עצמו פסול שבעתיים וגם עומד בסתירה לחוק המל"ג (1958).

אני מבקש להדגיש את התיבות "תקופתיות" ו"לכפות" שבמשפט האחרון. אינני חולק על התועלת שבהסתמכות על ועדות מומחים לצורך דיון באפשרות לפתיחת מחלקה חדשה, ובהסתמכות על ועדות כאלו כאשר יש חששות מבוססים לגבי תפקוד לקוי מהותית של מחלקה קיימת. אני מבקש להדגיש שלדעתי תנאים אלו לא מתקיימים במקרה של המחלקה באב"ג, אפילו אם נקבל במלואן את כל הטענות המופיעות בדו"ח הועדה ואפילו אם המחלקה תסרב להתייחס אפילו לטענה אחת. (ארמוז כאן שכמה מן הטענות וההמלצות המרכזיות שבדו"ח הינן שגויות עקרונית וקביעה זאת אינה מחייבת מומחיות בתחום המחלקה, אלא מתחייבת מהעקרונות שאסקור בהמשך.)

כמוכן, אינני מתכחש לתועלת שעשויה לצמוח מהערות והצעות של מומחים חיצוניים, בין אם הם חולקים את אותה השקפת עולם או לא, ואפילו הם רק אורחים לרגע (כמו ועדות ההערכה של המל"ג). אבל יש הבדל עקרוני בין עצות כאלה הנמסרות למחלקה אקדמית כחומר למחשבה (ופעולה אפשרית) לבין כפיית שינויים על המחלקה.

לדעתי, אופן הפעולה של ועדות הערכה של המל"ג וכפיית המלצותיהן (על המחלקות המוערכות) עומדים בסתירה למהות האקדמיה וכן בסתירה לחוק המל"ג (1958). הסכנה בסתירות אלו גדולה במיוחד בעידן הנוכחי אשר מאופיין בהתערבות גסה, בלתי-מושכלת ונגועה בשיקולים זרים של הממשלה בנעשה באקדמיה.

[אני מבקש להבהיר את שלושת הביטויים החריפים המופיעים בסוף הפסקה האחרונה ומתייחסים להתערבות הממשלתית באקדמיה. זאת הינה "גסה" במובן שהיא משתמשת באמצעי כפיה כוחניים (כדוגמת חנק תקציבי), היא "בלתי מושכלת" במובן שאינה מבינה את האופי הבסיסי ועקרונות היסוד של המערכת בה היא מתערבת, והיא "נגועה בשיקולים זרים" כגון קידום אידיאולוגיה ניאו-ליברלית ולאומנית.]

למרות שהאספקט האקדמי של הנושא חשוב יותר בעיני, אפתח באספקט המשפטי. הדיון יהיה עקרוני באופיו, ויתייחס לשני מקרים ספציפיים (בעיקר למקרה של הדו"ח על המחלקה באב"ג) לצורך הדגמה.

המשך קריאת הפוסט "על ועדות הערכת האיכות של המל"ג / פרופ' עודד גולדרייך"

שביתת הסגל הזוטר

עדכון – 22.12.11: השביתה הושעתה למשך 21 יום.

הערב נחתם מסמך הבנות בין המועצה המתאמת של ארגוני הסגל הזוטר לבין ור"ה לגבי הסוגיות שיש לגביהן הסכמה וסוכם על המשך המו"מ החל מיום א' הקרוב בנושאים שטרם הוסכם עליהם.

מכתב התמיכה של חברי הסגל הבכיר בסגל הזוטר טרם נשלח. הכוונה הייתה לשלחו מחר. כעת לא יהיה צורך לעשות זאת. תודה רבה לחברי הסגל הבכיר ששלחו את חתימותיהם. בכך הם ביטאו סולידריות בסיסית עם הסגל הזוטר, והתנגדות להשלים עם השיח הציני של "הפרד ומשול" שמחליש הן את הסגל הזוטר והן את הסגל הבכיר.

המשך קריאת הפוסט "שביתת הסגל הזוטר"

"פוליטיקה וממשל" כמשל / איריס אגמון

המאמר להלן התפרסם אתמול באתר "העוקץ":

לפני כשבוע, תחת הכותרת "שתיקה רועמת", נשאלה ברשת מדעי החברה הישראלית השאלה הכיצד ייתכן שחוקרים במחלקות מדע המדינה ומחלקות אחרות במדעי החברה ובאקדמיה כולה, שותקים ואינם יוצאים במחאה משותפת נוכח מחול השדים סביב דוח ועדת ההערכה על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון.

אכן, שאלה טובה. בעצם, אפשר היה לשאול את השאלה הזאת כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות. אולם המתקפות הקודמות על החופש האקדמי וחופש הביטוי האזרחי באקדמיה היו תוצאה של יוזמות מצד גורמים חוץ-אקדמיים. אמנם, אפשר היה לסמן כבר אז את רפיון התגובה של ראשי האקדמיה, אך כעת הממסד האקדמי עצמו הוא זה שמתנדב לקעקע את אחד מעמודי התווך המרכזיים (אם לא ה-) של זכות קיומה של האקדמיה ושל יכולתה להבטיח תנאים למחקר מדעי ויצירה אינטלקטואלית בעלי ערך: חופש המחשבה, הביטוי, היצירה, הספק והביקורת.

והשתיקה אכן רועמת. מפתיעה? לא! זה עשור ויותר עוברת האקדמיה תהליכי שינוי הרסניים, רובם ביוזמת הממשלה. שינויים אלה קשורים לאופי ניהול מוסדות ההשכלה הגבוהה ומבנה המערכת האקדמית, לכן אין זה ברור לעין מה להם ולסקנדל התורן סביב דו"ח ועדת ההערכה על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוני' בן גוריון. על פניו, הוא נראה כמאבק פנימי באקדמיה, או לחילופין כעוד ויכוח בין שמאל לימין במרחב הציבורי הישראלי. אולם דווקא ההקשר של תהליכי הרס האקדמיה, שפרשה זו מציפה, מעניין: הוא מספק הזדמנות להתוודע לברית הבלתי קדושה בין תהליכי ההפרטה והתיעוש של האקדמיה לבין השיח הלאומני ששוטף באחרונה את ישראל.

הפוליטיזציה של האקדמיה שאותה מבטא הדו"ח על המחלקה לפוליטיקה וממשל והשתיקה האקדמית הרועמת בעקבותיו – שניהם פירותיו הבאושים של תהליכי התיעוש והתיאגוד של האקדמיה בישראל, ויש בהם עדות לקשר האמיץ בין שתי השקפות שעל פניו אינן נראות קשורות זו בזו: האידיאולוגיה הניאו-ליברלית שמעצבת את תיעוש האקדמיה ותהליכי הפרטה אחרים בישראל והאידיאולוגיה הלאומנית שמאפיינת את השדה הפוליטי הישראלי.

כאן מופיע המאמר המלא.

תגובת נשיאת ועד ראשי המכללות לעצומת הפורום

[תזכורת: בגלל תקלה במונה התגובות, המונה מראה 0 תגובות גם כאשר יש תגובות. למרות התקלה אפשר לקרוא את התגובות ולהגיב עליהן]

בעקבות הגשת עצומת הפורום נגד ההעסקה הפוגענית של מורים מן החוץ במערכת ההשכלה הגבוהה ומערכת החינוך הכללית, קבל הפורום מכתב תגובה מפרופ' עליזה שנהר, יו"ר ועד ראשי המכללות (ור"מ).

פרופ' שנהר מציינת במכתבה כי "הנהלת ור"מ החליטה בתיאום עם ות"ת והמועצה המתאמת של הסגל במכללות, כי סוגיית הסדרת העסקתם של המורים מן החוץ תובא לדיון בשנה"ל הקרובה". יש לקוות, אגב, כי הכוונה לשנת הלימודים הנוכחית, שהחלה השבוע. מכל מקום, זו החלטה מעודדת ויש גם לציין לטובה את עצם העובדה שפרופ' שנהר טרחה להגיב על העצומה; עד לכתיבת דברים אלה היא היחידה שעשתה זאת.

עם זאת, פרופ' שנהר ממהרת לסייג את דבריה אלה בהדגישה "…כי כל שינוי בתנאי העסקה דורש את אישור הממונה על השכר באוצר." ההדגשה האחרונה היא בגדר עובדה. דרוש אישור הממונה על השכר. עם זאת, יש לקוות כי יו"ר ועד ראשי המכללות הציבוריות, מסגרת שלא פחות מ-80% מהמורים המלמדים בה הם מורים מן החוץ, תביע מחויבות של ממש למאבק בממונה על השכר באוצר ובשאר הגורמים בממשלה ובממסד האקדמי, המתעקשים לקיים תנאי העסקה כל כך מחפירים ומזיקים במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל כמו אלה של המורים מן החוץ. הרי לשם מה פרופסורים עתירי הישגים אקדמיים וציבוריים מקבלים על עצמם תפקידים כה בכירים במערכת האקדמית, אם לא כדי להאבק ללא פשרות למען שיפורה (שלא לומר – הצלתה) של המערכת החבולה אך החיונית כל כך הזו?

בהקשר זה, יש לציין עוד כי לפני זמן מה פרסמה פרופ' שנהר מאמר דעה בווינט, בו היא הביעה תמיכה מפורשת בעמדה המייחסת למכללות הציבוריות בישראל תפקיד חברתי בסגירת פערים ומימוש סיסמת הצדק החברתי. במאמר זה לא נאמר דבר על מצבם של המורים מן החוץ במכללות ועל הכוונה לשנות מצב זה, ועל כך יש לתמוה. זה המקום לציין, כי בהשראת המחאה החברתית, הוקם בקיץ האחרון, ביוזמת קבוצה של מורים מן החוץ במכללות הציבוריות, ועד עובדים יציג. ועד זה הצטרף לארגון סגל המכללות ופועל לקידום מו"מ מול המוסדות הרלבנטיים על שינוי תנאי ההעסקה של הממ"ה וחתימת הסכם שכר קיבוצי. התגובה ליוזמה זו מצד ור"מ, נשיאתה, והנהלות המכללות תהיה אף היא אבן בוחן לכנות התמיכה בתפקיד החברתי של המכללות בישראל.