דני גוטוויין, "המאבק המופרט: על העימות הכוזב בין ארגוני הסגל האקדמי הבכיר לבין האוצר", עתיד לראות אור בכתב העת המרחב הציבורי, 2 (אביב 2008)
א.
שביתת ארגוני הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות ושביתת ארגון המורים העל-יסודיים בחורף תשס"ח היו ביטויים של אי-השקט הפוקד את מערכת ההשכלה הציבורית ככל שהיא הולכת ומופרטת כחלק מפירוק מדינת הרווחה. גילוייה של מדיניות הפרטת ההשכלה הציבורית הם אמנם רבים ומגוונים ומותאמים לייחוד של מוסדות החינוך, ההשכלה והמחקר השונים ולהבדלים בתנאי ההעסקה הנוהגים בהם, אולם ההיגיון המנחה אותה הוא זהה, כפי שמלמד, למשל, הדמיון בין מסקנות "ועדת מלץ" שנועדו להפוך את האוניברסיטאות לתאגידים עסקיים, לבין המלצות "ועדת דוברת" שכוונו למסד את אי-השוויון החלוקתי בבתי הספר.
השביתות של חורף תשס"ח היו הנחושות והארוכות בתולדות ארגוני הסגל והמורים, וככל שהן ארכו כך גברה בקרב חבריהם ההזדהות עם מטרות השביתה והחריפה עוינותם למעסיקים – ראשי האוניברסיטאות, למשל – ולאוצר. אם תביעות שכר היו אלו שהציתו את השביתות, הרי שאת עוצמת התמיכה הרחבה והמתמשכת במאבק יש להסביר מתוך הקשר רחב יותר: שורשיה מצויים באכזבה – גם אם לא בהכרח בהתפכחות – של חלקים ממעמדות הביניים, עליהם נמנים המרצים והמורים, ממשטר ההפרטה ומפירוק מדינת הרווחה שהפכו אותם ל"מעמד הנשחק".
הרקע החברתי המשותף לשביתות הסגל האקדמי הבכיר והמורים העל-יסודיים חשף את הניגוד בין דרכי המאבק שנקטו ארגוניהם: ארגוני הסגל האקדמי הבכיר הדגישו כי המטרה היחידה של שביתתם היא קבלת פיצוי על שחיקת שכרם וכי אין להם כל תביעה ביחס למדיניות החינוך בכלל וההשכלה הגבוהה בפרט; מנגד, ארגון המורים העל-יסודיים כרך את תביעות השכר שלו בשינוי מדיניות החינוך כחלק ממאבק על עתיד מדינת הרווחה. ארגוני הסגל האקדמי הבכיר הסבירו את הגבלת מטרות שביתתם לתחום הכלכלי בעצה משפטית שקיבלו ולפיה כל הרחבה של יעדיה הייתה הופכת אותה ל"שביתה פוליטית" ומאפשרת לבית הדין לעבודה להוציא למרצים צווי מניעה, כמו אלו שהוצאו למורים. ואולם, יותר משהנימוק המשפטי מסביר את התנהלות ארגוני הסגל האקדמי הבכיר, הוא מעלה את השאלה, מדוע בחרו המרצים בדרך "הכלכלית" בעוד שהמורים העדיפו את הדרך "הפוליטית"?
הניגוד בין מטרות השביתה של הסגל הבכיר והמורים העל-יסודיים הוא שיכפול של המחלוקת בשאלת דרכי ההתמודדות עם הפרטת מדינת הרווחה, המפלגת מאז שלהי שנות התשעים את "המעמד הנשחק" בין שתי אסטרטגיות מאבק: "כלכלית" ו"פוליטית". האסטרטגיה "הכלכלית" – שהיא הרווחת מבין השתיים כהשתקפות של ההגמוניה הניאו-ליברלית – מקבלת את הנחותיו של משטר ההפרטה, אך מבקרת את הפגיעה של פירוק מדינת הרווחה ב"מעמד הנשחק" וחותרת למתן אותה. הסתירה המונחת ביסוד אסטרטגיה זו משקפת את האשלייה השלטת בקרב החלקים המבוססים יותר של "המעמד הנשחק" ולפיה גם אם "הפרטה מתונה" תקטין את בטחונם החברתי, היא לא תסכן אותו, ולעומת זאת היא תשפר את מצבם ביחס לקבוצות אחרות בחברה הישראלית. שביתת אירגוני הסגל הבכיר בחורף תשס"ח התנהלה מתוך היגיון "כלכלי" דומה: הם אמצו את חוקי המשחק שמכתיב האוצר כחלק מהפרטת ההשכלה הגבוהה, אך נאבקו במסגרתם על שיפור שכר חבריהם. ככזו הייתה שביתת הסגל הבכיר "מאבק מופרט". המשך קריאת הפוסט "ניתוח משבר ההשכלה הגבוהה: מאמר מאת פרופ' דני גוטוויין"