הגורמים המקדמים את הפרטת ההשכלה הגבוהה אוהבים לציין תקדימים בין-לאומיים ליוזמתם, אך הם נוטים שלא לדווח על ההתנגדות הרחבה והמנומקת לרפורמות אלו. להלן דיווח קצר על ההתנגדות באנגליה לתוכנית ממשלתית לרפורמה (נוספת) במערכת ההשכלה הגבוהה.

כמקובל בעידן הנוכחי (של הניאו-ליברליזם שניתן לאפיינו כגרסת "1984" של הליברליזם הקלאסי), התוכנית הממשלתית מתהדרת בכותרת "שמים את הסטודנטים בלב המערכת", אלא שהסטודנטים הם בלב המערכת בדיוק באותו מובן שהלקוחות הם בלב המערכת הבנקאית, והצרכנים הם בלב המערכת הכלכלית.

הביקורת הציבורית על התוכנית הממשלתית מצביעה על כך שהתוכנית הנ"ל

• מתעלמת מן המשמעות החברתית של ההשכלה הגבוהה ומן התועלת שבה לחברה בכללה. בהמשך לסיסמא (הידועה לשמצה של מרגרט ת'אצר) "אין חברה, יש רק יחידים", התוכנית רואה את הסטודנטים כצרכנים מבודדים ומצמצת את יחסיהם למערכת ההשכלה הגבוהה ליחסי מסחר גרידא.
• התוכנית רואה את ההשכלה הגבוהה דרך הפריזמה הצרה של תרומתה הישירה לכלכלה, ומתעלמת מתפקידה החברתי כמעשירה את רוח האדם ומקדמת את החשיבה הביקורתית (בהקשר זה ראוי לציין שהאחריות הממשלתית להשכלה הגבוהה באנגליה נמצאת כיום בידי המשרד לעסקים, חדשנות וכישורים – אין כאן לא חינוך, לא מחקר, ולא הוראה, אלא התייחסות לאקדמיה כאל עוד תעשיה).
• התוכנית אינה מבינה את מהות המערכת ואינה מביאה בחשבון את הקשר המהותי שבין מחקר והוראה. היא מתייחסת לכל אחד מן הצדדים של המוסד האקדמי כאילו הוא קיים בנפרד מן האחרים.
• התוכנית מתעלמת מכך שמוסדות למטרות רווח לא יקדמו את טובת הציבור, משום שאין להם אינטרס כלכלי בכך. היא שוות נפש כלפי האפשרות שמוסדות פרטיים יתעשרו על ידי קניה בזול של נכסי ציבור המוחזקים בידי מוסדות ציבוריים שהיא דנה לפשיטת רגל.
• התוכנית מתיימרת לקדם מוביליות חברתית, אבל למעשה מחבלת בה.
• התוכנית מפקירה מערכת מתפקדת לניסוי רחב-היקף והרפתקני בתיאוריות של שוק תחרותי.

 תוכנית אלטרנטיבית שהוצגה על ידי קבוצת אקדמאים, תחת הכותרת "הגנת החינוך הציבורי", מדגישה את התועלת הצומחת מן ההשכלה הן לפרט והן לחברה בכללותה. התוכנית מצביעה על אופיה האמיתי, הסמוי, של התוכנית הממשלתית אשר מכוונת ל"פתיחת" סקטור ציבורי נוסף להזדמנויות עסקיות של ההון הגדול. הממשלה פועלת כסוכן של ההון הגדול, אשר מתקשה למצוא הזדמנויות עסקיות לרווח בסקטורים יצרניים, ומבקש רווחים על ידי השתלטות על נכסי ציבור אשר נצברו במהלך הדורות. קבוצת האקדמאים הבריטים הפועלת, בדומה לפורום, להגנת החינוך הציבורי, העלתה למרשתת עצומה נגד התכנית הממשלתית, בה היא קוראת לממשלת בריטניה לאמץ את התכנית האלטרנטיבית.

התוכנית האלטרנטיבית מתבססת על תשעה עקרונות יסוד:

• ההשכלה הגבוהה מועילה לחברה בכללה ולא רק ליחידים. הבטחת תועלת זו דורשת מימון ציבורי.
• ההשכלה הגבוהה הציבורית חיונית להבטחת דיון ציבורי חופשי.
• ההשכלה הגבוהה הציבורית תורמת להגברת המוביליות חברתית והורדת רמת האי-שוויון בחברה.
• ההשכלה הגבוהה הציבורית היא חלק מחוזה חברתי בין-דורי אשר בו הדור המבוגר משקיע בקידום הדור הצעיר, שיתמוך בעתיד בקיומו.
• מוסדות ציבוריים המציעים תוכניות לימוד דומות צריכים לזכות למימון ציבורי דומה.
• השכלה אינה סחורה, ואין לראות את הסטודנטים כצרכנים גרידא.
• השכלה אקדמית אינה מתמצה בהכשרה מקצועית.
• האקדמיה היא קהילה אחת אשר מורכבת מדיסציפלינות שונות ופעילויות שונות של הוראה ומחקר.
• לאקדמיה כמוסד יש אופי אוניברסאלי, אך היא גם משרתת את הקהילה המקומית בה היא נמצאת.

——————————-

תרגם ועיבד את הפוסט: פרופ' עודד גולדרייך, מכון וייצמן למדע

עיתון "הארץ" מפרסם בסוף השבוע כתבה נרחבת מאת דן אבן על הסכסוך שפרץ בין אוניברסיטת תל אביב, הזוכה לתמיכת ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) בראשות פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, לבין המרכז הרפואי שיבא. במוקד הסכסוך הסכם שחתם מנכ"ל שיבא, פרופ' זאב רוטשטיין, עם אוניברסיטאות ניקוסיה (קפריסין) וסנט ג'ורג' בלונדון, לפתיחת תכנית פרטית להכשרת סטודנטים לרפואה בבי"ח שיבא. הסטודנטים יגיעו בעיקר מקפריסין ואנגליה ומן הסתם – יחזרו לארצותיהם בסיום רכישת הפרקטיקה וקבלת תעודת גמר. טענתם העיקרית של ביה"ס לרפואה באוניברסיטת ת"א ושל יו"ר ור"ה, היא כי תכנית זו תבוא בהכרח על חשבון ההכשרה שתוענק לסטודנטים לרפואה ישראליים במסגרות הקיימות, ובדיעבד היא תפגע אנושות באיכות ההכשרה והפרקטיקה שתוענק לרופאים הישראליים לעתיד.

קשה שלא להזדהות עם עמדת האוניברסיטאות: בית-חולים שיבא אמנם אינו חלק ממערכת ההשכלה הגבוהה, ולכאורה אינו 'חייב' דבר לאוניברסיטאות, ואולם, שיבא הוא בית חולים ממשלתי וככזה משאביו, כולל תקני השתלמות הסטודנטים, צריכים להיות מוקצים על פי שיקול חברתי רחב ולתועלת הציבור, שהיא במקרה זה הכשרת רופאים ישראליים. אלא שעמדת האוניברסיטאות מעוררת אי-נוחות, שכן בתחומן הן נוקטות בדיוק במדיניות שאותה הן מבקרות ביחס לשיבא. לפיכך, עמדת האוניברסיטאות תעורר הרבה יותר אהדה ותמיכה אם דרישתן משיבא תלווה בהתנערות מאותם כללי התנהלות מופרטים בביתן-הן.

מזה זמן רב ננקטת בישראל ע"י כל ממשלותיה (אם כי תוך הבדלי דגש ועומק משמעותיים למדי) מדיניות הפרטה שבמסגרתה מערכות, שנתפסו במשך שנים רבות בעבר כמערכות של שירותים חברתיים הממומנות מתקציב המדינה, עוברות צמצום תקציבי יזום, עד כדי פגיעה משמעותית ביכולתן לתפקד. מהלכים אלה, שלרוב מעורב בהם ואף מוביל אותם משרד האוצר, יוצרים מצב בו מתעורר "צורך" לשפר את השירות באמצעי היחיד-כביכול הקיים: הפרטה ומיקור חוץ, לצד החלשה של העבודה המאורגנת. המשמעות היא כמעט תמיד (וזה נאמר רק מתוך זהירות, לא מתוך מודעות לקיומה של דוגמה נגדית), חוסר יכולת המשולב בחוסר רצון לשלם משכורות סבירות לעובדים (ראו, למשל, שביתת העובדים הסוציאליים, בה העובדים הסוציאליים במערכת הציבורית דורשים לכלול בהסכם השכר את העובדים הסוציאליים המועסקים ע"י עמותות וחברות כוח אדם בתנאים קשים ביותר).

המשך קריאת הפוסט "על רפואה ציבורית, אקדמיה ציבורית, ותהליכי ההפרטה"

במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ מאמש (4.6.2010) מתפרסם מאמר מאת פרופ' מירי אליאב-פלדון מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. המאמר מנתח את משמעויותיה והשלכותיה של מתקפת ההפרטה הנמשכת על האקדמיה בכלל, ועל מדעי הרוח בפרט – בישראל, באנגליה (ראו גם הפוסט הקודם) ובמקומות אחרים.

"מי צריך אשורית" היא כותרת המאמר החשוב הזה. הוא מתפרסם בסופו של שבוע שהאירועים שהתרחשו בו – בהקשרים אחרים, כביכול – מחוץ לקמפוסים ובתוכם, נראים כמו אותה כתובת על הקיר, שבפראפרזה על דברי אליאב-פלדון, לא ברור אם יש עדיין מי שיקרא אותה.

להלן ציטוטים אחדים מתוכו:

אווירה אנטי-אינטלקטואלית מובהקת, שהייתה בעבר אופיינית למשטרים טוטליטריים או לתאוקרטיות ולכתות פונדמנטליסטיות, מורגשת היום ברבות ממדינות אירופה, בארצות-הברית ובישראל. הביטוי המעשי הברור ביותר שלה הוא הקיצוץ במשאבים והתערבותה הגוברת של המדינה במערכת ההשכלה הגבוהה […]

בתנאים אלה, ובהשפעת האווירה האנטי-אינטלקטואלית השוררת בחברה הישראלית, הקורבנות הראשונים הם מדעי הרוח. כיוון שאי-אפשר לכמת את תרומתם וקשה להצביע על התועלת המעשית, החומרית והמיָדית בלימודים ההומניסטיים, קל להגדירם כמותרות, שצריך לוותר עליהם בימים של צנע […]

טענות כאלה מושמעות כלפינו, מרצים וחוקרים בפקולטות למדעי הרוח, מן הציבור, ולא רק מפי "האיש הפשוט ברחוב" אלא גם מפי ידידינו ועמיתינו המהנדסים ורואי החשבון. אכן, הם אומרים, נחמד לבוא מדי פעם למתנ"ס לשמוע הרצאה על יצירתו של עמוס עוז או על החפירות בבית שאן, בייחוד כשהיא מלווה בשקופיות; ואכן, חשוב שילדינו ילמדו בבית-הספר מעט תנ"ך והיסטוריה יהודית. אבל בשביל ההנאות האלה אין צורך שנשלם משכורותיהם של מאות חוקרים ומלומדים באוניברסיטאות ובמכללות של ארצנו הקטנטונת והענייה. למרבה הפלא, טענות דומות מושמעות בתכיפות גוברת גם מפי אנשים המופקדים על ההשכלה הגבוהה בישראל: פקידי משרד האוצר, ראשי מל"ג וות"ת, רקטור אוניברסיטה זה או אחר. "מה אפשר לעשות?" הם נאנחים, "אם אין קמח, אין תורה". יש אמנם "תורה" שהיא חיונית לייצור ה"קמח" – הנדסה, מחשבים, מדעים יישומיים, כלכלה; אבל כשהעוגה התקציבית מצטמצמת, אין בררה אלא לוותר על המותרות. ננוטכנולוגיה במקום אשורית, הם אומרים לנו (על משקל "תותחים במקום גרביים", השיר ששרה להקת הנח"ל בנעורינו), אף אם לדוברים אין על-פי-רוב מושג ננוטכנולוגיה מהי, כפי שאינם יודעים אשורית מהי; מנהל עסקים במקום פילוסופיה; מחשבים במקום ספרות.

קראו את המאמר המלא:  מירי אליאב-פלדון, "מי צריך אשורית?", הארץ, מוסף תרבות וספרות, יום שישי, כ"ב בסיוון תש"ע, 4 ביוני 2010, עמ' 4.

פרופ' אנתוני גרפטון פרסם בשבוע שעבר מאמר באתר הבלוגים של New York Review of Books שכותרתו Britain: The Disgrace of the Universities. גרפטון, מההיסטוריונים האמריקאים הבולטים של הרנסאנס, מנתח במאמר את שקיעת האוניברסיטאות באנגליה שאחרי עידן ת'אצ'ר. מצאנו לנכון להעלות לבלוג של הפורום את תמונת המצב העגומה במערכת אקדמית מפוארת זו, הבריטית, אחרי הטיפול הניאו-ליברלי של ת'אצ'ר (מודל ההערצה והחיקוי של נתניהו). קוראי הבלוג יוכלו להבחין בנקל בקווי הדמיון המבהילים בין מצבה של האקדמיה הבריטית לבין זה של האקדמיה הישראלית, ולעמוד על הקונטקסט הגלובאלי של הפרטת האוניברסיטאות הציבוריות בישראל.

British universities face a crisis of the mind and spirit. For thirty years, Tory and Labour politicians, bureaucrats, and “managers” have hacked at the traditional foundations of academic life. Unless policies and practices change soon, the damage will be impossible to remedy.

As an “Occasional Student” at University College London in the early 1970s and a regular visitor to the Warburg Institute, Oxford, and Cambridge after that, I—like many American humanists—envied colleagues who taught at British universities. We had offices with linoleum; they had rooms with carpets. We worked at desks; they sat with their students on comfy chairs and gave them glasses of sherry. Above all, we felt under constant pressure to do the newest new thing, and show the world that we were doing it: to be endlessly innovative and interdisciplinary and industrious.

British humanists innovated too. Edward Thompson and Eric Hobsbawm, Frances Yates and Peter Burke, and many others formulated new ways of looking at history for my generation. But British academics always admitted, as we sometimes did not, that it is vital to preserve and update our traditional disciplines and forms of knowledge: languages, precise interpretation of texts and images and objects, rigorous philosophical analysis and argument. Otherwise all the sexy interdisciplinary work will yield only a trickle of trendy blather.

קראו כאן את המשך המאמר.

במאמר אחר, שפרסם בנובמבר האחרון חוקר הספרות וההיסטוריה הבריטי, סטפן קוליני, בעיתון The Times Literary Supplement תחת הכותרת Impact on Humanities, מנתח הכותב את ההשלכות ההרסניות של אימוץ שיטת הערכת האיכות המוכרת בשם 'אימפקט פקטור' במדעי הרוח באנגליה. גם מאמר זה מספק לנו הזדמנות להציץ במראה המעוותת של הפרטת האקדמיה בבריטניה, אשר האקדמיה הישראלית צועדת בעקבותיה בעיניים עצומות לרווחה.