לאחרונה, התגייסו חברים רבים מ"הפורום להגנת ההשכלה הציבורית" באוניברסיטת בן גוריון למאבק למניעת פיטורי 150 עובדות ועובדים בניקיון הקמפוס, לסיוע במאמציהם להקים לעצמם ועד, ולקיום מגעים עם הנהלת האוניברסיטה כדי לגבש שיטת העסקה שונה. בדברים הבאים אתאר בקצרה את משבר עובדי/ות הניקיון באב"ג ואת המאמצים שנעשו ועדיין נעשים לפתור אותו, ואגב כך אתייחס למשמעות מעורבות הפורום בנושא.

כמו ביתר האוניברסיטאות, עובדי/ות הניקיון באב"ג הם עובדי קבלן. האוניברסיטה קשורה בהסכמי העסקה עם שני קבלנים כאלה. על המשמעויות הפוגעניות של העסקת עובדים באמצעות קבלן אין צורך להרחיב את הדיבור במסגרת הפורום, שהתגייס במלוא המרץ למאבק נגד העסקה פוגענית מעין זו (אף כי ישירה) של מרצים, המורים מן החוץ. בקמפוס אב"ג פועלת מזה זמן קבוצה נמרצת של סטודנטים למען צדק חברתי (צ"ח) שמקיימת מעקב בנושא, בדרישה שהנהלת האוניברסיטה תעבור להעסקה ישירה, וכל עוד אינה עושה זאת – תקפיד על שמירת זכויות עובדי הקבלן באמצעות פיקוח הדוק על הקבלנים שאת שרותיהם היא שוכרת. במסגרת זו, השיגה צ"ח עוד לפני המשבר הנוכחי כמה הישגים חשובים וזכתה לתמיכתם של מרצים רבים, בהם גם חברים מהפורום. לפני כחודש הודיעה האוניברסיטה על הפסקת התקשרותה עם אחד הקבלנים. בעקבות צעד זה, שכשלעצמו התבקש נוכח "טיפולו" של אותו קבלן בעובדיו, קיבלו כל 150 העובדים "שלו", בהם כאלה שמנקים את האוניברסיטה ברציפות 15 שנה ויותר, הודעות פיטורים, תוך התעלמות מזכויותיהם החוקיות.

בשלב הזה החלה בקמפוס פעילות קדחתנית, שנמשכת גם כעת, בדרישה מהנהלת האוניברסיטה לא להסתתר מאחורי הטיעון שאין לה יחסי עובד-מעביד עם עובדי הניקיון ולגלות אחריות חוקית, חברתית ומוסרית כלפיהם. לכך התגייסו, נוסף לחברי צ"ח, מרצים וסטודנטים חברי הפורום ואחרים. עובדי/ות הניקיון עצמם בחרו ועד שייצג אותם, אחד המקרים הראשונים של התארגנות עובדי-קבלן בארץ. כל אלה פנו אל נשיאת האוניברסיטה וגורמים בכירים נוספים בהנהלה, שיש להם נגיעה ישירה להתקשרויות האוניברסיטה עם קבלני הניקיון, בניסיון לשכנעם שימשיכו, קודם כל, בהעסקת העובדים ולא ישאירו אותם ללא פרנסה. במקביל מנסה ועד העובדים הזמני להגיע להידברות ישירה עם הנהלת האוניברסיטה. נבחנות מספר אפשרויות שמטרתן לא רק למנוע את הפיטורים, אלא להגיע לצורת העסקה שונה של העובדים שפוטרו. בין האפשרויות הללו – העסקה ישירה, התארגנות של העובדים במסגרת קואופרטיבית שהאוניברסיטה תשכור את שירותיה, וכן אפשרויות נוספות.

המשך קריאת הפוסט "דיווח: מאבק עובדי/ות הנקיון באונ' בן גוריון ומעורבות הפורום בו"

דני גוטוויין, "המאבק המופרט: על העימות הכוזב בין ארגוני הסגל האקדמי הבכיר לבין האוצר", עתיד לראות אור בכתב העת המרחב הציבורי, 2 (אביב 2008)

א.
שביתת ארגוני הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות ושביתת ארגון המורים העל-יסודיים בחורף תשס"ח היו ביטויים של אי-השקט הפוקד את מערכת ההשכלה הציבורית ככל שהיא הולכת ומופרטת כחלק מפירוק מדינת הרווחה. גילוייה של מדיניות הפרטת ההשכלה הציבורית הם אמנם רבים ומגוונים ומותאמים לייחוד של מוסדות החינוך, ההשכלה והמחקר השונים ולהבדלים בתנאי ההעסקה הנוהגים בהם, אולם ההיגיון המנחה אותה הוא זהה, כפי שמלמד, למשל, הדמיון בין מסקנות "ועדת מלץ" שנועדו להפוך את האוניברסיטאות לתאגידים עסקיים, לבין המלצות "ועדת דוברת" שכוונו למסד את אי-השוויון החלוקתי בבתי הספר.
השביתות של חורף תשס"ח היו הנחושות והארוכות בתולדות ארגוני הסגל והמורים, וככל שהן ארכו כך גברה בקרב חבריהם ההזדהות עם מטרות השביתה והחריפה עוינותם למעסיקים – ראשי האוניברסיטאות, למשל – ולאוצר. אם תביעות שכר היו אלו שהציתו את השביתות, הרי שאת עוצמת התמיכה הרחבה והמתמשכת במאבק יש להסביר מתוך הקשר רחב יותר: שורשיה מצויים באכזבה – גם אם לא בהכרח בהתפכחות – של חלקים ממעמדות הביניים, עליהם נמנים המרצים והמורים, ממשטר ההפרטה ומפירוק מדינת הרווחה שהפכו אותם ל"מעמד הנשחק".
הרקע החברתי המשותף לשביתות הסגל האקדמי הבכיר והמורים העל-יסודיים חשף את הניגוד בין דרכי המאבק שנקטו ארגוניהם: ארגוני הסגל האקדמי הבכיר הדגישו כי המטרה היחידה של שביתתם היא קבלת פיצוי על שחיקת שכרם וכי אין להם כל תביעה ביחס למדיניות החינוך בכלל וההשכלה הגבוהה בפרט; מנגד, ארגון המורים העל-יסודיים כרך את תביעות השכר שלו בשינוי מדיניות החינוך כחלק ממאבק על עתיד מדינת הרווחה. ארגוני הסגל האקדמי הבכיר הסבירו את הגבלת מטרות שביתתם לתחום הכלכלי בעצה משפטית שקיבלו ולפיה כל הרחבה של יעדיה הייתה הופכת אותה ל"שביתה פוליטית" ומאפשרת לבית הדין לעבודה להוציא למרצים צווי מניעה, כמו אלו שהוצאו למורים. ואולם, יותר משהנימוק המשפטי מסביר את התנהלות ארגוני הסגל האקדמי הבכיר, הוא מעלה את השאלה, מדוע בחרו המרצים בדרך "הכלכלית" בעוד שהמורים העדיפו את הדרך "הפוליטית"?
הניגוד בין מטרות השביתה של הסגל הבכיר והמורים העל-יסודיים הוא שיכפול  של המחלוקת בשאלת דרכי ההתמודדות עם הפרטת מדינת הרווחה, המפלגת מאז שלהי שנות התשעים את "המעמד הנשחק" בין שתי אסטרטגיות מאבק: "כלכלית" ו"פוליטית". האסטרטגיה "הכלכלית" – שהיא הרווחת מבין השתיים כהשתקפות של ההגמוניה הניאו-ליברלית – מקבלת את הנחותיו של משטר ההפרטה, אך מבקרת את הפגיעה של פירוק מדינת הרווחה ב"מעמד הנשחק" וחותרת למתן אותה. הסתירה המונחת ביסוד אסטרטגיה זו משקפת את האשלייה השלטת בקרב החלקים המבוססים יותר של "המעמד הנשחק" ולפיה גם אם "הפרטה מתונה" תקטין את בטחונם החברתי, היא לא תסכן אותו, ולעומת זאת היא תשפר את מצבם ביחס לקבוצות אחרות בחברה הישראלית. שביתת אירגוני הסגל הבכיר בחורף תשס"ח התנהלה מתוך היגיון "כלכלי" דומה: הם אמצו את חוקי המשחק שמכתיב האוצר כחלק מהפרטת ההשכלה הגבוהה, אך נאבקו במסגרתם על שיפור שכר חבריהם. ככזו הייתה שביתת הסגל הבכיר "מאבק מופרט". המשך קריאת הפוסט "ניתוח משבר ההשכלה הגבוהה: מאמר מאת פרופ' דני גוטוויין"

בימים אלה נערך מאמץ אינטנסיבי להעביר בממשלה את דו"ח שוחט במתכונת מקוצצת – ללא החלקים הנוגעים לשכר הלימוד ולשכר חברי הסגל האקדמי, בתקווה שמשרד האוצר יסכים לכך וישחרר את הכספים הנחוצים למערכת ההשכלה הגבוהה. לפי הידיעות שבידינו, משרד האוצר ממשיך במדיניות הסחטנות התקציבית ומעלה מחדש דרישות מסוכנות, כגון הדרישה להנהיג שכר דיפרנציאלי.

אך דו"ח שוחט במתכונת המקוצצת גם הוא מסוכן לעתיד מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל: הוא מבשר שינויים מבניים חמורים ומזמין המשך סחטנות מצד האוצר, שיתנה העברת תקציבים מדורגת ביישומו בשלבים. קודם כל צריך לדרוש את השבת התקציבים והוצאתם מתחום המו"מ על שינויים מבניים כלשהם. בכל מקרה, עם תקציבים ובלעדיהם, אסור לקבל את חלקי הדו"ח העוסקים ב"חלוקת תפקידים רצויה בין אוניברסיטאות ומכללות" וב"קידום המחקר האקדמי", כפי שמציעה הטיוטה המופצת כעת בין משרדי הממשלה.

המשך קריאת הפוסט "דו"ח שוחט המקוצץ: חיסול (ההשכלה הגבוהה הציבורית) לפני סגירה (של הממשלה הנוכחית) – 17.06.08"

הדרה, נישול וחסימת נתיבים במערכת ההשכלה הגבוהה
ד"ר אורלי בנימין, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולימודי מגדר, אונ' בר אילן

 חוקרי מדינה הרווחה רגילים להבחין בין מדינת הרווחה הגלויה ומדינת הרווחה הסמויה.
מדינת הרווחה הגלויה הוא מושג מוכר יותר והוא מתייחס למימון הציבורי של שירותים, שירותים החברתיים ושל קצבאות.
מדינת הרווחה הסמויה, הוא מושג פחות מוכר, והוא מתייחס לדרך שבה המדינה מממנת תוכניות רווחה למועסקיה ולמועסקי ארגונים בסקטור הפרטי והעסקי. בדרך כלל תוכניות כאלה הן כפועל יוצא של לחצי איגודי העובדים ובאמצעות המשא ומתן המשולש בין מעסיקים עובדים והמדינה.

בדרך כלל כאשר אנחנו דנים בדו"ח שוחט כמסמך המתווה את תהליך ההפרטה של ההשכלה הגבוהה, אנחנו משתמשים במסגרת אנאליטית המתייחסת למדינת הרווחה הגלויה, זו המחויבת למימון שירותים חברתיים, למשל מימון מערכת ההשכלה הגבוהה כחלק ממחויבותה להגן על זכותם של אזרחים לחינוך, להשכלה, להרחבת אופקים וכחלק מהאינטרס שלה לחזק את היסודות הדמוקרטיים בחברה. כשחוקרים אומרים הפרטה בהקשר הזה, הם מתכוונים לצמצום חלקה של המדינה במימון השירות החברתי לטובת העברת עלויות תפעולו לצרכנים, למועסקים בו ולשוק הפרטי. בנוסף, בהקשר זה של הפרטת שירות חברתי כגון זה של ההשכלה הגבוהה, ניתן ללמוד מאירופה, אוסטרליה, קנדה ומקומות אחרים, כי הפרטת שירות חברתי משמעותו גם הורדת רמת השירות הניתנת. ואכן ישנם המרבים להסביר ולהבהיר מדוע אסור להפריט שירותים חברתיים. או מדוע הגיון ההפרטה, התחרות והמסחור אינו הולם את השירותים החברתיים ובין היתר גם אינו הולם את מערכת ההשכלה הציבורית.

  המשך קריאת הפוסט "הקרב של מעטים ברבים: דבריה של ד"ר אורלי בנימין בדיון על דו"ח שוחט – 15.06.08"

 בשבוע שעבר קיים הפורום באוניברסיטת בן גוריון דיון שכותרתו הייתה מצב (מדעי) הרוח בעידן "שידרוג" המחקר.[*]

לאחר סקירה קצרה של השינויים המבניים והקיצוצים באוניברסיטאות בשנים 1997-2006, הציגה אילנה קראוזמן בן-עמוס את נושא הדיון. להלן עיקרי הדברים שנשאה, אשר בהם עשויים שאר חברי הפורום למצוא עניין:

למשבר העובר על האקדמיה כיום (אותו שירטטה איריס בדבריה) יש השלכות יחודיות והרות גורל על עתידם של מדעי הרוח ומדעי החברה ה"רכים". הרעיון המקורי היה לערוך דיון (או כינוס) אקדמי רחב יותר בשאלת מעמדם של מדעי הרוח והשינויים העוברים עליהם  בארץ ובעולם, במטרה לעורר מודעות לחשיבותם של מדעי הרוח – 'נשמת אפה' ומקור חיוניותה של ההשכלה הגבוהה – בעידן של שינוי מבני וקיצוצים. יחד עם זאת, לאור השינויים שהפקולטה למדעי הרוח והחברה נחשפה אליהם בחודשים האחרונים, נוצרה אצל רבים תחושת דחיפות וצורך בדיון קונקרטי יותר.
לפיכך, מטרות הדיון הן (1) מיפוי הבעיות והשינויים בפניהם אנו עומדים בפקולטה כיום, ואשר עימם ניתן לנסות להתמודד (2) העלאת הצעות לדרכי פעולה. מטרת דברי הפתיחה היא לזהות מספר בעיות ספציפיות עימן ניתן (אולי) להתמודד, תוך התיחסות מסוימת גם להקשר הרחב של המגמות והשינויים העוברים על מדעי הרוח במקומות אחרים בארץ ובעולם.

• מגמת הירידה בביקוש למדעי הרוח. במקומות רבים בארץ ובעולם אנו עדים לירידה ב"ביקוש" למדעי הרוח, תהליך אשר מזין קיצוצים רחבים ומשמש להם הצדקה, בין אם אלה נעשים מאילוץ כלכלי או מתוך בחירה והעדפה אידיאולוגית. זה היה הרקע לדיון הער ב"מצב מדעי הרוח" שהתקיים בארה"ב כבר בשלהי שנות ה-90, לאחר כשני עשורים ויותר של ירידה בביקוש וקיצוצים נמשכים בתקצוב ותמיכה במדעי הרוח (liberal arts – אשר בארה"ב כוללים  גם חלק גדול ממדעי החברה והטבע). בעניין זה, אשר לו השלכות גם על התודעה העצמית ותחושת פסימיות בקרב חוקרי מדעי הרוח עצמם, יש מקום להדגיש פרספקטיבה רחבה ומעט יותר אופטימית. ערכם הסגולי של מדעי הרוח אינו יכול להימדד בהתיחסות לרמת הביקוש בלבד. יתר על כן, הירידה בביקוש למדעי הרוח מושפעת ממגוון של גורמים ונתונה לתנודות, והיא איננה מעידה בהכרח על "שקיעה". נתונים על מספר מקצועות במדעי הרוח (במיוחד היסטוריה) מצביעים דווקא על התייצבות בביקוש ואף התאוששות מאמצע שנות ה-90 ועד 2006. [1] 
המשך קריאת הפוסט "דברי הפתיחה על מצב מדעי הרוח, דיון שהתקיים באוני' בן גוריון"

כשאנשי הסגל הבכיר מתמסרים למדיניות ההפרטה שהאוצר כופה עליהם, הם פוגעים לא רק בסגל הזוטר אלא גם בעצמם ובאופיה של האקדמיה

פורסם במקור ב: 19.04.08, 00:07 ב- YNET.

אין כמו הגיון החד-גדיא כדי לתאר מצעד האיוולת בו מפריטה עצמה האקדמיה הישראלית בהדרגה. ככל שהאוניברסיטאות מדממות יותר מסכין הקיצוצים של האוצר, כך הן מתמסרות למדיניות ההפרטה שהוא כופה עליהן.

כמענה לשחיקת תקציביהן בידי האוצר, הן מכפיפות עצמן להתנהלות תאגידית וממסחרות את תאריהן באמצעות "תוכניות חוץ-תקציביות"; כדי להתמודד עם הגרעונות הן מבטלות משרות של חוקרים וממלאות את שורותיהן ב"מורים מן החוץ", וכך מרחיבות את עקרון "עובדי הקבלן" מהשמירה והניקיון אל ההוראה; וכחלק מ"ההתייעלות" נדחק הסגל האקדמי מניהול האוניברסיטאות, שעובר לידי אנשי הכספים, המבייתים את המחקר לעקרונות השוק.

המשך קריאת הפוסט "אני ואפסי עוד: גרסת הסגל הבכיר (מאת: פרופ' דני גוטוויין)"