בעת האחרונה נתונה האקדמיה בישראל למתקפת ארגונים הממונים מטעם עצמם לבוחני ציונות בקרב חברי הסגל האקדמי באוניברסיטאות – זאת על יסוד ההנחה המובלעת (והמופרכת לחלוטין) לפיה מצבת החוקרים והמרצים בסגל האקדמי אמורה לשקף באופן פרופורציוני את המפה הפוליטית בישראל. למותר לציין כי אין מערכת אקדמית ראויה לשמה בעולם שתשרוד אפילו יום אחד על בסיס פופוליטי מסוג זה. 

לפני יומים, דיווח אור קשתי בעתון "הארץ" כי טיוטת דוח שהפיק "המכון לאסטרטגיה ציונית" קובעת שבמחלקות לסוציולוגיה באוניברסיטאות קיימת הטיה 'פוסט-ציונית' הן בהרכב המרצים והן בתכני הקורסים. הדוח חושף בורות מביכה בכל הנוגע (1)לקטגוריה 'פוסט-ציונות' שנבחרה לשמש בו נייר לקמוס למיון עמדותיהם של מרצים בחוגים שנבדקו (2)להבנת משמעות המגמות הבולטות בתחומי המחקר הסוציולוגי באקדמיה בעולם (3)להכרות עם זרמי המחקר על הציונות והחברה בישראל ו(4)למתודות עריכת מחקרים מהסוג שמכון זה התיימר להפיק. 

טיוטת הדוח עדיין אינה כוללת מסקנות והמלצות. המערכת האקדמית תצטרך לעצור נשימתה עוד כחודש ימים בטרם יתברר אם מחברי הדוח דורשים מראשי האוניברסיטאות לדאוג לאזן פוליטית את הרכב המחלקות (כלומר לשנות את תנאי קליטתם של מרצים חדשים ולדרוש הצהרות פוליטיות במקום איכות מחקרית), או שמא ידרשו משר החינוך להתערב ולכפות פיטורים של חברי סגל 'פוסט-ציונים' ר"ל! ואולי הם בכלל ילכו גם בעניין זה בעקבות 'אם תרצו מקארתיזם – אין זו אגדה' ויצרפו לדוח המוגמר שלהם אולטימטום לראשי האוניברסיטאות: אם לא תניחו את דעתנו בעניין רמת הציונות בדמם של חברי הסגל שלכם נדאג שתאבדו תרומות מחו"ל. הכל עוד פתוח ומרנין.

על רקע דברים אלה, להלן קריאתו של פרופ' דני גוטוויין לפעולה מצד האוניברסיטאות:

מתקפת הסחיטה והאיומים לה נתונות לאחרונה האוניברסיטאות היא עוד אחת מתוצאות ההפרטה של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל: הקיצוץ המתמשך שכפה האוצר על האוניברסיטאות כדי להכפיף אותן להגיון התנהלות עסקי ולהפוך אותן לתלויות בבעלי הון ותורמים הצליח. כשהן חלשות, מדולדלות וחבוטות ותלויות בתורמים, האוניברסיטאות אכן חשופות לאיומי הלשנה בפני התורמים על כך ש'אינן פטריוטיות'. מצב זה מעמיד את נשיאיהן בפני דילמה הדומה לזו של כל בעל פיצוציה שהבריון השכונתי סוחט ממנו דמי חסות: להיכנע או למרוד.
בסחטנות כמו בסחטנות, הכניעה הראשונה מובילה להעלאת המחיר. ההיסוס של ראשי האוניברסיטאות בפני האיומים עד עכשיו, גרם לכך שהם רק התעצמו. אם גישה זו תימשך הפחד מפני ההחשדה, האיום והסחיטה יחליפו את החופש לחשוב, לחקור וללמד. זה איננו תרחיש בלהות, זוהי כבר המציאות. מעדויות שהגיעו ל'פורום להגנת ההשכלה הציבורית' עולה כי בחלק מן האוניברסיטאות יש מרצים החשים 'ריח של איום באוויר' המגיע מן ההנהלות ומן הסטודנטים כאחד.
הדרך היחידה לחסל את יתושי הסחטנות היא לייבש את הביצה שבה הם מתרבים: אם המצוקה התקציבית חושפת את האוניברסיטאות לסחיטה, על הממשלה להודיע כי תגדיל את תקציביהן ותקטין את חשיפתן לאיום התורמים. למצער, על הממשלה להודיע שהיא תפצה כל אוניברסיטה שתורמיה ינטשו אותה כחלק ממהלך הסחיטה.
בצעדים כאלה הייתה נוקטת הממשלה אילו הייתה מגלה מידה ראויה של אחריות למערכת ההשכלה הגבוהה. מממשלת ישראל, למרבה הצער, אין טעם לצפות לכך. לפיכך על האוניברסיטאות והמכללות לפעול בעצמן: עליהן להקים קרן סולידריות שכל האוניברסיטאות והמכללות יפקידו בה דמי הגנה על החופש האקדמי, על פי מפתח מוסדי יחסי. וקרן זו תפצה כל אוניברסיטה או מכללה שתיפגע מן הסחטנות. שיתוף פעולה זה עשוי להיות צעד ראשון במאבק נגד הפרטתן.

הכותב הוא פרופ' בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה

השבוע פתח האוצר, באמצעות ות"ת, בשלב נוסף בהפרטת ההשכלה הגבוהה – הקמת "מרכזי מצוינות": באוניברסיטאות החלה הפצת מכרזים לחברי סגל מתחומי מדע בודדים, נבחרים, שיזכו להזרמת תקציבים בסדרי גודל שהמוסדות להשכלה גבוהה כבר מזמן חדלו לחלום עליהם, לשם הקמת בועות מחקר, להלכה – בתוך האוניברסיטאות ולמעשה – מחוץ להן ומעליהן, כרובד עליון. בשלב הבא יגדיר רובד עליון זה מחדש את ההירארכיה האקדמית: סוג א' – מרכזי מצוינות, סוג ב' – אוניברסיטאות המחקר, וסוג ג' – המכללות. מהלך זה יגרום, בין היתר, לפגיעה (למרות הזרמת התקציבים הממשלתיים בשלב הראשון) באופיה הציבורי של מערכת ההשכלה הגבוהה, בנגישות להשכלה גבוהה של הפריפריה החברתית המתרחבת בישראל וביכולתה של מערכת ההשכלה הגבוהה לשמש כלי אמיתי ואיכותי לצמצום פערים ומיצוי הפוטנציאל הגדול שקיים בחברה בישראל. בה בעת, המהלך הזה לא יתרום לפתרון המשבר העמוק בו נתונות האוניברסיטאות והמכללות; כמנהג המקום, זהו עוד ישראבלוף, ש"כאילו" נועד לשפר את איכות המחקר האקדמי.

במאמר להלן מצביע פרופ' עודד גולדרייך על חלק מהמשמעויות של פרויקט "מרכזי המצוינות" 

שורש המשבר הנוכחי במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל נעוץ במחנק התקציבי שבו היא נתונה זה כעשר שנים, מחנק שמקורו במדיניות הממשלה בתקופה זו. המוסדות להשכלה גבוהה הגיבו למחנק בשורה של צעדי ייאוש מזיקים. החמור בהם הוא צמצום דרסטי של גיוס חברי סגל חדשים, דבר שמסכן את ההווה של המערכת ואת עתידה (התלויים בתמהיל מאוזן של דורות של חוקרים ומרצים), מדרדר את היחס בין מספר חברי הסגל ומספר הסטודנטים, ומאלץ חוקרים צעירים ומוכשרים לחפש את עתידם מחוץ למדינה.

את המשבר במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ניתן לסיים בפשטות על ידי ביטול מקורו: על ידי החזרה מיידית של התקציבים שנגרעו מן המערכת בעשור הנוכחי והגדלת התקצוב באופן המותאם לגידול במספר הסטודנטים ולגידול בעלויות המחקר וההוראה. על התקצוב המתוקן לאפשר הגדלה משמעותית של מספר חברי הסגל, וזאת על מנת להגיע ליחס סביר בין מספר חברי הסגל ומספר הסטודנטים.

במקום לבצע את המתבקש והמובן מאליו, נוקטת הממשלה, בהובלת משרד האוצר, בשורה של תרגילי השהיה, תוך יצירת מסכי עשן שאחד מהם מכונה "עידוד מצוינות". עיקר המאמר יוקדש לחשיפת הכזב שבעיסוק הממשלתי ב"עידוד המצוינות" של מערכת ההשכלה הגבוהה, תוך ציון העובדה שניתוח דומה תקף גם לגבי שירותים ציבוריים אחרים.

את התקפות הכללית של הניתוח קל לראות כאשר חושפים את האינטרסים המסתתרים מאחורי מסך העשן של "עידוד המצוינות" – האינטרסים של האליטה הכלכלית: אלו מכתיבים צמצום ההוצאה הציבורית ושבירת העבודה המאורגנת. כתרגיל חשבונאי פשוט, שימו לב שהעלאת שכר של 25% ה"מוענקת" לקבוצה של 10% מן העובדים ("המצטיינים") תוך שחיקה של 5% בשכר שאר העובדים מורידה את עלויות השכר בשיעור כולל של 2.5% לערך. למותר לציין שמדיניות "דיפרנציאציה" שכזאת תפגום בסולידאריות בין העובדים ותכרסם במעמדו של הארגון היציג שלהם.

המשך קריאת הפוסט "על "עידוד מצוינות" כמסך עשן / עודד גולדרייך"

במאמר דעה שפרסם בעיתון "הארץ", שכותרתו "הסטודנטיות כצנזור", כותב פרופ' גיל קלעי מהאוניברסיטה העברית על תביעה משפטית שהגישה ד"ר חנה קהת, מייסדת תנועת "קולך" לקידום שוויון נשים במגזר הדתי, נגד מכללת "אורות" שהחליטה לפטרה מעבודתה כמרצה.

מהמאר עולה כי המכללה פיטרה את קהת אחרי 15 שנות הוראה בטענה שלא נרשמו מספיק תלמידות לקורסים שלה וזאת בשל עמדותיה הפמיניסטיות. המכללה דחתה, לפי תיאור זה, את הצעתה של קהת שתלמד את קורס החובה "מחשבת ישראל" שלימדה בעבר, בטענה שחיוב התלמידות להירשם לקורס זה, שהוא קורס חובה, בהוראתה, יהיה פגיעה בחופש האקדמי של התלמידות שאינן מעוניינות ללמוד אצלה. בית המשפט לעבודה קיבל את טענות המכללה, אם כי בהסתייגות, ודחה את תביעתה של ד"ר קהת, אשר לה, כמובן, הסבר שונה למה שהביא להחלטת המכללה לפטרה. ערעורה על פסק הדין אמור להתברר בפני בית המשפט הארצי לעבודה.

זהו מקרה מרתק, שממחיש כמה נושאים שנוגעים למשבר ההשכלה הגבוהה, שעלו כאן לאחרונה, כגון אימוץ שיקולים של רווחיות עסקית בניהול מוסדות חינוך והשכלה, ואי-הבנה של המושג 'חופש אקדמי'. יתכן אפילו שנעשה כאן שימוש מהופך במושג, שכן החופש האקדמי ניתן לחוקרים ולמרצים, לשם הגנה על מחקר והוראה חופשיים מלחצים. מושג זה הוא חסר משמעות ביחס לסטודנטים. אך אם אכן יש ממש בטענותיה של ד"ר קהת, הרי שנוסף להענקת חופש אקדמי לתלמידות, שעה שלהן הוא כלל לא נועד, נמנע החופש האקדמי ממנה, כמרצה (נקודה שאף הוזכרה בפסק הדין) והיא כן אמורה הייתה אמורה להנות ממנו. אך מעל לכל, מעניינת ההמחשה שיש כאן לכך שתהליכי ההפרטה, אימוץ שיח כלכלי ביחס להקניית ידע והשכלה ופגיעה בחופש האקדמי שלובים זה בזה ומחזקים זה את זה.

במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ מאמש (4.6.2010) מתפרסם מאמר מאת פרופ' מירי אליאב-פלדון מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. המאמר מנתח את משמעויותיה והשלכותיה של מתקפת ההפרטה הנמשכת על האקדמיה בכלל, ועל מדעי הרוח בפרט – בישראל, באנגליה (ראו גם הפוסט הקודם) ובמקומות אחרים.

"מי צריך אשורית" היא כותרת המאמר החשוב הזה. הוא מתפרסם בסופו של שבוע שהאירועים שהתרחשו בו – בהקשרים אחרים, כביכול – מחוץ לקמפוסים ובתוכם, נראים כמו אותה כתובת על הקיר, שבפראפרזה על דברי אליאב-פלדון, לא ברור אם יש עדיין מי שיקרא אותה.

להלן ציטוטים אחדים מתוכו:

אווירה אנטי-אינטלקטואלית מובהקת, שהייתה בעבר אופיינית למשטרים טוטליטריים או לתאוקרטיות ולכתות פונדמנטליסטיות, מורגשת היום ברבות ממדינות אירופה, בארצות-הברית ובישראל. הביטוי המעשי הברור ביותר שלה הוא הקיצוץ במשאבים והתערבותה הגוברת של המדינה במערכת ההשכלה הגבוהה […]

בתנאים אלה, ובהשפעת האווירה האנטי-אינטלקטואלית השוררת בחברה הישראלית, הקורבנות הראשונים הם מדעי הרוח. כיוון שאי-אפשר לכמת את תרומתם וקשה להצביע על התועלת המעשית, החומרית והמיָדית בלימודים ההומניסטיים, קל להגדירם כמותרות, שצריך לוותר עליהם בימים של צנע […]

טענות כאלה מושמעות כלפינו, מרצים וחוקרים בפקולטות למדעי הרוח, מן הציבור, ולא רק מפי "האיש הפשוט ברחוב" אלא גם מפי ידידינו ועמיתינו המהנדסים ורואי החשבון. אכן, הם אומרים, נחמד לבוא מדי פעם למתנ"ס לשמוע הרצאה על יצירתו של עמוס עוז או על החפירות בבית שאן, בייחוד כשהיא מלווה בשקופיות; ואכן, חשוב שילדינו ילמדו בבית-הספר מעט תנ"ך והיסטוריה יהודית. אבל בשביל ההנאות האלה אין צורך שנשלם משכורותיהם של מאות חוקרים ומלומדים באוניברסיטאות ובמכללות של ארצנו הקטנטונת והענייה. למרבה הפלא, טענות דומות מושמעות בתכיפות גוברת גם מפי אנשים המופקדים על ההשכלה הגבוהה בישראל: פקידי משרד האוצר, ראשי מל"ג וות"ת, רקטור אוניברסיטה זה או אחר. "מה אפשר לעשות?" הם נאנחים, "אם אין קמח, אין תורה". יש אמנם "תורה" שהיא חיונית לייצור ה"קמח" – הנדסה, מחשבים, מדעים יישומיים, כלכלה; אבל כשהעוגה התקציבית מצטמצמת, אין בררה אלא לוותר על המותרות. ננוטכנולוגיה במקום אשורית, הם אומרים לנו (על משקל "תותחים במקום גרביים", השיר ששרה להקת הנח"ל בנעורינו), אף אם לדוברים אין על-פי-רוב מושג ננוטכנולוגיה מהי, כפי שאינם יודעים אשורית מהי; מנהל עסקים במקום פילוסופיה; מחשבים במקום ספרות.

קראו את המאמר המלא:  מירי אליאב-פלדון, "מי צריך אשורית?", הארץ, מוסף תרבות וספרות, יום שישי, כ"ב בסיוון תש"ע, 4 ביוני 2010, עמ' 4.

קואליציה של ארגונים בבאר שבע יוצאת השבוע בקריאה לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון להוביל מהלך של הפסקת העסקת עובדי הניקיון באמצעות קבלני כוח אדם וחזרה להעסקתם הישירה. הנשיאה נקראת להוביל מהלך שיחל באוניברסיטת בן גוריון אך לא יסתיים בו, אלא ישפיע גם על אוניברסיטאות אחרות ומוסדות ציבור לחדול מההעסקה הפוגענית ולחזור להעסקה שמכבדת את זכויות העובדים.

הקמפיין החל בעצומה שהציבור נקרא לחתום עליה.

כמו כן, יוגש לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון נייר עמדה מפורט בעברית ובאנגלית. הטקסט יתורגם בהמשך גם לרוסית, יודפס ויופץ לתקשורת.

מצורפים גם שני קישורים ידידותיים יותר לקריאה של נייר העמדה:

בעברית: http://issuu.com/dimonanet/docs/cleaningworkers/1?mode=a_p

באנגלית: http://issuu.com/dimonanet/docs/e-cleaningworkers/1?mode=a_p

חברי הפורום ויתר קוראי הבלוג – אתם מוזמנים להצטרף למהלך החשוב הזה, לחתום על העצומה ולהפיצה לחבריכם

ביום הזכרון, 19.4.2010, נתן פרופ' אריאל רובינשטיין ראיון לכתב "כלכליסט", שי אספריל. רובינשטיין מתייחס בראיון, בין היתר, לתוכנית האוצר וראש ות"ת להשקיע סכומי כסף נכבדים בהקמת מרכזי מחקר שימשכו אליהם, באמצעות משכורות בסטנדרטים אמריקאיים, חוקרים ישראליים שחיים ועובדים בחו"ל. אחרי שנים של הרעבה תקציבית של האוניברסיטאות, פתאם יש כסף. אך למה מיועד הכסף? רובינשטיין מנמק את התנגדותו לתכנית האוצר בעיקר בנימוקים ציוניים-פטריוטיים. אך כדאי לשים לב למשמעות נוספת (שעליה רובינשטיין מדבר בהקשרים אחרים של משבר ההשכלה הגבוהה בהמשך הראיון איתו): המעבר לשכר דיפרנציאלי במערכת האקדמית. תכנית הכוכבים של האוצר נמכרת כמאבק ב'בריחת המוחות', אך לא פחות מכך היא נועדה להכניס שכר דיפרנציאלי בדלת האחורית, ללא דיון ציבורי ותוך עקיפת האוניברסיטאות.

להלן הראיון עם פרופ' רובינשטיין (כלכליסט, 19.4.2010): 

ערב יום העצמאות ה־62, חתן פרס ישראל פרופ' אריאל רובינשטיין מוטרד ממה שהוא רואה כאחת הבעיות הבוערות באקדמיה הישראלית, ומכח זה גם של מדינת ישראל: בריחת המוחות. מי שמכיר קצת את רובינשטיין, אחד התיאורטיקנים המובילים בכלכלה העולמית בתחום תורת המשחקים וחתן פרס א.מ.ת, לא יופתע מדעותיו הנחרצות. הוא אינו חושש לתקוף מדיניות של הממשלה או של הרשויות האקדמיות, כאשר הוא סבור שהיא מחמיצה את מטרתה. ברוח זו הוא מתנגד כיום בתוקף דווקא לתוכנית הגרנדיוזית שעליה הכריז משרד האוצר בחודש שעבר, שנועדה להחזיר לישראל את המוחות האקדמיים המבריקים שעזבו לחו"ל. לפי התוכנית, תקצה המדינה לא פחות מ־1.3 מיליארד שקל להקמת 30 מרכזי מצוינות באוניברסיטאות בישראל. המרכזים יעסיקו חוקרים בשכר גבוה באופן משמעותי מזה שמקבלים כיום עמיתיהם באקדמיה. כך, מאמינים באוצר, המדינה תוכל להחזיר למוסדותיה 300 אנשי אקדמיה ישראלים שמועסקים כיום באוניבסריטאות בארצות הברית. (המשך הראיון)

ביום שני 22/3 אישרה התאחדות הסטודנטים הארצית את הסכם המסגרת עם האוצר. ההסכם יהווה בסיס למו"מ בין הצדדים שמשכו נקבע לחודשיים-שלושה. לטענת מובילי המהלך – יו"ר ההתאחדות, בועז טופורובסקי, ויו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת ת"א, שחר בוצר – מדובר בהצלת ההשכלה הגבוהה. אך לאמיתו של דבר מדובר בכניעה מוחלטת לסחטנות התקציבית של משרד האוצר, ובמכירת עתיד ההשכלה הגבוהה הציבורית. "הפרד ומשול, זוהי הכותרת הפוליטית של האוצר השבוע", אומרת מירב אלרוזורוב במאמרה בדה-מרקר על הסכם המסגרת בין התאחדות הסטודנטים והאוצר, וקולעת בדיוק למשמעותו. חשוב לקרוא את המאמר הזה שלה לצד הנוסח של הסכם המסגרת שנחתם והמכתב הנלווה של ראש ות"ת, פרופ' מנואל טרכטנברג, להתאחדות הסטודנטים. מאמר זה הוא התיאור הקרוב ביותר למחשבותיהם וכוונותיהם האמיתיות של פקידי האוצר שנוכל לקבל.

ברור אם כן, שמכבסת המילים של התאחדות הסטודנטים לא מצליחה להסתיר את האמת: הבסיס לכל המו"מ עם האוצר הוא העלאה משמעותית של שכר הלימוד. אך העלאת שכר הלימוד היא רק ההתחלה: משמעות הקשר שנוצר בהסכם – ושהסטודנטים מבקשים אף לעגן בחקיקה – בין שכר הלימוד ובין המימון הציבורי של מערכת ההשכלה הגבוהה, היא שינוי רדיקלי במערך האינטרסים המיידי של הסטודנטים. כפי שארלוזורוב אומרת בשמחה, "המשמעות הפוליטית [של ההסכם] היא שמעכשיו הסטודנטים והצד היוזם של הרפורמה – הות"ת, ואתה גם משרד האוצר – נמצאים בסירה אחת. הסטודנטים יהיו שותפים לכל שקל שהמדינה תסכים להוסיף לאוניברסיטאות. לפיכך, לסטודנטים יש אינטרס מובהק בהיקף הזרמת השקלים של המדינה לאוניברסיטאות ובסיבות להזרמה." האינטרס של הסטודנטים כאן יהיה אפוא אינטרס צרכני: הם ירצו שחלק גדול ככל האפשר מהתוספת התקציבית – שהם עצמם לא רק שותפים לה אלא כבולים אליה – ילך ישירות לשיפור המוצר שהם קונים, שכן אחרת מדוע שיהיה כדאי להם להסכים להעלאת שכר הלימוד? לכך מתכוונת ארלוזורוב כשהיא רואה בהסכם מהפך. זהו מהפך "ביחס של הסטודנטים אל האקדמיה ובשותפות הגורל שלהם עמה. הסטודנטים הבינו שלא מספיק להתעניין במה שהם משלמים – גובה שכר הלימוד – אלא שעליהם להיות מעורבים גם במה שהם מקבלים, דבר שקשור באופן הדוק לשינוי מבני באקדמיה." [ההדגשות לעיל ולהלן בציטוטים ממאמרה של ארלוזורוב הן שלי, ר.ב.].

לפי הסכם המסגרת, הבסיס למו"מ הוא "הצורך הדחוף ברפורמה כוללת" במערכת ההשכלה הגבוהה, אשר לא ברורים מרכיביה, אך ידוע שהיא כוללת את תוכנית 'מרכזי המצוינות' שדני גוטוויין וערן חכים כבר הראו את משמעותה ההרסנית והמפריטה. "ההבנה המשותפת העומדת בבסיס הרפורמה", נאמר בהסכם, היא שבכדי להציל את ההשכלה הגבוהה – כלומר לממן את הרפורמה – יש צורך בהגדלת המשאבים, שמקורה בתקציב המדינה, ב"מקורות העצמיים של המוסדות" וב"שינוי במבנה שכר הלימוד". לפי טופורובסקי (בראיון לדה-מרקר), שינוי זה במבנה שכר הלימוד "לא יביא בהכרח להעלאתו". לאחר עשור וחצי של חנק תקציבי, למוסדות האקדמיים אין מקורות עצמיים, כך שנותרו רק תקציב המדינה ושכר הלימוד שאמורים לממן את הגדלת המשאבים הזו.

המשך קריאת הפוסט "ההסכם בין ארגוני הסטודנטים והאוצר: העלאת שכר לימוד והפיכת ההשכלה למוצר צריכה / רועי בל"

פרופ' אנתוני גרפטון פרסם בשבוע שעבר מאמר באתר הבלוגים של New York Review of Books שכותרתו Britain: The Disgrace of the Universities. גרפטון, מההיסטוריונים האמריקאים הבולטים של הרנסאנס, מנתח במאמר את שקיעת האוניברסיטאות באנגליה שאחרי עידן ת'אצ'ר. מצאנו לנכון להעלות לבלוג של הפורום את תמונת המצב העגומה במערכת אקדמית מפוארת זו, הבריטית, אחרי הטיפול הניאו-ליברלי של ת'אצ'ר (מודל ההערצה והחיקוי של נתניהו). קוראי הבלוג יוכלו להבחין בנקל בקווי הדמיון המבהילים בין מצבה של האקדמיה הבריטית לבין זה של האקדמיה הישראלית, ולעמוד על הקונטקסט הגלובאלי של הפרטת האוניברסיטאות הציבוריות בישראל.

British universities face a crisis of the mind and spirit. For thirty years, Tory and Labour politicians, bureaucrats, and “managers” have hacked at the traditional foundations of academic life. Unless policies and practices change soon, the damage will be impossible to remedy.

As an “Occasional Student” at University College London in the early 1970s and a regular visitor to the Warburg Institute, Oxford, and Cambridge after that, I—like many American humanists—envied colleagues who taught at British universities. We had offices with linoleum; they had rooms with carpets. We worked at desks; they sat with their students on comfy chairs and gave them glasses of sherry. Above all, we felt under constant pressure to do the newest new thing, and show the world that we were doing it: to be endlessly innovative and interdisciplinary and industrious.

British humanists innovated too. Edward Thompson and Eric Hobsbawm, Frances Yates and Peter Burke, and many others formulated new ways of looking at history for my generation. But British academics always admitted, as we sometimes did not, that it is vital to preserve and update our traditional disciplines and forms of knowledge: languages, precise interpretation of texts and images and objects, rigorous philosophical analysis and argument. Otherwise all the sexy interdisciplinary work will yield only a trickle of trendy blather.

קראו כאן את המשך המאמר.

במאמר אחר, שפרסם בנובמבר האחרון חוקר הספרות וההיסטוריה הבריטי, סטפן קוליני, בעיתון The Times Literary Supplement תחת הכותרת Impact on Humanities, מנתח הכותב את ההשלכות ההרסניות של אימוץ שיטת הערכת האיכות המוכרת בשם 'אימפקט פקטור' במדעי הרוח באנגליה. גם מאמר זה מספק לנו הזדמנות להציץ במראה המעוותת של הפרטת האקדמיה בבריטניה, אשר האקדמיה הישראלית צועדת בעקבותיה בעיניים עצומות לרווחה.

בשבוע שעבר יצאו הסטודנטים באוניברסיטת ת"א למאבק נגד כוונת הנהלת האוניברסיטה לנתק את קשריה עם הקבלן שמעסיק עבורה את עובדות הניקיון בקמפוס וממרק, באותה הזדמנות, את מצפונה מנשיאה באחריות לפיטוריהן של עשרות עובדות קשות-יום שרובן מפרנסות משפחות חד-הוריות בשכר זעום וללא תנאים מינמאליים. המחאה המשותפת של העובדות והסטודנטים הובילה לכך שההנהלה נכנסה למו"מ עם הקבלן על תנאי הסכם חדש, ולא ניתקה איתו את הקשר, כפי שהתכוונה לעשות כדי לפתוח במכרז חדש ולשכור את שירותיו של קבלן אחר, שאולי יחתום איתה על חוזה לניקיון הקמפוס בשכר רעב אף נמוך מקודמו. כתבה בנושא זה שודרה בליל שבת האחרון ב"יומן שישי" בערוץ 2.

אך בעוד אוניברסיטת ת"א נמצאת 'מתחת לפנס' ונחשפת לציבור בכתבות היומן, באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע מתחוללת פרשה מעניינת לא פחות, במסגרת מה שנראה כחגיגות 'מחירות לעבדות' של פסח השתא. באונ' בן גוריון מאבק עובדי/ות הניקיון לשינוי שיטת ההעסקה שלהם והגנה על זכויותיהם הבסיסיות נמשך כבר תקופה ארוכה, בתמיכה קבועה של סטודנטים מארגון צ"ח (צדק חברתי) ופעילים נוספים מקרב הסטודנטים והמרצים. בשנה שעברה אף הצליחו עובדי הניקיון, בעזרת ארגון "כוח לעובדים", להקים וועד עובדים יציג. לאחרונה, הגישה אחת מעובדות הניקיון תלונה במשטרה נגד המנהלת מטעם הקבלן-המעסיק על אלימות פיזית כלפיה. בעקבות זאת, חתמו 174 מרצים, סטודנטים ועובדי מנהל, על מכתב לנשיאת האוניברסיטה הקורא לה להוביל מהלך של מעבר להעסקה ישירה של עובדי הניקיון בקמפוס ולהפסיק את ההעסקה באמצעות קבלנים. הנשיאה לא נענתה לאתגר ומסרה כי ההעסקה באמצעות קבלן תימשך, נוכח מצוקת התקציב. נושאים אלה יעלו היום (שני, 22.3.2010) בתוכנית הטלויזיה 'עושים סדר' בערוץ 2 בשעה 17:30.

יצוין כי ההחתמה על המכתב לנשיאה נערכה במסגרת רשימת 'הפורום להגנת ההשכלה הציבורית' באונ' בן גוריון, כשם שפעולות התמיכה בהתארגנות עובדות הניקיון והבחירות לוועד העובדים נעשו, בזמנו, תוך מעורבות ותמיכה של חברי פורום. זאת מתוך גישה שמזהה את דפוס ההעסקה הפוגעני של עובדות הניקיון, העסקה באמצעות קבלן, לא רק כבלתי נסבל, אלא גם כחלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה של הפרטת ההשכלה הגבוהה כולה. ההעסקה הקבלנית מאפשרת לאוניברסיטה להתנער מאחריות כלפי עובדי הניקיון ולרחוץ בניקיון כפיה בטענה כאילו האילוצים התקציביים הופכים שיטה זו לבלתי נמנעת. אך לאמיתו של דבר, הטענה ה'כלכלית' הזו לא הוכחה ולא נעשה גם ניסיון של ממש להעסקה ישירה תוך חיפוש פתרונות למצוקה התקציבית. מדוע? משום שאין מוטיבציה לעשות זאת. להפך. יש מוטיבציה להפוך אנשים לעובדים חסרי בטחון תעסוקתי שמתקשים להתארגן ולעמוד על זכויותיהם, שמוכנים לקבל את כל התנאים המוכתבים להם ובלבד שלא ישארו ללא תעסוקה, ושמוכנים לשם כך להאבק נגד עמיתיהם במקום להאבק אתם נגד מנצליהם.

ואם תיאור זה מזכיר למישהו את שיטת העסקת 'המורים מן החוץ', את רעיונות העיוועים של התוכנית ל'החזרת מוחות' והכנסת שכר דיפרנציאלי למערכת האקדמית מבית מדרשו של שר האוצר ולאחרונה – גם של ראש ות"ת, את הרחקת הסגל האקדמי ממוקדי קבלת ההחלטות באוניברסיטה, ניטרול הסנאטים, והשלטת בעלי הון על האקדמיה – אין זה מקרה: זו אותה גברת ואפילו ללא שינוי אדרת.