לא במגדל השן – הסגל האקדמי מצטרף למחאה החברתית

אתמול העלינו לבלוג פוסט הקורא להפסקת ההעסקה הפוגענית של 'מורים מן החוץ' במערכת החינוך הגבוה והחינוך בכלל. הזמנו, ואנו ממשיכים להזמין, את חברי הפורום, קוראי הבלוג וכל אזרח ואזרחית המבינים שדרישה זו היא דרישה בסיסית, חלק מתבקש מדרישות תנועת המחאה החברתית להפסקת תהליכי ההפרטה של השירותים החברתיים, לחתום על עצומה זו:  http://www.atzuma.co.il/publiceducation.  הפורום קורא לכם להמשיך לחתום על עצומה זו, שאנו מעוניינים להגישה לראשי מערכת ההשכלה הגבוהה במטרה לחשוף אותם לאופיה הדכאני של תופעת העסקת 'המורים מן החוץ' ולנזקים של תהליכי מסחור האקדמיה.

במקביל, אנו מעלים בפוסט הנוכחי את קריאתם של כמה מרצים צעירים, המופנית אל המרצים/ות בלבד וקוראת להם להצטרף למחאת המאהלים, באמצעות העלאת דרישות שמבטאות בעיקרן את עמדותיו הכלליות של הפורום מאז שהוקם, להצטרף ולחתום על עצומה נוספת (להלן):

לא במגדל השן – מרצות ומרצים במאבק לצדק חברתי / ד"ר ענבל ארנון ומרצים צעירים נוספים

אנחנו, מרצות ומרצים באוניברסיטאות ובמכללות הציבוריות בישראל, מצטרפים למאבק המתרחב למען צדק חברתי, הזכות לחיות בכבוד ושיקומה של מדינת הרווחה.

השכלה גבוהה איכותית, נגישה, ושוויונית היא חלק ממערך שלם של תנאי רווחה שעל מדינת ישראל לספק לתושביה.

האוניברסיטאות והמכללות צריכות להיות מקום פתוח, ביקורתי, הפועל ללא שיקולי רווח, והמחויב לרווחתם של הלומדים בו, העובדים בו, והגרים סביבם. על המוסדות להשכלה גבוהה להיות מקומות בהם צדק חברתי והוגנות מיושמים בפועל!

מה אנחנו דורשים? המשך קריאת הפוסט "לא במגדל השן – הסגל האקדמי מצטרף למחאה החברתית"

עצומה מקוונת של הפורום בנושא 'המורים מן החוץ'

'הפורום להגנת ההשכלה הציבורית' קורא להסדרת מעמד 'המורים מן החוץ' ו'מורי הקבלן' ולהפסקת
ניצולם
ומזמין את חברי הקהילה האקדמית וכל מי שעתיד החברה בישראל יקר לולחתום על עצומה בנידון

"כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים כדרוש וזכות לביטחון במקרה של אבטלה, מחלה, אי כושר לעבודה, אילמון, זיקנה או מחסור אחר בנסיבות שאינן תלויות בו…"

"כל אדם זכאי לחינוך. החינוך יינתן חינם, לפחות בשלבים הראשוניים והיסודיים. החינוך בשלב הראשון הוא חובה. החינוך הטכני והמקצועי יהיה מצוי לכל, והחינוך הגבוה יהיה פתוח לכל במידה שווה ועל יסוד הכישרון…"

[ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, סעיפים 25-1 ו26-1, נוסח עברי: אתר הכנסת]

המחאה העממית העולה משדרות רוטשילד ומרחובות רבים אחרים בארץ מעלה שורה של תביעות וראשיתה בתביעה לדיור בר-השגה. החיבור בין התביעות המגוונות הללו כבר מופיע בשטח, ואיתו גם ההכרה ששורש סוגי המחסור השונים הוא במדיניות אשר בוגדת במחויבות המדינה לתושביה.

מחויבות זו באה לידי ביטוי במושג 'הזכויות החברתיות של האדם', זכויות שאינן מותנות בדבר ואינן ניתנות להפקעה. אלא שבארץ וגם במקומות אחרים בעולם זכויות אלה הופקעו וכורסמו בתהליך שזכה לשם הקוד 'הפרטה'. ההפרטה אינה אלא התנערות של השלטון שבידיו הופקד ניהול המדינה מן המחויבות לדאוג לסיפוק זכויותיהם החברתיות של תושבי המדינה.

ההפרטה הופכת זכויות לסחורות: שירותים – דיור, בריאות, וחינוך — שניתנו בעבר, ולו ברמה בסיסית, באופן שאינו מותנה בדבר נמכרים כיום לאלו שידם משגת, ולאלו שידם אינה משגת נאמר: זבש"כם. כך נראית ההפרטה מן הצד של מקבלי השירות החברתי. ואילו נותני השירות הופכים בתהליך זה ממשרתי הציבור, אשר טובתו אמורה לעמוד מול עיניהם, לשכירים של חברה בע"מ, שמטרתה להגדיל את רווחיה, אם על ידי צמצום השירותים שהיא נותנת, או באמצעות העמקת הניצול של עובדיה.

המשך קריאת הפוסט "עצומה מקוונת של הפורום בנושא 'המורים מן החוץ'"

ניתוח כלכלי של העסקת עובדות הנקיון בקמפוסים

בימים אלה מתפרסם דוח שכתבו פרופ' אביה ספיבק ודר' מאיר אמיר עבור התאחדות הסטודנטים ובו ניתוח כלכלי של הנתונים על העסקת עובדות נקיון באמצעות קבלני כוח אדם בקמפוסים של האוניברסיטאות והמכללות בישראל. כתבה בנושא זה התפרסמה השבוע בדה מארקר.

"אנו מאמינים ומקווים" כותבים מחברי הדוח בתקציר המנהלים "כי באמצעות הניתוח הפרטני של סוגיית עובדות הניקיון בקמפוסים נוכל לתרום לליבון וחשיבה מחודשת על סוגיה זו בכללותה, ברמה הארצית, זאת הרי הייתה כוונת התאחדות הסטודנטים כאשר פנתה אלינו בבקשה לביצוע העבודה. העבודה שתוצג להלן היא עבודת ניתוח כלכלי, אבל ניתוח כלכלי שהוא ער וקשוב להיבטים החברתיים והערכיים של תופעת עובדי הקבלן. ניתוח כלכלי טכני, שעיסוקו רק בצמצום הוצאות ומקסום רווח, כפי שנלמד בקורסי היסוד של הדיסציפלינה הכלכלית, יצביע על יתרונות כלכליים מסויימים השמורים לשיטת ההעסקה העקיפה, באמצעות קבלני שירותים. ראוי לציין שהיתרונות הכספיים אינם רבים. היתרונות למוסד הם במידה רבה בתשומת הלב הניהולית, בכך שאינו צריך להקדיש משאבי ניהול – על פי רוב במסגרת מחלקת משאבי אנוש – לאוכלוסיה חלשה יחסית שממנה מגיעות מרבית עובדות הניקיון. ניתוח כלכלי רחב אופק, שאינו מתעלם מכלל היבטי הסוגייה, יניב תובנות שונות לגמרי. אך ככלכלנים האמונים על הניתוח הכמותי, לא נתעלם מחובתנו להציג את הנתונים כפי שלמדנו ואספנו אותם, כדי לאפשר דיון ערכי נורמטיבי תוך הצגת מחירו הכלכלי" (עמ' 2).

חשיבותו של הניתוח שמציג הדוח היא, אם כן, בכך שהוא מציב על סדר היום נתונים על החסכון התקציבי שנובע מההעסקה הקבלנית ומעמתם עם שאלת המחיר החברתי שהעסקה זו גובה – קודם כל, מהנשים והגברים המועסקים בשיטה פועגנית זו, אך בטווח הארוך מהחברה כולה. בדרך זו נחשפת, בין היתר, עוצמתו של השיח הניאו-ליברלי, שהעסקה קבלנית ומיקור חוץ הם פרקטיקות אופייניות לו. עוצמת השיח הזה מתבטאת בכך שהעסקה קבלנית, בפורמט כזה או אחר, הופנמה בו כליל כברירת מחדל. הנחת היסוד היא שמדובר בחסכון תקציבי מאד משמעותי שאינו מצריך בחינה של נתונים או שיקולים אחרים. אולם העובדה כי לא תמיד מדובר בחסכון כה גדול, במיוחד אם מכניסים למשוואה גם את העלויות החברתיות, צריכה ללמד אותנו כי המניע לנרמול ההעסקה הקבלנית הוא אידיאולוגי לא פחות משהוא כלכלי גרידא. בהקשר זה, יש לראות גם בחנק התקציבי שהושת על המוסדות להשכלה גבוהה מהלך שנועד להשריש את החשיבה הניאו-ליברלית ולהפכה למובנת מאליה, לא פחות מהיותו מהלך שנועד לגרום להעברת חלק מהנטל התקציבי של מימון ההשכלה הגבוהה מאוצר המדינה אל השוק ה"חופשי".

ועל הרקע הזה, בין היתר, אפשר לראות גם את העניין ה'מקומי' הבא:

עובדות הנקיון בקמפוס אוניברסיטת בן גוריון, שהצליחו להתארגן במסגרת ועד עובדים יציג (פרקטיקה שלאור האמור לעיל, קל להבין מדוע היא לצנינים בעיני ראשי אוניברסיטאות וקבלני כוח אדם כאחד), נתקלות שוב ושוב במכשולים שמערימים בדרכן המעסיקים בנסיונותיהן להגיע להסכם עבודה קיבוצי עמם. נוכח לחצים גלויים וסמויים על עובדות הנקיון, לחצים שמטרתם לפורר את ההתארגנות, לבודד את הדמויות המובילות בקרבן, למנוע בדרך זו הסכם עבודה ולכפות את תכתיבי המעסיקים, הוקמה בימים אלה קרן שביתה. מטרת הקרן לאסוף תרומות שיאפשרו לעובדות הנקיון לקיים מספר ימי שביתה כחלק מסכסוך עבודה רשמי. עובדות הנקיון, שרובן תלויות לחלוטין לקיומן וקיום בני ביתן בשכר הדל שהן מקבלות בעבודת הנקיון, לא יכולות לעמוד בעלויות של שביתה, אפילו קצרה, ללא תמיכה כזו. מנגד, הפסקת נקיון הקמפוס אפילו לימים ספורים עשויה לשכנע את הקבלנים להגיע להסכם עם העובדות.

המעוניינים לתרום לקרן השביתה של עובדות הנקיון באוניברסיטת בן גוריון מוזמנים לעשות זאת באחד משלושה הערוצים הבאים:

1. העברה בנקאית ישירה לבנק הפועלים, סניף האוניברסיטה 547, באר שבע, חשבון מס. 458045.

2. רישום צ'ק לפקודת "המוקד לבטחון תזונתי" והעברתו במעטפת שירות של בנק הפועלים בכל סניף של הבנק, לפי הפרטים לעיל.

3. רישום צ'ק כנ"ל ושליחתו בדואר רגיל לכתובת: אורנה עמוס, ת"ד 314, עומר.

אישור קבלה יישלח לכל תורמ/ת בדואר חוזר.

על רפואה ציבורית, אקדמיה ציבורית, ותהליכי ההפרטה

עיתון "הארץ" מפרסם בסוף השבוע כתבה נרחבת מאת דן אבן על הסכסוך שפרץ בין אוניברסיטת תל אביב, הזוכה לתמיכת ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) בראשות פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, לבין המרכז הרפואי שיבא. במוקד הסכסוך הסכם שחתם מנכ"ל שיבא, פרופ' זאב רוטשטיין, עם אוניברסיטאות ניקוסיה (קפריסין) וסנט ג'ורג' בלונדון, לפתיחת תכנית פרטית להכשרת סטודנטים לרפואה בבי"ח שיבא. הסטודנטים יגיעו בעיקר מקפריסין ואנגליה ומן הסתם – יחזרו לארצותיהם בסיום רכישת הפרקטיקה וקבלת תעודת גמר. טענתם העיקרית של ביה"ס לרפואה באוניברסיטת ת"א ושל יו"ר ור"ה, היא כי תכנית זו תבוא בהכרח על חשבון ההכשרה שתוענק לסטודנטים לרפואה ישראליים במסגרות הקיימות, ובדיעבד היא תפגע אנושות באיכות ההכשרה והפרקטיקה שתוענק לרופאים הישראליים לעתיד.

קשה שלא להזדהות עם עמדת האוניברסיטאות: בית-חולים שיבא אמנם אינו חלק ממערכת ההשכלה הגבוהה, ולכאורה אינו 'חייב' דבר לאוניברסיטאות, ואולם, שיבא הוא בית חולים ממשלתי וככזה משאביו, כולל תקני השתלמות הסטודנטים, צריכים להיות מוקצים על פי שיקול חברתי רחב ולתועלת הציבור, שהיא במקרה זה הכשרת רופאים ישראליים. אלא שעמדת האוניברסיטאות מעוררת אי-נוחות, שכן בתחומן הן נוקטות בדיוק במדיניות שאותה הן מבקרות ביחס לשיבא. לפיכך, עמדת האוניברסיטאות תעורר הרבה יותר אהדה ותמיכה אם דרישתן משיבא תלווה בהתנערות מאותם כללי התנהלות מופרטים בביתן-הן.

מזה זמן רב ננקטת בישראל ע"י כל ממשלותיה (אם כי תוך הבדלי דגש ועומק משמעותיים למדי) מדיניות הפרטה שבמסגרתה מערכות, שנתפסו במשך שנים רבות בעבר כמערכות של שירותים חברתיים הממומנות מתקציב המדינה, עוברות צמצום תקציבי יזום, עד כדי פגיעה משמעותית ביכולתן לתפקד. מהלכים אלה, שלרוב מעורב בהם ואף מוביל אותם משרד האוצר, יוצרים מצב בו מתעורר "צורך" לשפר את השירות באמצעי היחיד-כביכול הקיים: הפרטה ומיקור חוץ, לצד החלשה של העבודה המאורגנת. המשמעות היא כמעט תמיד (וזה נאמר רק מתוך זהירות, לא מתוך מודעות לקיומה של דוגמה נגדית), חוסר יכולת המשולב בחוסר רצון לשלם משכורות סבירות לעובדים (ראו, למשל, שביתת העובדים הסוציאליים, בה העובדים הסוציאליים במערכת הציבורית דורשים לכלול בהסכם השכר את העובדים הסוציאליים המועסקים ע"י עמותות וחברות כוח אדם בתנאים קשים ביותר).

המשך קריאת הפוסט "על רפואה ציבורית, אקדמיה ציבורית, ותהליכי ההפרטה"

הדלת המסתובבת ו"בריחת המוחות"

במאמר דעה שהתפרסם ביום שישי, 14.1.11, ב – ynet, משווה אופק בירנהולץ, דוקטורנט לפיזיקה וחבר ארגון המורים והחוקרים באוניברסיטה העברית, את הזנחת שירותי הכבאות ע"י ממשלות ישראל שהובילה לשריפה הגדולה בכרמל בחודש שעבר להזנחת מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. המאמר, שכותרתו כיבוי השריפות בהשכלה הגבוהה, פותח בציטוט מדוח מבקר המדינה על שירותי הכבאות:

"הזנחה של שנים, התעלמות מדוחות ביקורת ומהתרעות אזהרה, הרס התשתיות הישראליות עד לאסון, ולבסוף פניה נואשת לחילוץ ולהצלה בינלאומיים" – דו"ח מבקר המדינה שפורסם בחודש שעבר אמנם עוסק בשירותי הכבאות, אך את אותה מדיניות בדיוק מפעילות ממשלות ישראל כלפי מערכת ההשכלה הגבוהה.

במשך שנים ממשלת ישראל קיצצה תקציבים ותקנים, הקפיאה קליטת חברי-סגל חדשים, ודחתה הפצרות חוזרות ונשנות לתקן את המעוות כדי למנוע את משבר ההשכלה הגבוהה על-ידי התניית פתרון הבעיה בקבלת "רפורמה".

המשך המאמר

אוניברסיטה פתוחה וחופשית – אונ' בן גוריון 18.10.10

אוניברסיטה פתוחה וחופשית

פורום אב"ג להגנת ההשכלה הציבורית & אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון

עורכים

הפנינג השכלה גבוהה ונגישה לכל – לכבוד פתיחת שנת הלימודים תשע"א

הרצאות קצרות ודיון פתוח בעקבות כל אחת מהן בנושאים הנוגעים לתחומי ההתמחות של המרצים וקשורים לסוגיות שעלו לאחרונה לסדר היום בקמפוס אב"ג ובציבור בישראל

דברי פתיחה: אורי קידר, יו"ר אגודת הסטודנטים
ההרצאות וכללי הדיון: ד"ר איריס אגמון, פורום אב"ג להגנת ההשכלה הציבורית

ד"ר נדב דוידוביץ, רפואה
אי-שוויון בבריאות – מקומה של האקדמיה ושותפות עם הקהילה

ד"ר גיא ביינר, היסטוריה
חקירה ממשלתית של פתיחת אש על מפגינים אזרחים בידי חיילים: המקרה של "יום ראשון הארור" בצפון אירלנד

פרופ' סטיב רוזן, ארכיאולוגיה
האם יש ארכיאולוגיה פוסט-ציונית?

פרופ' אורי רם, סוציולוגיה
המחקר הסוציולוגי הביקורתי בישראל

ד"ר רוני קאופמן, עבודה סוציאלית
אקטיביזם אקדמי לשינוי חברתי

פרופ' איריס פרוש, ספרות עברית
ציונות ואנטי-ציונות בספרות העברית, 1920-1880

פרופ' יצחק (יאני) נבו, פילוסופיה
החופש האקדמי בישראל

ד"ר אפרים דוידי, עבודה סוציאלית
מאוניברסיטה ציבורית לאוניברסיטה תאגידית

פרופ' מרדכי זלקין, היסטוריה של עם ישראל
של מי ההיסטוריה הזאת?

ציבור הסטודנטים, המרצים ועובדי האוניברסיטה מוזמן!

האירוע ביום שני 18.10.2010, בין 14:15-11:00, בצל הפרגולה המערבית, בין בנין 72 לבנין הסנאט

על מרכזיות החופש האקדמי לאקדמיה: סקירת מאמר של חיים גנז והערות אקטואליות / עודד גולדרייך

במרוצת הקיץ האחרון התרחשו במערכת ההשכלה הגבוהה אירועים מדאיגים אחדים שרובם נוגעים לסוגיות חופש הביטוי הכללי והחופש האקדמי של מרצים וחוקרים במוסדות להשכלה גבוהה: דוחות 'אם תרצו' ו'המכון לאסטרטגיה ציונית', התבטאות שר החינוך והעצומה נגדה, וחשיפת האולטימטום שהגישה תנועת 'אם תרצו' לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון. הרבה יותר בשקט התרחשו אירועים נוספים, שאינם פחותים בחשיבותם: הקפאת המו"מ בין התאחדות הסטודנטים לאוצר והכרזת האוצר ויו"ר ות"ת על השקת תכנית רפורמה חדשה שתיושם החל משנת תשע"א בחמש השנים הבאות. למרות ששני האירועים האחרונים נראים כבלתי קשורים לשאלות החופש האקדמי, יש קשר: העמקת ההתערבות הממשלתית בניהול האוניברסיטאות (התערבות שהוזכרה בהכרזות על הרפורמה והקמת 'מרכזי מצוינות', אך פרטיה המלאים עדיין לא הוצגו בפומבי). התערבות זו מלווה ומעמיקה את התהליך המתמשך, שנראה כסותר אותה במהותו – קידום אגרסיבי של הפרטת מערכת ההשכלה הגבוהה והכפפת הפעילות האקדמית לעקרונות השוק. המחשה להתקדמות התהליך (וגם לפירותיו הבאושים) אפשר למצוא בפרשיות האחרונות הקשורות בוועד המנהל של אוניברסיטת ת"א, שמלמדות על משמעויות העברת הניהול האקדמי לידיהם של "נציגי הציבור" (ציבור בעלי ההון). ואיך זה קשור לסוגיית החופש האקדמי? למשל, בכך שהכפפת האקדמיה להגיון הרווחיות הכלכלית מובילה לפגיעה בתחומי ידע שאינם "רווחיים" ומכפיפה את המומחים בהם למיסחור המחקר וההוראה בהם, בניגוד לשיקולים האקדמיים שאמורים לכוון את המחקר וההוראה, שיקולים שהחופש האקדמי נועד להבטיח. במילים אחרות, העמקת תהליך ההפרטה כרוכה בפגיעה בחופש האקדמי. לתכנית הרפורמה של האוצר התלוו הבטחות לשיקום והגנה על תחומים שרגישים במיוחד לנזקי השוק, כמו מדעי הרוח (הגנה שלולא אופי התערבות האוצר לא היה בה צורך). מכל מקום, השאלה אם מדובר בשיקום אמיתי של מדעי הרוח, או במהלך נוסף של התערבות לצורך העמקת השליטה הפוליטית באקדמיה, תקבל מענה כאשר יתבררו פרטי הרפורמה, ובעיקר – אופי תיקוני המודל התקציבי שכלולים בה.

לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית תשע"א, מובאת להלן סקירתו של פרופ' עודד גולדרייך על מאמר אקדמי שכתב בזמנו פרופ' חיים גנז. המאמר מנתח את מושגי היסוד הנוגעים לסוגיית החופש האקדמי. הדיונים כאן, בתקשורת ובקמפוסים בסוגיה זו מצביעים על כך שיש חוסר בהירות ואי דיוקים רבים ביחס למושג החופש האקדמי, מטרותיו ומשמעויותיו. יש לקוות שהדברים להלן (וכמובן, המאמר המקורי) יתרמו להבהרת המושגים ולשיפור רמת הדיון בסוגיה חשובה זו.

*                           *                            *                          *                           *

שאלת החופש האקדמי, משמעותו והצדקתו, עולה במגוון של דיונים אקטואליים הנוגעים לתפקיד האקדמיה והיחס בינה לבין החברה. בהקשר זה, יש עניין רב במאמרו של חיים גנז "חופש אקדמי" שהתפרסם בשנות השמונים בעיוני משפט (ראו גם הפרק השלישי בספרו מריכארד ואגנר עד זכות השיבה: ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות [עם עובד, 2006]).

המאמר המקורי משתרע על יותר מארבעים עמוד. לכן נטלתי לעצמי את העונג להכין סקירה קצרה שלו ולהוסיף מספר הערות אקטואליות. למותר לציין שסקירה זאת דלה בתוכנה ביחס למאמר המקורי, ושאני ממליץ על קריאת המקור.

שני סוגים של חופש אקדמי והציר המרכזי לבירור פשרם והצדקתם

המאמר המקורי עוסק בשני סוגים של חופש אקדמי: (1) חופש אקדמי חוץ-מקצועי אשר מתייחס לאפשרות הצמצום, ההרחבה, או ההגנה המיוחדת על החופש של אנשי אקדמיה לפעול פוליטית וחברתית, ו(2) חופש אקדמי מקצועי מפני סמכות פוליטית או חברתית.

הדיון מניח שהסביבה הפוליטית החיצונית (לאקדמיה) שבה מדובר היא ליברלית – חברה שהעיקרון המארגן שלה הוא קדימות של הפרט ביחס למדינה ולחברה. אך נראה לי שמסקנותיו תקפות, במידות שונות, גם לגבי חברות אחרות.

הציר המרכזי של המאמר הוא הגדרת האקדמיה כמוסד חברתי שתפקידו קידום הידע וההבנה האנושית, והטענה שיש קשר הדוק בין קידום הידע וההבנה לבין חירות החקירה והלימוד, אשר מצידן מסתמכות על עידוד סקרנות, ביקורתיות וספקנות. יתר על כן, תפקיד האקדמיה כמעוז חירות החקירה מאזן את צמצום החירות הזאת במוסדות חברתיים אחרים (לדוגמא, בצבא או בשירות הממשלתי), איזון שמתחייב מאופי החברה הליברלית. (חברה זו בנויה על איזונים בין ערכים מנוגדים כך שאם קיימים מוסדות אשר מתרכזים בערכי הביטחון והיציבות החברתית תוך צמצום ערך החירות, אזי חייבים להיות מוסדות אחרים אשר מופקדים על ערך החירות.)

המשך קריאת הפוסט "על מרכזיות החופש האקדמי לאקדמיה: סקירת מאמר של חיים גנז והערות אקטואליות / עודד גולדרייך"

סייג לחוכמה

ב'כלכליסט' מתאריך 13.9.2010, מפרסמת הדס שפר ראיון עם פרופ' עומר מואב, כלכלן מהאוניברסיטה העברית, חבר 'מרכז שלם', ומי שעד לפני מספר חודשים שימש יועצו הכלכלי של שר האוצר, יובל שטייניץ. גם כעת יצטרכו הקוראים לחפש בנרות חילוקי דעות מהותיים בין שני נושאי דגל מיסחור האקדמיה הללו – שטייניץ ומואב – בנסיון להסביר מדוע האחרון אינו משמש עוד יועצו של הראשון. עמדותיו הניאו-ליברליות של מואב אינן חדשות, אך ראיון זה מדגיש עוד יותר את סגידתו ל'שוק החופשי' כאילו היה מדובר לפחות בסדר קוסמי. למקרא הדברים, עלול הקורא ליפול בפח (שרבים בציבור אכן נופלים בו, מבלי משים) בהניחו כי היות שתחום התמחותו של הדובר הוא כלכלה, דבריו הם בגדר ידע אובייקטיבי שאין עליו עוררין. אך לא נדרשת קריאה ביקורתית במיוחד כדי לגלות כי קביעותיו הנחרצות של מואב ושיפוטיו את מערכת ההשכלה הגבוהה מבוססים על – איך לומר זאת בעדינות – אמיתות למחצה ועובדות שגויות.

כמקובל אצל מאמיני דת ההפרטה, גם הוא תולה את עיקר האחריות למצב האקדמיה באוטונומיה הניהולית של הסגל האקדמי ובשליטה המוחלטת שיש למוסדות ההשכלה הגבוהה בתקציבים הציבוריים שלהן ו'שוכח' להזכיר שמזה שנים אחדות המוסדות להשכלה גבוהה מנוהלים לפי מודל תאגידי, בידי ועדים מנהלים ו"נציגי ציבור", וכי למעשה, רמת השליטה של האוניברסיטאות בניהול הכספים המגיעים מתקציבי הממשלה ירדה בשנים אלה בהתמדה, כתוצאה מהחנק התקציבי שהאוצר השית עליהן (ושאליבא דמואב, לא היה ולא נברא!) והגברת תלותם בתרומות חיצוניות. אבל בכך לא די – מואב גם טוען שהאוניברסיטאות החליטו על דעת עצמן להגדיל את מספר הסטודנטים ואח"כ התלוננו שההשקעה פר סטודנט נמוכה מדי. מעניין. ומה באשר לקיצוץ במספר תקני המרצים  באוניבריסטאות והשפעתו על היחס בין מספר המרצים למספר הסטודנטים? הקיצוץ הזה היה, לדעת מואב, קטן מדי והפתרון שלו – צמצום מספר הסטודנטים. וכן הלאה וכן הלאה – תקצר היריעה מלמנות ולנתח כאן את כל הקביעות נטולות היסוד אך עתירות הרהב ששופעות מן הטקסט הזה. 

נסתפק איפוא בתגובה קצרה אחת שמתייחסת להיבט מסוים בדבריו של מואב. את ההערות להלן על דברי מואב כתב פרופ' יצחק (יאני) נבו מאוניברסיטת בן גוריון (ר"ל) ברשת הפורום הפנימית של אב"ג:

טעותו היסודית של פרופ' מואב היא שהוא איננו מזהה את תפקיד הקהילה האקדמית הרחבה, מרובת התפקידים והמשימות, בייצור, צבירה, פיתוח וביקורת של ידע.

מואב מודד את פעילות הקהילה האקדמית באמת מידה אחת, זו של קידום חזית הידע (אם כי לכך הוא משתמש בדירוגים פופוליסטיים חסרי ערך). לזה הוא קורא "מצוינות", וכל השאר "תת-רמה". אבל ידע מדעי נוצר בקהילה אקדמית, לא על ידי יחידים בלבד, מבריקים ככל שיהיו. ללא קהילה אקדמית תומכת, קולטת, מפרשת ומבקרת, הברקותיהם של העומדים בחזית הידע לא יובנו, לא ייקלטו, לא יצטברו, ובסופו של דבר גם לא יעמדו לביקורת ולא יפותחו הלאה. בקהילה כזאת לא כולם עומדים בחזית הידע, אבל אין פירושו של דבר שעבודתם היא "תת-רמה". עבודה זו היא חיונית לקידום המדעים ויש אמות מידה אחרות לאיכותה ול"מצויינותה". בשל עיוורון זה לתפקיד הקהילה האקדמית, מציע מואב להפקיד ישירות בידי מנגנוני השוק ה"חופשי" את תמרוצם הכלכלי של ה"מצויינים" העומדים בחזית הידע, ולפרק, למעשה, את הקהילה האקדמית ממנגנוניה המקצועיים האוטונומיים. את החשש האמיתי שבשוק "חופשי" מעין זה ייבלעו גם המצויינים-בעיניו לתוך שלטון תאגידים, שיכתיבו להם את "תוצאות" מחקריהם, הוא כנראה אינו נוטה לראות. אבל לתהליך זה יש כבר היום סימנים רבים. הקריקטורה שהוא מצייר של קהילה אקדמית הנשלטת בידי ועדי עובדים מסתירה מעיניו, ונועדה להסתיר מעינינו, אינטרסים חזקים הרבה יותר מאלה של העובדים בשליטה על המחקר המדעי ובהכוונתו לטובת קשרי הון-מדע.

השאלה אם מנגנוניה האוטונומיים של האקדמיה עובדים כיאות היא שאלה רצינית. כולנו מכירים, ואין טעם להכחיש, מקרים של מחקרים לא ראויים, קידומים בעייתיים, תופעות של 'שמור לי ואשמור לך' וכיוצא באלה. אבל הפתרון לכך הוא בחיזוק האוטונומיה האקדמית על מנת שתוכל להפעיל את מנגנוניה המקצועיים באורח אתי, חופשי ונטול מורא, לא בהשתלטות חיצונית, תאגידית או ממשלתית, על מנגנונים מקצועיים אלה, ועל הקהילה האקדמית המקיימת אותם. את הקהילה האקדמית ואת האתיקה המקצועית יש לבנות ולטפח; השתלחויות גסות ומאיימות מן הסוג שמשמיע מואב אינן הדרך לכך.

יאני נבו

ליאורה מרידור מתפטרת מראשות הוועד המנהל באונ' ת"א

בעיתון "כלכליסט" מאתמול, 6.9.2010, מפרסמת נעמה סיקולר כי ליאורה מרידור, יו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל-אביב, התפטרה על רקע לחצים מצד חבר הנאמנים של האוניברסיטה וחקירה שמנהל מבקר המדינה סביב שני מהלכים בעייתיים ביותר שהובילה מרידור מאז נכנסה לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של אוני' ת"א: הדחת נשיא האוניברסיטה ומכירת כל תיק ההשקעות של האוניברסיטה בניגוד להמלצת ועדת ההשקעות. להלן הכתבה מ"כלכליסט":

ליאורה מרידור התפטרה מתפקידה כיו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל-אביב, כך נודע ל"כלכליסט". מרידור כיהנה בתפקיד שנה וחצי בלבד, תקופה סוערת במיוחד לאוניברסיטה במהלכה הובילה מרידור מהלך שנוי במחלוקת של מכירת מלוא המניות ואגרות החוב מתיק ההשקעות של האוניברסיטה, בניגוד להמלצת חברי וועדת ההשקעות של המוסד האקדמאי.

מרידור גם חתומה על הדחת הנשיא הקודם של האוניברסיטה, פרופ' צבי גליל, ביחד עם יתר חברי הוועד המנהל של האוניברסיטה. על רקע שני המהלכים הללו נוצר סכסוך חריף בין הנהלת האוניברסיטה בראשות הוועד המנהל לבין חבר הנאמנים של האוניברסיטה הכולל תורמים משמעותיים שאיימו להפסיק לתרום למוסד. 

להמשך הכתבה

חברי הפורום וקוראי הבלוג מוזמנים לשים לב במיוחד לנקודות הבאות שמשתמעות מהפרשות המוזכרות בכתבה: (1) העניינים שנחקרים כעת ע"י מבקר המדינה – הליכי הפיטורים של הנשיא לשעבר, פרופ' גליל, וחשש לניגוד אינטרסים בתפקוד חברים בוועד המנהל בקשר להחלטות על פרויקטים של בניה והשקעות של הוועד – מלמדים על הפירות הבאושים של הפרטת האקדמיה והפיכתה לעסק כלכלי שמנוהל ע"י בעלי הון ונציגיהם. לא פעם בעבר, הצבענו על העובדה שמודל ניהול האוניברסיטאות, שהונהג בהן עם יישום דוח מלץ לפני כשש שנים, ואיוש הוועדים המנהלים והעומדים בראשם בבעלי הון או שלוחיהם, המכונים בתואר המכובס "נציגי ציבור", הם צעדים הרסניים לאקדמיה. אך גילוי כה ברור ובוטה של טענה זו לא ראינו קודם לכן. הפרשיות באונ' ת"א בשנתיים האחרונות חושפות זאת לעין כל. (2) למרות שאפשר היה לחשוב שהתפטרות מרידור מלמדת על כך שיש במודל הניהולי מבית מדרשם של מתעשי האקדמיה, גם איזונים למגמה הרסנית זו, כלל לא בטוח שאכן זו המסקנה שיש להסיק מההתפטרות. מה שכן אפשר ללמוד ממנה הוא שהמאבקים שקובעים כעת מהלכים גורליים למוסד האקדמי (אונ' ת"א, במקרה הנדון) ומייצרים חוסר יציבות ואיומים כלכליים מתמשכים עליו, הם מאבקים בין בעלי אינטרסים כלכליים בלבד ואינם קשורים – לא לניהול תקין ולא לשיקולים אקדמיים. שהרי גם התפטרות מרידור נראית כצעד שאינו נובע מניהולה התקין של האוניברסיטה, אלא מלחציהם של התורמים. יתכן שבמקרה זה, התורמים מחבר הנאמנים מפעילים את לחצם מתוך דאגה כנה לגורל האוניברסיטה ודרך ניהולה, ולא רק דאגה להשקעותיהם הכלכליות. אך נותרת בעינה העובדה שהאונ' כיום חשופה יותר מבעבר ללחצים של תורמים, יהיו אשר יהיו מניעיהם (וכפי שכבר ראינו בפרשת האולטימטום של "אם תרצו" לנשיאת אונ' בן גוריון, לחצים כאלה עלולים להגיע מכיוונים בעיתיים ביותר לחוסנה האקדמי של האוניברסיטה), משום שהגב הציבורי שלה, הן התקציבי והן העקרוני – ההגנה על עצמאותה הניהולית-אקדמית – ניטל ממנה כתוצאה מתהליכי ההפרטה וההרעבה התקציבית של העשור האחרון.

שלב נוסף בהשתלטות האוצר על האוניברסיטאות

לרפורמה בהשכלה הגבוהה, עליה הכריזו בקול תרועה רמה שר האוצר ושר החינוך, יש שתי פנים. צדה הגלוי, שהרבו לדוש בו, הוא הגדלת תקציבי ההשכלה הגבוהה. הצד הנסתר הוא המחיר: בהמשך למהלכים שהוא מוביל מאז 1994, מתנה האוצר את הזרמת הכספים בהכפפת המערכת האקדמית (ולא רק מבחינת הניהול הכלכלי) לשיקולי תחרות עיסקית.

במאמר שפורסם ביום חמישי, 26.8.2010, בעיתון ידיעות אחרונות, תחת הכותרת "בעל המאה הוא בעל האוניבסיטה" (כותרת, עמ' 24), חושף גדעון עשת את המשמעויות הסמויות של הרפורמה:

לפני כמה חודשים החליטה הנהלת האוניברסיטה במידלסקס בלונדון לסגור את המחלקה לפילוסופיה, בטענה שהיא "אינה בת-קיום מבחינה פיננסית". לא עניין של מה בכך, כשמדובר באוניברסיטה לא ממש מוצלחת (בדירוג האנגלי) וכשהמחלקה לפילוסופיה דווקא הכי מוצלחת שם. 65% מהפרסומים המדעיים של חברי המחלקה נמצאו ברמה בינלאומית הולמת – השיעור הגבוה ביותר באוניברסיטה. אלא, כך ההנהלה, שההכנסות אינן מכסות את ההוצאות.
אצלנו סערו הרוחות כאשר "אם תרצו" תבעה להחליף את תוכניות הלימוד ה"אנטי-ציוניות". אוניברסיטת בן-גוריון נדרשה לפטר מרצים בעלי השקפה שמאלית ו"אנטי-פטריוטית". לכאורה, איום פוליטי, אך עתה מתברר שיש קשר בין הגרוש לבין החופש האקדמי והכל בחסות המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג).
המועצה הוקמה כדי למנוע פוליטיזציה של ההשכלה הגבוהה. למנוע מהממשלה להחליט מי ילמד סוציולוגיה ומה תהיה תוכנית הלימודים – והכל תחת שוט כספי. הגוף המרכזי במל"ג הוא הוועדה לתיכנון ולתיקצוב, שהיא "גוף בלתי תלוי, שיעמוד בין הממשלה והמוסדות להשכלה גבוהה בכל ענייני ההקצבות להשכלה גבוהה".

המשך קריאת הפוסט "שלב נוסף בהשתלטות האוצר על האוניברסיטאות"