(המחבר הינו פעיל בקואליציית הסטודנטים)
דברים שנישאו באסיפה בנושא המאבק בהפרטת ההשכלה הגבוהה, בעיצומו של מאבק הסטודנטים

מתוך המאוורר, גיליון 1
של מי האוניברסיטה הזו?
האוניברסיטה הזו שייכת לציבור, לא לוועד המנהל. וקודם כל, האוניברסיטה שייכת לכל הלומדים, המלמדים והעובדים בה שההשכלה הגבוהה היא באופן מהותי חלק מעיסוקם – ולא חלק מעסקם. כולנו קהילה אחת, ולטובתנו כדאי שנתחיל להתנהג כמו קהילה, לא סתם כצדדים נפרדים שיש להם שותפות אינטרסים צרה, אלא כמי שמוסד ציבורי זה, המופקד על זכות חברתית חשובה מעין כמוה, הוא שלהם, והוא שלהם ביחד. זו האחריות שלנו להבטיח שהמוסד הזה ישרת את החברה, ויהיה בשר מבשרה של החברה. וזו האחריות שלנו לקחת את העניינים בידיים. לא רק להצטרף להפגנה סוערת פעם בשנתיים. לתבוע, כאן ועכשיו, שהתקציבים המוחזרים – ובאמת, מוסדות ההשכלה הגבוהה זקוקים נואשות להחזרת התקציבים שנלקחו מהם ולשינוי שיטת התקצוב – לא יחזרו לידיים של האנשים העושים מהמוסד הציבורי הזה עסק ומנהלים אותו כמו מפעל תעשייתי לייצור תעודות ופרסומים וכמובן לעשיית רווח. התקציבים האלה חייבים לחזור לידיים של הסטודנטים, שכבר מזמן סילקו אותם מהגופים המנהלים, הקובעים את עתידה של האוניברסיטה הזו, של חברי הסגל הבכיר, שוויתרו שלא בטובתם על זכותם לעצב את עתיד האוניברסיטה הזו, של חברי הסגל הזוטר, אנשים שנאלצים להתמודד עם החובות של סטודנטים ושל מרצים ביחד, אלה שעל גבם מתקיימת בקושי מערכת ההוראה בקמפוס, ושל עובדי האוניברסיטה האחרים, אם מעוטי זכויות ואם חסרי זכויות, שבלעדיהם היתה המערכת קורסת מזמן, על הספריות, המעבדות, המזכירויות והווירטואל טאו, המוסד להשכלה וירטואלית.

מה פירוש הפרטת ההשכלה הגבוהה?
הפרטת ההשכלה הגבוהה פירושה פילוג בכוח, הפרדה של הקבוצות בקהילה הזו, לפרטים שיתחרו ביניהם על אותם המשאבים, במקום לקבוע ביחד מה יש לעשות עם המשאבים האלה. זאת אומרת הבחנה מהותית בין סטודנטית למדעים מדויקים לסטודנטית לאמנויות, ובין סטודנטית עשירה לעניה, שמחסלת את היכולת שלהן להאבק ביחד. אותו דבר לגבי המרצים והתכניות המיוחדות ל"בכירים", כלומר לעשירים שמוכנים לשלם יותר כדי להתאמץ הרבה פחות. אם מדובר בהפרדה בקרב המרצות, הגרסה הקיצונית היא במקרה של "המרצים מן החוץ", שהם מפולגים לחלוטין וחסרי זכויות, ומדי פעם מפטרים אותם כדי לשמר את אין האונים שלהם. הם הקבוצה המופרטת המושלמת, אוסף פרטים שאין להם הכוח להתאגד, וקבוצות אחרות מסרבות לגלות סולידריות עם מצבם. כמו שמפריטים היום את שירותי בריאות הנפש והדיור הציבורי, וזורקים אנשים לרחוב, כמו שהפריטו כבר את שירותי הרפואה, ונתנו לרפואה הפרטית להבנות מתוך הרפואה הציבורית ועל חשבונה, ולהרוס אותה, ככה יפריטו את ההשכלה הגבוהה. המוסדות האקדמיים יעשו נגישים עוד פחות מהיום, מנותקים עוד יותר מהחברה וכפופים ליעדי תפוקה וכמות תוצרת שאין מקומם באוניברסיטה, מוסד למחקר ולהוראה, של החברה ובעבורה.

למה לא להתייעל?
הסטודנטים הם לא צרכנים, המרצים הם לא ספּקי סחורה, ההשכלה היא לא מוצר שווה-כסף! זו זכות חברתית, שנשללת כבר מרבים מאוד בחברה הזו, ואינה מוענקת בשווה לסטודנטים שונים. המהלך שמובילים היום כמה כלכלנים, תעשיינים ואנשי עסקים שמושלים ביד רמה בתהליך ה"ייעול" של האוניברסיטה, הוא אנטי-דמוקרטי במידה שהוא אנטי-חברתי. אין להם הזכות להחליט בשביל הסטודנטים, בשביל המרצים, בשביל עובדי האוניברסיטה בכלל, בשאלות הנוגעות למהות ההשכלה הגבוהה ולעתידו של הקמפוס הזה בפרט. זו לא זכותם. זו זכותנו. וזו זכות חברתית של כל אדם, בלי תעודת-מסכן ובלי הלוואות על חשבון הברון ולפי רצון הברון, הזכות ללמוד במוסד להשכלה גבוהה ולהיות שותף לתהליך עיצובה של הקהילה האקדמית וחשוב מכך, של החברה בכללה. אם זו לא המציאות, אנו חייבות לשנות את המציאות. יש לנו הכוח לעשות את זה. וזה הסיכוי היחיד שלנו לנצח במאבק הגדול יותר, שמעבר להתמודדות החשובה עם כל גל חדש של גזירות שמגיע מהאוצר.

אז מה לעשות?
בתור צעד ראשון, למען עתיד ההשכלה הגבוהה, עלינו להתאחד. כן, אנחנו מוכרחים להפסיק להסתגר בכיתות ולמצוא את החיבורים הטבעיים עם מאבקים אחרים, של מורות, של עובדות קבלן, של חולים כרוניים, של מטפלים סיעודיים. המאבק הוא באמת על דמותה של החברה, וזה אומר מחויבות הדדית בכל ימות השנה. זה נכון. אבל מעבר לצורך למצוא שותפים מכלל החברה, צריך שנמצא את החיבורים בינינו, בתחומי הקמפוס הזה, וכל קמפוס אחר – ולא רק באופן זמני, לרגל מאבק קונקרטי זה או אחר, הזדהות אינטרסים רגעית ושיתוף פעולה רופף. קודם כל צריך להתאחד. אין שום סיבה שלא נתחיל כאן, באוניברסיטת תל אביב. יש נתק בין סטודנטים למרצים? בין עובדי מנהלה לסגל זוטר? בין בוחרים לנבחרים? זו ההזדמנות שלנו לגבש ביחד חלופה, מסגרת משותפת לכולנו ולארגונים הנבחרים, שתאפשר לנו להציע אלטרנטיבה אמיתית, לעצור את התהליך ולהפוך אותו, להחזיר לידינו את מה שהוא שלנו בזכות. צריך לומר באופן ברור, שלפקידים ולמומחי הייעול והתיעוש מעולם לא הייתה זכות הכרעה בעניינים הנוגעים לעתיד ההשכלה הגבוהה, עניינים שהם בריבונותה הטבעית של הקהילה האקדמית בקמפוס, ושל החברה בכללה. הזכות היא שלנו, והגיעה השעה שנתבע אותה לעצמנו. זו חובתנו.

אלעד שאול זמיר

הסגל הבכיר של האוניברסיטאות שובת למעלה מחמישים יום. ההתנגדות הנמרצת באוצר לכל "תוספת שכר", כביכול, והסירוב שלו להסכים בכלל לטענת שחיקה, גרמה לכך שבסיוע של כמה עיתונאים-מטעם הוא מעלה מחדש את כל השקרים הישנים על המרצים, על עבודתם ועל שכרם. בהזדמנות זו גם מנופפים במידע סלקטיבי מתוך דו"ח שוחט ובדרישות ל"רפורמה" ול"התייעלות", שפירושן פיטורי מרצים, סגירת חוגי לימוד, הרחבת ההוראה של מורים שאינם חוקרים כי אין להם קביעות ותנאי מחקר, וניהול מדיניות המחקר האקדמי בידי פקידי האוצר או שלוחיהם בוועד המנהל את האוניברסיטאות. מסכת שקרים טופטפה בהתמדה באוזני הציבור במשך שנים, והפכה עתה למבול ממש.

הבא נבהיר: המאבק של המרצים אינו אך ורק על שחיקת השכר, למרות שזו דרישה צודקת ומרכזית. המאבק הוא נגד הרס מערכת החינוך בכלל והמערכת האוניברסיטאית בפרט. המאבק הוא נגד כל מי שהחליטו וממשיכים להחליט, מאז ממשלת נתניהו, לא רק "להפריט" את מערכת החינוך, אלא גם להרוס את מה שנתפס כאליטיזם של המערכת האוניברסיטאית. הפתרון המוצע הוא "אמריקניזאציה". מאחורי הסיסמה הזו מסתתרת הנחת "ישראבלוף", שפחות זה יותר: פחות חינוך, פחות מורים, שגם משתכרים פחות, פחות שעות לימוד, פחות סגל בכיר וזוטר באוניברסיטאות, ופחות כסף למחקר זה יותר יעיל, יותר טוב, יותר משתלם. מצעד האיוולת הזה ממשיך, בהסכמה שבשתיקה מצד כל המפלגות כמעט.

יש להיאבק בהנחה, שאם חוזרים מספיק פעמים על שקר, הוא הופך בסופו של דבר לאמת, ויש להבדיל באופן חד בין אמיתות ושקרים על האקדמיה הישראלית.

עובדה: הכלכלה הישראלית מבוססת, ראשית ומעל הכל, על האוניברסיטאות והבוגרים שלהן. עד לאחרונה (לפני עידן המכללות), כ-4000 חברי הסגל הבכיר במדינה הזו לימדו את כל כוח האדם (למעט העולים מרוסיה) שהביא את ישראל לשערי "הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי" (OECD). בכל הנוגע לכלי העיקרי של הפיתוח המואץ – ההייטק – אפשר להסיק בוודאות שבשלושים השנים האחרונות כ-80% – 90 של המהנדסים, בוגרי מדעי המחשב, והמדעים המדוייקים (פיסיקה, כימיה ומתמאטיקה) הם תלמידיהם של כאלף חברי סגל בשבע האוניברסיטאות. באופן עקיף, חברי הסגל הללו תרמו יותר מכל קבוצה אחרת במדינה לעושר, לביטחון ולרווחה של תושביה. מדעי הרוח, החברה והאמנויות תרמו תרומה מכרעת דומה לבניית הזהות הקולקטיבית, לחוסן החברתי ולבריאות האינטלקטןאלית של החברה והמדינה. תרומה מכרעת זו נמצאת עכשיו בסכנה ממשית עקב הפעולות של הממשלות האחרונות.

עובדה: הסטנדארטים של האוניברסיטאות בארץ הם גבוהים ביותר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי שוב ושוב במיקום שלהן במדדים בינלאומיים, וכפי שמודגש בפירוש בדו"ח ועדת שוחט. הישג זה הוא תוצאה של המדיניות של כל הממשלות עד שנות ה-90, כאשר רוחות המימשל של ריגן החלו לנשב גם במסדרונות המימשל בישראל. אבל אפילו הסיסמה של "אמריקניזציה" נותרה ריקה או סולפה, ה"רפורמות" ברוח האידיאולוגיה הזו, שהחלו להיות מיושמות על האוניברסיטאות בתקופת ממשלת נתניהו, והמשיכו ביתר שאת ב-5-6 השנים האחרונות, רחוקות ביותר ברוחן מרפורמות שיושמו במערכת של האוניברסיטאות האמריקאיות המקבילות.

עובדה: הבה נשווה את אוניברסיטאות המחקר בארץ ל"אוניברסיטאות של המדינה" בארה"ב (STATE UNIVERSITIES) שממוקמות במדדים הבינלאומיים במיקום קרוב לאוניברסיטאות שלנו (המיקום מתבסס על תוצאות המופיעות באתר המידרוג הבינלאומי של האוניברסיטאות, http://www.arwu.org/ לשנת 2007). השוואה כללית דומה מופיעה גם בדו"ח שוחט. לפי דירוג זה, האוניברסיטה העברית מופיעה במקום 64, אוניברסיטת תל-אביב, הטכניון ומכון וייצמן מופיעים בקרב 50 אוניברסיטאות שממוקמות במקום 100 – 150. מולן, לצורך ההשוואה, נבחרו באופן מקרי ארבע אוניברסיטאות-מדינה אמריקאיות: האוניברסיטה של מדינת אוהיו (61), מדינת מישיגן (80), מדינת אריזונה (96) והאוניברסיטה של ג'ורג'יה (100 – 150). מידרוג בינלאומי אחר, של ה-Times בלונדון בשנת 2006 http://www.topuniversities.com/worlduniversityrankings/ מחמיא עוד יותר לאוניברסיטאות הישראליות. לפיו, האוניברסיטה העברית (119), אוניברסיטת תל-אביב (147) והטכניון (158) ממוקמות גבוה יותר מכל אחת מארבעת האוניברסיטאות האמריקאיות. ניתן להשוות באופן מספרי את הביצועים של סך-כל 7 אוניברסיטאות המחקר בישראל בשנת 2005 (נתוני ות"ת [= הועדה לתיכנון ולתיקצוב האוניברסיטאות בארץ] ו/או דו"ח שוחט) עם המדדים המקבילים של האוניברסיטאות הללו (מנתוני המוסדות או על-פי ויקיפדיה, במספרים מקורבים ומעוגלים):

	ישראל	אוניברסיטת אוהיו	אוניברסיטת מישיגן	אוניברסיטת אריזונה	אוניברסיטת ג'ורג'יה
תקציב שנתי (במיליון דולר)	~ 1,200 (כולל שכר לימוד)	2500 בלי בתי-חולים 4000 עם בתי-חולים	800	680	~1,200
סה"כ צבר תרומות (במיליון דולר)	700	1,600	1,630	394	475
הוצאות מחקר (במיליון דולר לשנה, "חישוב אמריקאי" לפי דו" שוחט )	~450	652	335	125	266
סך-כל הסטודנטים (2005)	124,430	60,000	44,000	64,400	~33,600
סטודנטים לתואר ראשון	78,450	46,700	35,400	~51,000	~25,000
סטודנטים לתארים מתקדמים (מ.א. ודוקטוראט)	44,630	~10,000	8,600	13,100	~8,450
סגל קבוע (בכיר וזוטר, בכל הדרגות)	6,700	5,200	4,500	5370	~2900

 

עובדה: הסגל הבכיר בישראל צומצם מ-4200 בשנת 1995 ל-4000 בשנת 2005, בשעה שמספר סך-כל הסטודנטים עלה מ-93,360 ל-124,430. סטודנטים לתארים מתקדמים עלו באותה תקופה מ- 33,500 ל- 44,639 (סטטיסטיקות ות"ת). התקציב של כל 7 אוניברסיטאות המחקר בישראל משתווה בערך לתקציבה של אוניברסיטת ג'ורג'יה. או, אם תרצו, מגיע לחצי התקציב של אוניברסיטת מדינת אוהיו (ללא בתי חולים). הסכום המושקע במחקר על-ידי כל שבע האוניברסיטאות הישראליות שווה לזה של אוניברסיטה ציבורית מובילה אחת בארה"ב (דו"ח שוחט, ע' 106) וגם זה במקרה הטוב. רק כמחצית מתקציב מגיעה ממקורות ממשלתיים (דו"ח שוחט, ע' 105). את היתר משיגים החוקרים עצמם.

עובדה ומסקנה: האקדמיה הישראלית מבצעת גם הוראה וגם מחקר ביעילות גבוהה ובזיל הזול. לשם דוגמא, 7 האוניברסיטאות הישראליות מלמדות ומכשירות פי ארבעה תלמידים מאשר אלו הלומדים באוניברסיטה של ג'ורג'יה, זאת באמצעות כמות מעט גדולה מכפולה של כוח-אדם אבל ובאותו תקציב. הן מלמדות ומכשירות פי שניים ממספר תלמידי אוניברסיטת המדינה של אוהיו (ופי יותר מארבעה תלמידי תארים מתקדמים), עם 30% יותר סגל קבוע, ובמקרה הטוב עם חצי התקציב. ובמבט אחר – האוניברסיטאות הישראליות מכשירות יותר תלמידי מחקר מארבע האוניברסיטאות האמריקאיות הללו יחדיו, עם פחות מחצי כוח האדם ובין שליש לחצי מתקציבי המחקר. המערכת שלנו אמורה (ומצליחה) לבצע מחקר ברמה גבוהה ונגד תחרות בינלאומית קשה. כל זאת כשעומדים לרשותה רק שברים עלובים של התקציב הפתוח בפני המתחרים האמריקאים. במלים אחרות, ובכל הצניעות, חברי הסגל באוניברסיטאות המחקר בארץ עובדים קשה יותר ובצורה יעילה הרבה יותר מאשר חבריהם במוסדות המתחרים, וכל זאת בעלות שהיא מחצית או שני-שליש מזו של הסגל באוניברסיטאות האמריקאיות.

עובדה: נכון שפרופסורים הם סוג של אליטה, אך הכוונה למובן החיובי של המילה, וכך נכון שיהיו. הם מהווים את המבצר האחרון, או אם נחליף את ההשאלה, הם סותמים את החור בסכר, כדי למנוע את הסחף וההטבעה של הדור הבא ושל עתידנו בשיטפון ההיטפשות. מנגד, הממשלות של העשור האחרון הגיעו לשלמות בסוג נוסף של ישראבלוף: איך לשפר את הסטטיסטיקה של ה"הצלחה" באמצעות הפחתה חדה בדרישות , כפי שאפשר למשל לראות בנתונים של "אחוזי הזכאות" לבחינות הבגרות. משחקים כאלה במספרים ובתוצאות יכולים אולי לעשות רושם בטווח הקצר בביצה המקומית, אבל האמת מתנפצת בפנים כאשר בחינות חיצוניות בלתי-תלויות ובלתי-מוטות חושפות את רמתם האמיתית של הילדים שהפכו לקורבנות של השיטה. אחיזת-העיניים ממשיכה גם בחלק לא-מבוטל של המכללות. עם כל תרומתן להרחבת נגישותו של החינוך הגבוה לקבוצות רחבות יותר של האוכלוסיה (ותרומה זו אכן חשובה ומבורכת), עובדה היא כי במקרים רבים הדרישות האקדמיות, חומרי הלימוד ורמת ההוראה של המכללות שונים מאלו של האוניברסיטאות (אלו כמובן הכללות גורפות, ולכן הן אינן נכונות ביחס לכל המקרים או לכל תחומי הלימוד). האמת המרה היא שעקב הקיצוץ התקציבי, האוניברסיטאות החלו לאחרונה להידרדר באותו מדרון מסוכן. מחיקה של 800 תקנים של חברי סגל בכיר שפרשו ב-6 השנים האחרונות, ביטול תרגילים ושעות הוראה, מעבדות מיושנות, ספריות בלתי מעודכנות וצמצום הדרישות האקדמיות: כל אלה כבר גבו מחיר בכל התארים, פיחות הולך וגובר. אסור לאוניברסיטאות להשתתף בפארסה של "כאילו חינוך". להיפך, עליהן להישאר אליטיסטיות ולהעלות את הסטנדרטים האקדמיים, אפילו במחיר הקטנת מספר התלמידים המתקבלים ללא תנאי. רק בדרך זו יוכלו לשמר ואף לחזק את מעמדן כמוקד של מצויינות שחיוני למדינה מכל הבחינות. במקביל עליהן לתבוע, כאוניברסיטאות ציבוריות, תקציב נוסף שיאפשר למועמדים שלא עומדים בדרישות להתקבל דרך מסלול של מכינות טרום-אקדמיות.

ועתה לשקרים:

שקר: הפרופסורים עובדים 6 – 8 שעות בשבוע ומשתכרים הרבה מעל השכר הממוצע במשק.

האמת: ראו לעיל. כמו כן, הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה אומרת משהו אחר לגמרי: 53 שעות עבודה שבועיות בממוצע. לשם המחשה, מגרשי החנייה בתוך אוניברסיטת תל-אביב מלאים עד אפס מקום בין 8 בבוקר ו-6 בערב. רוב מכוניות החונות שייך לחברי סגל בכיר וזוטר. ובאופן ענייני, קשה להשתכנע שהחישוב הזה, אשר מתייחס אך ורק לשעות ההוראה הפרונטאלית של המרצים הבכירים ומתעלם באופן מוחלט מעשרות רבות של שעות עבודה שבועיות (במחקר, בהנחיית תלמידי מחקר, שלא לדבר על השתתפות בוועדות ובמינהל הפנימי של המחלקות) נעשה בתום לב. ובאשר למשכורת, יש לשלם לחברי הסגל לפי תרומתם האמיתית לחברה ולמדינה, שוב ראו לעיל. כל חבר סגל למד לפחות 20-22 שנה כדי להכשיר את עצמו לתפקיד, וכדי שיוכל לשמש כוח מניע מרכזי למען הרווחה הביטחונית, החומרית והרוחנית של המדינה. כדאי לציין (כדוגמה בלבד) כי פרופסור מן המניין להנדסה או למחשבים (שהגיע לדרגה זו 10 או 15 שנים אחרי שהתקבל לסגל האקדמי) מרוויח פחות מאשר מהנדס או בוגר מחשבים שזה עתה סיים לימודיו והצטרף לחברת סטארט-אפ.

שקר: יש מקצועות אקדמיים "נחוצים" (קרי – "מעשיים" או "כדאיים כלכלית") וכאלו שאינם "נחוצים".

האמת: פאר האקדמיה האמריקאית – אוניברסיטאות העילית המאוגדות בליגת ה- Ivy כמו הרווארד, ייל, פרינסטון, קורנל וכו' – בנו וממשיכות לבנות את המוניטין וכוח המשיכה האדיר שלהן לתלמידים ותרומות על המקצועות ה"לא נחוצים" ומתפארות בתחומים אלו. מצב דומה שרוי בכל האוניברסיטאות הציבוריות המובילות בארה"ב. החברה המובילה בחריטת הדגל של "כוח-שוק" מבינה שללא פילוסופיה, ספרות, היסטוריה, אמנות ושלל מקצועות "לא נחוצים" אחרים אין תוחלת וטעם לחיים ואין חוסן חברתי. אבל כרגיל, בארצנו הקטנה יודעים טוב יותר מה באמת חשוב.

שקר: בריחת המוחות היא תוצאה של חוסר היכולת למשוך "כוכבים" ולשלם להם יותר (שכר דיפרנציאלי).

האמת: בריחת המוחות היא בראש ובראשונה תוצאה ישירה של מדיניות הצמצום של הסגל הבכיר במסגרת "הרפורמה" שכבר מתבצעת. 800 ואף יותר "כוכבים" יכלו לחזור לישראל ולהשתלב בה במשך 6 השנים האחרונות אלמלא בוטלו 800 תקנים של סגל בכיר באותה תקופה. מאות נוספות של אנשי אקדמיה (ליתר דיוק, כאלף, לפי 33% מ-4000) היו יכולים להשתלב בסגל הבכיר אם מספר התקנים-עם-קביעות של סגל המרצים היה גדל באופן מקביל לעליה במספר הסטודנטים. ברוב המקצועות הנחקרים ונלמדים באוניברסיטאות ובמיוחד באלה שמהווים מנועי צמיחה כמו הנדסת חשמל ומדעי המחשב, אין בעיה להשיג מועמדים בעלי איכויות של "כוכב" למשרות שמתפנות, למרות המשכורות המפתות בשוק החופשי (למשל בהייטק), כשנפתח מכרז למשרה אוניברסיטאית, יש היצע של 6 – 8 מועמדים מצויינים (שחלקם כבר נמצא באוניברסיטאות בחו"ל, בעיקר בארה"ב) על כל תקן. אלא שברגע שהם חוזרים, המועמדים הללו – כמו רבים מחברי הסגל האקדמי הבכיר – נאלצים לעשות חלטורות כדי לגמור את החודש.

שקר: הפוליטיקאים יודעים מה טוב ביותר למדינה בכלל ולאקדמיה בפרט. שקר-נלווה הוא שבאוצר יודעים אפילו טוב יותר מאשר הפוליטיקאים מה טוב לכולנו.

האמת: נערי האוצר הם אולי מהירי-תפיסה. אולי אפילו יש להם כוונות טובות. אבל הם בוודאי לא חכמים. מיעוט החוכמה במקרה שלהם מתבטא בהעדר מוחלט של חזון לטווח רחוק ויכולת תכנון בהתאם. (אם כי הם אשפים ב"רפורמות" של קיצוץ על גבי קיצוץ, ובהרס תחת סיסמאות ה"יעילות" ו"כוחות השוק".) במשבר המתמשך בחינוך, פוליטיקאים עם חזון ואנשי אוצר בעלי יכולת ראייה לטווח רחוק, היו מזדרזים מזמן לפעול פעולות מנע ולהיכנס למשא ומתן עם הסגל האקדמי כדי לבלום את הנזקים המצטברים. בהעדר אנשי חזון, יכולת התחרות של מדינת ישראל, הנשענת אך ורק על המשאב האנושי, והמבוססת בחלקה הגדול על כוח-האדם שלומד באוניברסיטאות, מידרדרת והולכת. העובדות מדברות בעד עצמן (ראו מאמרו של ג. רולניק, ב"הארץ" של 7.12.07), אבל מקבלי ההחלטות לא מוכנים שיבלבלו אותם עם עובדות.

שקר: האקדמיה מנותקת.

האמת: הכל תלוי בהגדרת "ניתוק". היא "מנותקת". בכך שהיא מסרבת להצטרף למרוץ להרחבת הבערות. אנשי האקדמיה משום מה מאמינים, שבאמצעות מאבקם לשמור על סטנדרטים גבוהים ולחנך את הסטודנטים שלהם לפעול בהתאם לסטנדרטים הללו, הם עושים הרבה יותר מגופים אחרים למען תועלתם ורווחתם העתידית של הסטודנטים, משפחותיהם וכלל החברה. הם מאמינים שסטנדרטים גבוהים וחינוך ברמה גבוהה, לכל אורך הדרך, מהגיל הרך, דרך בחינות הבגרות ועד התארים המתקדמים ביותר הם הכלי העיקרי ל"הכנה לחיים" של הדורות הבאים, לעצירת הבערות המתרחבת ולביטחון האמיתי של כל תושבי המדינה. חינוך זה כולל את כל תחומי האקדמיה, כי עושר אינטלקטואלי חשוב לא פחות מעושר חומרי.

שקר: אין כסף. או לחליפין – יש, אבל אי אפשר לבזבזו על קטנות כמו שכר סגל, תקנים אוניברסיטאיים ומחקר אוניברסיטאי.

האמת: עוד לא נולד פקיד קרן המטבע הבינלאומית או עובד חברת דירוג האשראי אשר יבקר מדיניות או יוריד את המלצתו לדירוג מדינה שמדגישה חינוך איכותי ומגדילה את ההשקעה בחינוך אוניברסיטאי מעולה שמוכר כמנוע צמיחה עיקרי. בניגוד לנערי אוצרנו, לגופים בינלאומיים מיקצועיים ברור לחלוטין הקשר בין אקדמיה מעולה וחוסן כלכלי.

מסקנה: המדיניות ההרסנית שהונהגה כאן ומובלת היום ע"י נערי האוצר מהווה סכנה מוחשית לכולנו. היא סכנה לבריאותנו הכלכלית, האינטלקטואלית והנפשית. היא מסכנת את ביטחוננו ובטחון ילדינו. יש להלחם נגדה ללא חת וללא מורא. עלינו להמשיך ללא לאות בהסרת מסכת השקרים, חשיפת תרגילי ההסחה והספינים וההסתתרות מאחורי סיסמאות נבובות שהפכו לאומנות ממש בחוגי קובעי ההחלטות.

עצה מעשית אחרונה לכולנו: סמנו בפנקס קטן את השם של כל נבחר ציבור שעומד היום מן הצד או נותן יד למדיניות ההרס. בבחירות הבאות הצביעו נגד כל מפלגה שכוללת אותו או אותה בשורות מועמדיה. חד וחלק.

פרופסור מנחם נתן
בית הספר להנדסת חשמל
אוניברסיטת תל-אביב

by William Tabb, Queens College and the Grad Centersource: CLARION, SUMMER 2001
http://www.psc-cuny.org/communications.htm
see further PSC-CUNY homepage: http://www.psc-cuny.org/index.html.

When people think about globalization, most focus on sweatshop labor and the loss of manufacturing jobs overseas. It is easy to understand the race to the bottom that results as factory workers in one place face more intense competition from lower-cost labor on the other side of the world. College teachers would do well, however, to include their own future prospects as they consider the impact of globalization over the coming years. The university will be a very different place in another decade or two, and what it will look like depends to a large degree on what version of globalization wins out.
Today we are often told that education must be made more efficient by being forced into the market model, moving away from the traditional concept of education as a publicly provided social good. This neoliberalism-the belief that today's problems are best addressed by the market, and that government regulation and the public sector should both be as minimal as possible-is not unique to debates over education: it dominates economics, politics and ideology in the U.S. and most of the world.
There are three elements involved in the neoliberal model of education: making the provision of education more cost-efficient by commodifying the product; testing performance by standardizing the experience in a way that allows for multiple-choice testing of results; and focusing on marketable skills. The three elements are combined in different policies-cutbacks in the public sector, closing "inefficient" programs that don't directly meet business needs for a trained workforce, and the use of computers and distance learning, in which courses and degrees are packaged for delivery over the Internet by for-profit corporations.

Market Mantra: Cut, Cut, Cut

Corporate provision of education will seem increasingly appealing as traditional schools are deprived of funds. The corporate model stresses rewarding winners and letting losers adjust. "In the 1990s U.S. companies cut costs, jettisoned marginal efforts, bolstered internal cooperation and formed strategic alliances. Hold on to your hats-universities are set to do the same." This was how Robert Buderi, writing last year in Technology Review, began "From the Ivory Tower to the Bottom Line," one of many essays on how today's university doesn't jibe with today's competitive environment, and requires market-oriented reorganization. Buderi makes clear that the kind of selective excellence being pitched in the CUNY Board of Trustees' Master Plan is part of the corporatization of the university which, like globalization itself, is being touted as both inevitable and desirable.
What is the rationale for this program of cut, cut, cut? Why has it been considered necessary for public education to tighten its belt, year after year? The drive for "market solutions" is not the result of some force of nature, as its proponents pretend. It is a policy decision to abandon the needs of the poor and leave them to shift for themselves. It is the same logic that forces the poorest countries of the world into the IMF's structural adjustment programs, with their drastic cuts in public services. The Third World may have been hit first and hardest, but the same pattern can be seen in New York State, in the de-funding of CUNY and the disinvestments in public education as a whole.
Justice Leland DeGrasse's landmark ruling of January 2001 in fact declared that the state has deprived New York City's children of the "sound, basic education" guaranteed by the state constitution. "The majority of the city's public school students leave high school unprepared for more than low-paying work, unprepared for college and unprepared for the duties placed upon them by a democratic society." CUNY faculty know this all too well as we are blamed and penalized for not being able to make up for the years of deprivation, thanks to these same officials. This might seem to be a local problem-except that public education is under attack in many places, as part of a neoliberal strategy that uses reform as a cover for cutback.
In practice, the principal objective of such reforms is to begin a process of privatizing education by starving public-sector schools in the name of forcing them to compete. The Civil Society Network for Public Education in the Americas, a group that brings together South, Central and North American workers in education, notes that "in developing countries that apply austerity measures, this system has generally led to the reduction of educational resources for the poorest regions."

Here is where globalization enters the picture. The proposed Free Trade Area of the Americas agreement (the recent target of protests by educators and others in Quebec) would demand equal treatment for corporate providers of public services. Thus, a company like Edison, whose bid to take over several public schools in New York was rejected by a vote of parents, could appeal to an international tribunal and sue the city for being treated "unfairly." Government "subsidies" to CUNY could be challenged as providing an "unfair" advantage over for-profit companies that want to offer competitive educational services. These agreements define educational services as a tradable commodity and so require it to be treated like any other product.
Taking Away Control
The idea of wresting academic control from the faculty is at the heart of such business models. It adds up to educational Taylorism-treating the art of teaching in the same way that Henry Ford treated the manufacture of automobiles, breaking skilled labor down into a series of lower-skilled tasks, assigning some tasks to machines and imposing strict managerial control over the rest.
One important tool for transforming the educational workplace is distance learning. The idea is to develop learning modules in which the knowledge of the faculty is extracted and implanted into on-line programs owned and controlled by management. This requires the kind of standardization that typifies the commodified model of education: standardized testing and straight-jacket learning plans. Already imposed on high school teachers, the higher-education counterpart can be found in new corporate providers of college degrees. The plan is to take knowledge from the heads and hearts of teachers and put it into CDs and online courses, creating an interchangeable education that can be as standardized as Starbucks or Wal-Mart.
Fearful that such new "brands" such as Phoenix University and other providers will drive them from the distance-learning market, many colleges and universities have created their own for-profit subsidiaries. Such education can be sold globally. Distance is no longer an obstacle. Education markets merge as distance becomes irrelevant to this commodified credentialing.

"For online education to become mainstream is kind of a depressing thought, because it is such a crappy experience," Marc Eisenstadt, a distance learning researcher in the UK recently told The Wall Street Journal. "The bottom line is that learning online is a soul-destroying experience. . . . It's always second-best" to face-to-face learning. But if governments won't pay for first-best, most students will end in private-company college "equivalent" facilities with interchangeable adjunct instructors teaching out of corporate-designed lesson plans, or being "educated" by a computer screen and a one-size-fits-all course package from some other for-profit corporation. It is CUNY students who will be relegated to such second- or third-class choices. The children of the affluent will attend traditional colleges and universities. This scenario is not far away if we let current trends continue.

Destroying the quality of public-sector education is necessary for the full marketization of education. There is ample polling evidence that the politics that pays for tax cuts with service cuts is not favored by most Americans and other citizens around the world. What corporate globalization has done is tell us there is no alternative. But if we think government exists to serve all of the people, not just the rich and powerful, the neoliberal model must be resisted. This struggle goes on globally, but it will be decided in a series of struggles which are local. What is happening to CUNY is not unique. The bumper sticker that tells us to "Think Globally – Act Locally" is good advice.
The PSC is on to something. The union's new focus on the need to rebuild CUNY as a great university recognizes that it is inadequate to oppose marketization without offering an alternative. Our alternative is a counter-understanding of the goals of education, as enhancing critical citizenship, personal development and the participation in culture that is the right of all students in a democracy. Instead of a race to the bottom and growing inequality, a healthy public sector can redistribute opportunity so that we can have a leveling up. This, after all, is the historic mission of the City University.