אנו קוראים לפרופסורים נוספים לצרף את חתימתם לקריאתו של פרופ' גד יאיר. ניתן לעשות זאת בתגובה להודעה זו, או במשלוח אי-מייל למרכזות הבלוג. יש לציין שם, ושיוך אקדמי מלא (כולל חוג)

‏05 ינואר 2008

‏כ"ז טבת תשס"ח

לכבוד,

פרופ' סידני שטראוס, המדען הראשי, משרד החינוך (פרויקט מכון לאומי)
פרופ' דן ענבר, מנהל תחום חינוך, מכון ון-ליר (פרויקט חינוך מקצועי)
מר גדעון זקן, משרד התמ"ת (פרויקט בי"ס יוב"ל)
גב' אסתר בר-נתן, משרד הפנים (פרויקט מחלקות חינוך בשלטון המקומי)
גב' סוהילה אבו-גוש וגב' ציפי אלבז, מנח"י, עיריית ירושלים (חינוך במזרח ירושלים)
ד"ר אלי גוטליב, מנהל מכון מנדל למנהיגות

אשר רגן, קרן יד הנדיב

הנדון: שביתת סגל האוניברסיטאות – השהיית שת"פ ממשלתי וציבורי

שביתת הסגל הבכיר נכנסת היום לשבוע ה-12. לאורך כל התקופה הזאת מופצות בציבור טענות שקריות בדבר עומס העבודה של ציבור החוקרים והמרצים. בפרסומים שונים של האוצר נטען כי הסגל האקדמי עובד רק 6-8 שעות בשבוע ונהנה מ-3 חודשי חופשה בקיץ. פרסומים שקריים אלו של נציגי המדינה מלווים במסע הכפשה תקשורתי בעיתונות ובטלוויזיה, ויוצרים עבור חלק מאיתנו תחושה כי המוסדות אותם אנו משרתים – פעמים בהתנדבות – אינם ראויים עוד למאמץ אותו אנו משקיעים מעבר לשליחות המדעית היסודית שלנו כאנשי האוניברסיטאות.

כידוע לכם, הסגל באוניברסיטאות עובד בעבור הציבור הרבה יותר מן התגמול שהוא זוכה לו, וזאת גם ללא זיקה לתועלת המדעית שעשויה לעלות כפועל יוצא משיתוף-פעולה זה. אדמונד הוסרל, הפילוסוף היהודי-גרמני הנודע, כינה אותנו "עובדי הציבור של האנושות", ועשה כן במידה רבה של צדק. חוקרי הסרטן שלנו מחפשים רפואה לכל, וחוקרי האקלים והסביבה מבקשים לתת בידינו הבנה ושליטה על סביבת חיינו. המתמטיקאים מפתחים אלגוריתמים הנמצאים בכל מכשיר בו אנו עושים שימוש, ואנשי הרוח מסבירים לכולם איך הגענו עד הלום ומדוע דווקא כך. אולם באופן פחות פרוזאי, אנחנו גם "עובדי הציבור של ישראל": בכל שבוע אנחנו מופיעים כמומחים בוועדות הכנסת, מוזמנים להעיד כמומחים בוועדות ממשלתיות, כותבים חוות-דעת לבתי המשפט ומעידים בהם, ומעריכים התערבויות ממשלתיות שונות ורפורמות במנהל הציבורי. יש מאיתנו המסייעים בידי המשטרה והצבא, ורבים מעמיתינו הפרופסורים מתמנים על-ידי הממשלה ומשרדיה להובלת עשייה מדעית בתחומי אחריותם. למעשה, אנחנו מעמידים עצמנו שוב ושוב לטובת מטרות ארציות שאינן קשורות לעבודתנו המדעית, ואנחנו נענים לבקשות חוזרות ונשנות לסייע בידי גופים ציבוריים בהחדרת תבונה ולגיטימיות במעשיהם. וכאמור, שליחות זאת נעשית פעמים רבות ללא שכר, גם כאשר ההוצאות הכרוכות בהתמסרות לתובענות הממשל, התקשורת ומוסדות הציבור אינן מכוסות במלואן.

המשך קריאת הפוסט "קריאת פרופ' גד יאיר לפרופסורים להשעיית כל שיתוף פעולה עם מוסדות הממשלה וועדות ציבוריות"

מסמך זה הינו בגדר טיוטה בלבד. גרסה זו גובשה על ידי וועדת ניסוח מיוחדת. הגרסה הסופית תגובש לאחר דיון בין כלל חברי הפורום.

מטרת המסמך הינה לנסח את העמדות הבסיסיות של הפורום בנושא המצב הנוכחי של מערכת ההשכלה הגבוהה והשינויים המיידיים הנדרשים להצלת המערכת. בגרסתו הסופית הוא יהווה את 'תעודת הזהות' של הפורום.

הפורום למען ההשכלה הציבורית בישראל

עמדות בנושא ההשכלה הגבוהה בישראל

(הצעה לאישור הפורום)

האקדמיה ממלאת תפקיד חיוני בחברה בת זמננו בפיתוח אופני חשיבה ודיון וביצירת ידע חדש והפצתו. באופן זה שואפת האקדמיה לשמור על פתיחותה וגמישותה הרעיונית של החברה, לתרום לקידומה הכלכלי והטכנולוגי, להעשיר את חיי הקהילה ולפתח את יכולותיהם של חבריה. קידום המחקר וההוראה הוא, לפיכך, אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה, ועל-כן אי-אפשר להשאירו בידי הסקטור הפרטי, המונע ע"י שיקולי-רווח קצרי-מועד. בכל העולם ובפרט בישראל מובילים מוסדות אקדמיים ציבוריים את המחקר המדעי ואת ההשכלה הגבוהה, והאינטרס הציבורי דורש את ביסוסם וחיזוקם.

 

בישראל צמחה מערכת אקדמית מתקדמת, אשר למרות דלות משאביה הגיעה להישגים מפוארים. אולם בעשור האחרון כפתה ממשלת ישראל על האקדמיה שינויים מהפכניים, אשר במקום לתקן ליקויים ולקדם את רמת המחקר וההוראה דרדרו את המערכת לשפל חסר תקדים. שינויים אלו קודמו ע"י משרד האוצר בשם עקרונות של יעילות כלכלית, תחרות והפרטה, ואילו הגורמים המקצועיים המופקדים על פיתוח וקיום המערכת האקדמית (קרי המוסדות להשכלה גבוהה, המועצה להשכלה גבוהה ומשרד החינוך) אולצו לממש את השינויים בלא שתהא להם השפעה של ממש על התוויתם. בעזרת שתי ועדות ציבוריות (ועדת מלץ, 2000 וועדת שוחט, 2007), שהרכבן והמנדט שלהן הכתיבו מראש את מסקנותיהן, קידמה הממשלה שורת שינויים שהכפיפו את המחקר וההשכלה להיגיון מסחרי וכלכלי המנוגד לרוחה של האקדמיה.

 

כמו במקרים בהם נכפות רפורמות על שירותים חברתיים אחרים, העילה הישירה להתערבות הגסה בניהול האקדמיה בישראל היא משבר פיננסי חמור במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. שורשו של המשבר במחנק התקציבי אשר נגרם במכוון על-ידי משרד האוצר (אמנם היו גם כשלים בניהול המוסדות להשכלה גבוהה אך לא הם שגרמו למשבר הפיננסי). עוצמת המשבר שימשה מנוף לכפיית "תוכניות הבראה" שנועדו, למעשה, לאו דווקא לתיקון כשלים במערכת ולשיפור יכולתה לעמוד במשימותיה הטבעיות אלא להגשמת חזון ניאו-ליברלי אשר מהותו היא הכפפת כל הפעילות הממשלתית לשיקולים של רווח והפסד. השינויים שנכפו על-ידי הממשלה פגעו באופן אנוש ברמת המחקר ובהוראה ובנגישות כל שכבות האוכלוסייה להשכלה אקדמית.

 

טובת מערכת ההשכלה הגבוהה, ובפרט חילוצה מהמשבר אליו הוכנסה, דורשים את שינוי המדיניות הממשלתית כלפי המערכת, כמו גם את ביטולם של הספיחים שפותחו על-ידי המערכת עצמה בתגובה ללחץ הממשלתי. הצעדים המפורטים להלן הם בגדר "עזרה ראשונה" להצלת המערכת בטווח המיידי. במקביל, יש לקדם בחינה מעמיקה של תפקיד האקדמיה בעידן הנוכחי ושל דרכי קידומה לטובת החברה כולה. בחינה זו צריכה להיעשות בתוך המערכת מתוך מחויבות לעקרונותיה הבסיסיים – שותפות של חוקרים ולומדים למען פיתוח ידע ואופני חשיבה חדשים והפצתם.

 

שינוי עקרונות התקצוב הממשלתי

איכות החיים בחברה המודרנית תלויה באיכות החינוך שהיא מספקת וברמת המחקר המדעי והאקדמי שהיא מאפשרת. בשל כך יש לכלול את העלאת איכות החינוך הציבורי בכל שלביו כיעד חברתי מרכזי ולתקצב את מערכת החינוך בהתאם. מסמך זה מתמקד אמנם בהשכלה הגבוהה ובמחקר המדעי אך הוא רואה בהם חלק ממערכת חינוכית שלמה. טובת החברה דורשת גם את שיקום החינוך בגיל הרך, בבתי-ספר יסודיים ותיכוניים ובחינוך למבוגרים, ובכוונת הפורום להביע את עמדתו בנושאים אלו בעתיד.

 

כאמור לעיל, שורש המשבר במערכת ההשכלה הגבוהה הוא הקיצוץ הנרחב (כ-1.2 מיליארד ₪) בתקצוב הממשלתי של המערכת בעשור האחרון, קיצוץ שנערך במקביל לעלייה במספר התלמידים וגרר פגיעה חמורה באיכות ההוראה, בתשתיות המחקריות ובמצאי הספרים וכתבי-העת. ביטול מלא ומיידי של הקיצוץ חיוני להבראה ממשית של המערכת וליכולתה לשמור על הסטנדרטים המקובלים במערכות השכלה גבוהה בארצות אחרות. למעשה, יש להעלות באופן משמעותי את התקציב אל מעבר לרמתו הקודמת, וזאת כדי לממן את הצעדים הבאים.

הורדת שכר הלימוד

הגברת השוויוניות של מערכת החינוך והשכלה גבוהה נגישה לכל הם ערכים חברתיים מרכזיים וכלים לסגירת פערים ולהגברת הסולידאריות החברתית. מערכת החינוך היא גם הבסיס להפקת המיטב מהמשאב העיקרי של כל מדינה מודרנית: האוכלוסייה שלה. לפיכך מערכת החינוך היא בו-בזמן גם כלי להגברת הצדק החלוקתי וגם אמצעי להגדלת העוגה הניתנת לחלוקה. מכיוון ששכר לימוד קובע את מידת נגישותה של ההשכלה הגבוהה לשכבות אוכלוסייה מעוטות הכנסה, יש חשיבות מהותית לשכר לימוד נמוך.

 

הצורך בהפחתה הדרגתית של שכר הלימוד התקבל כהחלטה רשמית בעבר (וועדת וינוגרד, 2001), אך ביצוע ההחלטה הופסק באופן חד-צדדי בניגוד להבטחות שניתנו לסטודנטים ומבלי לקיים דיון ציבורי. ועדת שוחט ממליצה כעת להכפיל את שכר הלימוד ולהביאו לרמה גבוהה פי שלושה מכפי שהומלץ על-ידי ועדת וינוגרד. ההצעה הנוכחית, המשקפת את האידיאולוגיה של חברי הוועדה, תגביל את הנגישות להשכלה הגבוהה, תפגע בסיכוייהם של מעוטי-ההכנסה ותקטין את מאגר ההון האנושי של החברה כולה. ניסיון דומה בארצות אחרות מוכיח שמימון שכר הלימוד המופרז בעזרת הלוואות לא יפתור את הבעיה, שכן הוא מטיל עומס כבד על הבוגרים, אשר יידרשו להחזיר את ההלוואות בשלב קריטי בחייהם, בזמן שהם מקימים משפחה ורוכשים דירה. חמור במיוחד הרעיון של העלאת שכר הלימוד במקצועות "יוקרתיים", המאפשרים רכישת מקצוע מבוקש ומכניס; עניין זה יהווה מכשול חמור בסיכוייהם של אנשים משכבות מעוטות הכנסה לשפר את רמת חייהם וינציח את הריבוד המעמדי.

 

לאור האמור לעיל, אין להעלות את שכר הלימוד הנוכחי בשום פנים ואופן. אדרבה, יש להפחיתו לרמה שהוצעה על-ידי ועדת וינוגרד, מתוך שאיפה, לטווח הארוך, למימוש הרעיון של השכלה גבוהה חינם, כפי שמקובל במדינות רבות. שכר לימוד מסובסד (או הממומן כולו) על-ידי המדינה הוא הפיתרון הנכון גם מבחינת הצדק החלוקתי, שכן הוא ימומן מכספי המסים של אלו שלמדו במוסדות להשכלה גבוהה בעבר והתבססו כלכלית.

יצירת תקנים חדשים לקליטת סגל צעיר

בשנים האחרונות, בתגובה למחנק התקציבי, נאלצו כמה מן המוסדות להשכלה גבוהה לצמצם באופן ניכר את מספר חברי הסגל האקדמי הבכיר. (הסגל באוניברסיטאות ,לדוגמא, צומצם בממוצע ב- 15%.) צמצום זה, שנעשה תוך בלימה כמעט מוחלטת של קליטת סגל צעיר, הוא אסון של ממש, שאם לא יתוקן במהרה יהיו לו השלכות חמורות לשנים רבות. בתחומים מסוימים בוצעה הקפאה מוחלטת, ומשמעות הדבר היא סיכון עצם קיומם. בתחומים אחרים נוצרים "פערים דוריים", והסגל נעשה בממוצע מבוגר יותר. דבר זה מסכן את כוח החיות של המערכת, התלויה בתמהיל מאוזן של דורות של חוקרים/מרצים. כמו כן נוצר עומס יתר על חברי הסגל הקיימים, ודבר זה פוגם אנושות באיכות ההוראה והמחקר המתבצעים על ידם. תוצאה נוספת של צמצום קליטת חברי סגל חדשים היא יצירת ציבור גדול של בעלי תואר דוקטור, המעוניינים והמתאימים למחקר והוראה אקדמיים, אשר אין להם אופק תעסוקתי מתאים בארץ. בצד הפגיעה האישית בציבור זה, מדובר גם בהפסד כלכלי ברמה המדינתית.

 

לצורך חיות המערכת, השגת יחס סביר בין מספר חברי הסגל למספר הסטודנטים ושימוש מושכל בפוטנציאל האנושי הנ"ל, הכרחי ליצור באופן מיידי תקנים חדשים לקליטת סגל צעיר, בעיקר בתחומים הסובלים מהקפאה עמוקה של תקנים. המטרה היא יחס ראוי בין מספר חברי הסגל למספר הסטודנטים. הממוצע העולמי הוא יחס של 14 סטודנטים לחבר סגל בעוד שבארץ, בין השנים 1990-2005, הדרדר היחס בין סטודנטים למרצים מ-1:13.5 ל-1:25.

ביטול השימוש ב"מורים מן החוץ" כתחליף להעסקת סגל הוראה אורגני

משרת ה"מורה מן החוץ" אמורה להוות פיתרון זמני למחסור בכוח הוראה תקני וכלי למתן קורסים מתקדמים על-ידי מומחים שעיסוקם המרכזי הוא מחוץ לאקדמיה (כגון שופטים, עורכי דין, מהנדסים, רופאים, אנשי תקשורת). בעידן המחנק התקציבי של השנים האחרונות הפכה משרת המורה מן החוץ לתחליף זול להעסקת מרצים במסלול התקני: המורים מן החוץ מהווים כיום כ-40% מכוח ההוראה באוניברסיטאות וכ-80% במכללות.

 

בניגוד למצב בעבר, עבור מרצים רבים המועסקים כמורים מן החוץ מהווה עבודה זו את מקור ההכנסה היחיד והם נאלצים ללקט רסיסי משרות במוסדות שונים. כתוצאה מכך עומס ההוראה עליהם גדול מן הראוי, הם אינם יכולים לעסוק במחקר והם אינם נהנים מהתנאים הסוציאליים הנלווים, המקובלים בכל מקומות העבודה המסודרים. מרצים אלו חסרים ביטחון תעסוקתי; הם טרודים תמיד בסידור תעסוקה לשנת הלימודים הבאה, ובשל כך נשלל מהם גם החופש האקדמי להתבטא בחופשיות בתחומי מחקרם. צורת העסקה זו פוגעת באופן חמור באיכות ההוראה, הן בשל עומס שעות-ההוראה המוטל על המרצים והן משום שמורים מן החוץ, שאין להם קשר קבוע לקמפוס בו הם מלמדים, אינם נגישים לתלמידיהם מחוץ לשעות ההוראה.

 

יש להפסיק את צורת ההעסקה הזו, כשהיא מהווה תחליף להעסקת סגל הוראת ומחקר תקני, לאלתר. ככלל, ההוראה האקדמית צריכה להתבצע על-ידי חברי סגל במשרה תקנית מלאה. לצורך כך יש להגדיל את מספר חברי הסגל באוניברסיטאות ובמכללות. יש לבחון את התאמתם של מי ששימשו עד כה כ"מורים מן החוץ" למשרות הוראה תקניות ולהתנגד ליצירת חלקי משרה כאמצעי להתחמקות ממתן זכויות סוציאליות מלאות.

 

העסקה נאותה של תלמידים לתארים מתקדמים

בעבר השתמשו האוניברסיטאות בתלמידים לתארים מתקדמים לצרכי הוראה, תוך התאמה בין רמת השכלתם לבין המטלות שהוטלו עליהם (מבדיקת עבודות ותרגולים ועד להעברת שיעורים בודדים). מצב זה שירת היטב גם את צרכי ההוראה וגם את הסטודנטים לתארים מתקדמים, שרכשו ניסיון מעשי בהוראה ושכללו את ידיעותיהם בתחומי המחקר שלהם. מצב זה אף עוגן בהסכמים קיבוציים שהבטיחו תנאי העסקה הוגנים לתלמידי מחקר (ובעיקר לדוקטורנטים במשרת "סטודנט מדריך"). המחנק התקציבי של השנים האחרונות הביא לכך שמחלקות רבות נמנעות כיום מהעסקת תלמידי מחקר (בעיקר במסלול "סטודנט מדריך") או שהן מעסיקות אותם באופן שאינו מאפשר להם קיום כלכלי סביר. מדיניות זו פוגעת הן בסטודנטים לתארים המתקדמים והן באיכות ההוראה, וברור שהשיקול היחיד העומד מאחוריה הוא חיסכון תקציבי.

 

יש לחזור להעסקה נאותה של סטודנטים לתארים מתקדמים באופן הנגזר מטובתם ומטובת מערך ההוראה. הדברים תקפים במיוחד ביחס לסטודנטים לתואר שלישי שרבים מהם צפויים להשתלב בעתיד במערכת, ושהעסקתם בתפקידי הוראה הייתה חלק משמעותי מהכשרתם המקצועית.

 

עיון מחדש בהחלטות אקדמיות שבסיסן כלכלי

מיקור חוץ של הוראה בסיסית אל מורים מן החוץ והעסקה בלתי מתאימה של סטודנטים לתארים מתקדמים הם דוגמאות להחלטות אקדמיות אשר התקבלו על בסיס שיקולים כלכליים גרידא, תוך פגיעה משמעותית בסטנדרטים אקדמיים והפרת הנורמות הראויות להעסקה נאותה. דוגמאות נוספות של החלטות אקדמיות אשר התקבלו על בסיס שיקולים כלכליים כוללות צמצום דרישות אקדמיות במסלולי לימוד מסוימים, ביטול קורסים, שינוי נורמות לגבי מספר הסטודנטים הרצוי בקורסים שונים וביטול ומיזוג חוגים. בחלק מהמקרים הוצגו גם הצדקות אקדמיות להחלטות, אך נראה שהשיקול הכלכלי היה הגורם המכריע.

 

אכן, בשנים האחרונות הפכו המוסדות להשכלה גבוהה יותר ויותר למוסדות מסחריים, הבוחנים כל דבר על-פי שיקולים כלכליים ולא על-פי מחויבות לקדמה חברתית ולסטנדרטים אקדמיים. במקביל לקשיים שנערמו על דרכן של תוכניות מחקר והוראה איכותיות, מקדמים המוסדות להשכלה גבוהה "תכניות חוץ-תקציביות" הפתוחות לחברי גופים מסוימים בלבד, מאפשרות גביית שכר לימוד גבוה יותר, ומקנות תעודות אקדמיות על-סמך לימודים מקוצרים ותוך עצימת עין מהרמה האקדמית. לדוגמא, בחלק מן התוכניות הללו מקבלים הבוגרים תארים מתקדמים למרות שמבחינת רמתן האקדמית נחותות תוכניות אלו מרמת התוכניות הרגילות לתואר הראשון. התוכניות החוץ-תקציביות מקודמות בנימוק שהאוניברסיטה משוועת לכסף, אך למעשה הן מהוות צעד ראשון בדרך לשכר לימוד דיפרנציאלי שיפגע באנשים מעוטי-הכנסה. יודגש שתוכניות אלו מבוססות על שימוש בתשתיות ציבוריות לצורך קידום אינטרסים פרטיים של בעלי ממון ושל מוסדות מסוימים הרוכשים באופן מאורגן תעודות אקדמיות לעובדיהם.

 

כל ההחלטות האקדמיות-מבניות שהתקבלו בעשור האחרון חשודות בחוסר מחויבות לעקרונות ההשכלה הגבוהה ויש לבדקן מחדש. במסגרת זו יש לבחון את הסטנדרטים האקדמיים בתוכניות שונות שאושרו בתקופה האחרונה כדי לוודא שהן לא הונחו על ידי שיקולים זרים, ואת תוכניות הלימוד המיוחדות שנבנו על מנת לספק בקשות של תורמים ודרישות של התקשרות חוזית עם גופים ממסדיים ופרטיים שונים.

 

פתיחת הקמפוסים לציבור

דוגמא לכשלי החזון הניאו-ליברלי היא ההחלטה המבישה, הסותרת את מהות האקדמיה, להתנות את גישת הציבור הרחב לקורסים (כשומעים חופשים) ולספריות בתשלום למוסד האקדמי. החלטה זו מעידה על הרוח העסקית שהשתלטה על מוסדות ההשכלה הגבוהה; היא מונעת ניצול יעיל יותר של משאבים ציבוריים לטובת הציבור כולו, ומטרתה היחידה היא למלא קצת את כיסי המוסדות האקדמאיים שסבלו מהקיצוצים הדרסטיים שנכפו עליהם. היבט אבסורדי במיוחד של ההחלטה הזו הוא מניעת גישה לספריות האוניברסיטאיות ממרצים ומסטודנטים במכללות. יש לבטל את הנהלים הללו לאלתר ולפתוח את הקמפוסים מחדש לציבור הרחב.

השקעה בחידוש ציוד מעבדה וספריות

המחנק התקציבי הוביל את האוניברסיטאות לקיצוצים בהקצבות המוקדשות לחידוש ולאחזקת ספרות מקצועית וציוד למחקר מדעי. השפעת הקיצוצים האלה אינה מורגשת בדרך כלל בטווח המיידי, אולם לטווח ארוך נודעת להם השפעה הרסנית על טיב המחקר וההוראה.

 

יש לחזור להשקעה בחידוש ובאחזקה נאותה של ציוד למחקר מדעי וספרות מקצועית.

דמוקרטיזציה של הניהול האקדמי

לפני מספר שנים, באמצעות סחיטה ואיומים, הופקע הניהול האקדמי של המוסדות להשכלה גבוהה מידי הסגל האקדמי והועבר לידי הדרג המנהלי. מהלך זה מנוגד למסורת האקדמית המבוססת על ההנחה שאת ההחלטות הטובות ביותר לגבי ארגון המחקר וההוראה יכולים לקבל האנשים המעורבים במחקר והוראה בפועל. העברת הניהול האקדמי לידי הדרג המנהלי חשפה את תהליך קבלת ההחלטות האקדמיות ללחצים חיצוניים של הממשלה ושל הסקטור הפרטי, תהליך שאפשר את התגברותם של שיקולים מסחריים וכלכליים על שיקולים אקדמיים וחברתיים.

 

יש להחזיר את הניהול האקדמי של האוניברסיטה לידי הקהילה האקדמית, ובניגוד לעבר, יש לבסס את הניהול האקדמי על דיון פתוח ורחב ככל האפשר בהשתתפות כל חברי הקהילה – מרצים בכל הדרגות והמסלולים, סטודנטים בכל הרמות וסגל מנהלי – ותוך שמירה על שקיפות מרבית. הקטנת הריכוזיות והסגירות של הניהול האקדמי תשרת את החופש האקדמי ואת הפלורליזם של ההשכלה והמדע.

חיזוק אחדות הקהילה האקדמית

אחדות הקהילה האקדמית היא כלי חשוב במיוחד במאבק על מחויבות לאידיאה האקדמית של שותפות בפיתוח ידע ואופני חשיבה חדשים והפצתם ובעמידה איתנה נגד הכוחות המכרסמים באידיאה זו. עמידות המוסדות להשכלה גבוהה בלחצים חיצוניים גדולה בהרבה מעמידותו של חוג בודד, והמחויבות הפנימית של חוקרים לעבודתם מחוזקת על-ידי תחושת השותפות בפרויקט חובק-כל ורב גוונים. פיצול הקהילה לחוגים מבודדים ולחוקרים בודדים יוביל להכפפה של המחקר וההוראה להגיון המסחרי ויבטל כל אפשרות למחקר בסיסי ובלתי תלוי באינטרסים כלכליים מידיים.

 

לפיכך יש להתנגד לכל ניסיון לפיצול הקהילה האקדמית ולשבירת הסולידאריות הטבעית בין מרצים מדיסציפלינות שונות, בין סטודנטים מחוגים שונים, בין מרצים לסטודנטים ובין מוסדות אקדמאיים מסוגים שונים. בפרט יש להתנגד לדיפרנציאליות של שכר על פי דיסציפלינות שונות או על פי "כוכבות" אינדיווידואלית, דבר שיחליש את המחויבות למטרות חברתיות כלליות וייצור אגואיזם ועוינות בין חברי הסגל. למעשה, יש לצמצם את הדיפרנציאליות שכבר קיימת, בפרט בין דרגות אקדמיות שונות. כמו כן יש לעודד את המוסדות השונים לשיתוף פעולה, בפרט לשיתוף במשאבים (שמקורם ממילא בכספי ציבור).

 

מחויבות חברתית ומוסרית

מחויבותם של המוסדות להשכלה הגבוהה לערכים אוניברסאליים והומניסטיים אינה יכולה להיות מס שפתיים בלבד. המוסדות חייבים להקפיד על כיבוד זכויות כל העובדים באוניברסיטה ולהימנע מהתקשרות עם גורמים המפרים זכויות אדם בסיסיות.

 

הערכים עליהם מבוססת האקדמיה מחייבים גם שיתוף וייצוג של כל הקבוצות המרכיבות את החברה בה פועלים המוסדות האקדמאיים. על מוסדות האוניברסיטה להבטיח יחס שוויוני לכל חברי הקמפוס ולקדם באופן פעיל את נוכחותן של קבוצות הסובלות מייצוג חסר.

 

החלטות הנוגעות למחויבויות המוסרית הנ"ל ראוי שיוכרעו על-ידי כל חברי הקהילה האקדמית.

 

תגובה לרשימה "קריאה סולידרית לסיום השביתה"

אני כותב בתגובה לקריאתה של איה מרקביץ' לסיום שביתת הסגל הבכיר. מעבר לדמגוגיה ולתיאורי הסולידריות הנרגשים (שמבטיחים לנו ש"אחת משלנו" היא הכותבת), מתבססות טענותיה של איה על תיאור מציאות מוטעה ועל אופטימיות תמוהה לגבי אפשרויות עתידיות לניהול מאבק רחב יותר.

בניגוד לאופן הצגתה של איה את מאבק הסטודנטים, קשה לקרוא לו כשלון מוחלט, וזאת מכמה סיבות. ראשית, ישנה העובדה הפשוטה שהמלצות דו"ח שוחט לא התקבלו רשמית על ידי ממשלת ישראל, והוא אף לא נכלל בחוק ההסדרים של 2008. אם מאבק הסטודנטים לא היה מתקיים, המלצות ועדת שוחט כבר מזמן היו הופכות לעובדה מוגמרת, ביחוד משום שור"ה מאד רוצה לאמץ אותן. שנית, אין טעם לדון בכוונותיו, רצונותיו או שאר מצביו הנפשיים של יו"ר הסתדרות הסטודנטים במהלך מאבק הסטודנטים. לא רבים יודעים (וספק אם שונשיין עצמו יודע) אם היו אלו הפחדות האוצר שהניעו אותו לחתום על ההסכם הגרוע, או מוטיבציות פוליטיות כאלו או אחרות, לחצים מכל הכיוונים או סתם אכזבה לנוכח דלות ההתגייסות של הסטודנטים למאבק (וגם אני, איה, הייתי שם). חשוב להבין שלטווח ארוך מסקנות כמו "שונשיין מכר אותנו" משרתות את האינטרסים של כל מי שרוצה לשבור את המאבק – שכן הן זורעות ייאוש ותורמות לגיבוש עמדה של "משיחיות סולידרית", שבה כולם צריכים להמתין בציפייה למצב שבו משלבים ידיים וצועדים לעבר שקיעת הנצחון המרהיבה. מאבק כשמו כן הוא, וכל עוד מדובר בציבורים שבעים יחסית, הנהנים באופן ישיר או עקיף ממעשיהם של אנשי האוצר, אין לצפות למהפכה – אלא לשינויים קטנים ומשמעותיים. מיעוט ההשגים של מאבק הסטודנטים הוא לא רק תוצר של הנהגה מגמגמת, אלא של אינספור אגודות סטודנטים מושחתות ושבעות, וחשוב יותר, של קהל סטודנטים אדיש ברובו.

על מנת ליצור אלנטרנטיבה הנהגתית לצבי הכהן אנו זקוקים לפורום ולגיוס של כמה שיותר סטודנטים ומרצים. בסופו של דבר, חתימה על הסכם היא עניין משרדי בלבד. הציות שלנו הוא שנותן תוקף להחלטות. אם נוכל לגייס מספיק אנשים שיחשבו פעמיים לפני שהם מצייתים לכל כניעה של ההנהגה, יש לנו סיכוי לשנות את המצב הסופי. ושוב, מאחר שלא מדובר בסטודנטים (קהל של "לקוחות") אלא באנשים שמחייתם ועתידם תלויים באוניברסיטה, קשה לצפות לפעולה המבוססת על "ראייה חברתית רחבה" אלא למאבק של אנשים שפוחדים לאבד את מקום עבודתם או את סיכויי הקידום שלהם, ולכן ילחמו על תנאי השכר שלהם בלבד – וזה לגיטימי לגמרי. מאחר ששיטת ה"הפרד ומשול" היא כבר חלק בלתי נפרד מתנאי המשחק, קשה לצפות שכולם ידחו בבת אחת את כל ההגיון המעוות שעומד מאחוריה, כאילו הוא לא הופנם כבר מזמן. שיתוף פעולה אד-הוק עם המרצים הוא שווה לחלוטין לשיתוף פעולה שמעוגן, כביכול, בהסכם כלשהו בין הסטודנטים למרצים, כל עוד יש מספיק פעילים שלא ישתפו פעולה עם הסכמים גרועים, יהיו הם סטודנטים, מרצים, או עוברי אורח אכפתיים.

הרעיון המרכזי מאחורי התארגנות אלטרנטיבית הוא לאו דווקא מניעת חתימה על הסכם כזה או אחר, אלא בדיוק לבנות סולידריות שיכולה לקבוע סדר יום, בלי קשר לכך שקדמה לה חתימה על הסכם, שביתה או כל פעילות אחרת. לכן אין טעם להפסיק את שביתת המרצים בטענה שהיא לא תשיג דבר כל עוד המאבק אינו מאוחד, כי האיחוד המיוחל לא יתקיים בפועל בתנאים הנוכחיים: "תודעת הצרכנות" שהתפתחה בקרב הסטודנטים, הנהגות "מכורות", ואדישות רוב הסטודנטים והמרצים לא יעלמו בחצי שנה הקרובה, בהנחה שזהו הזמן שבו קריטי לקבור סופית את המלצות ועדת שוחט. בטווח זמן זה גם לא נצליח להחליף את רוב ההנהגות. הפסקת השביתה עכשיו לא תביא לבניית אמון מחודש בין הסטודנטים למרצים, והיא לא פותחת אפשרות לנקודת מוצא טובה יותר למאבק עתידי. בהחלט יכול להיות שההפך הוא הנכון: המערכת כולה תשקע בתרדמת, אגודות הסטודנטים תסרבנה לפתוח בשביתה נוספת לנוכח כעס הסטודנטים על הפסדת לימודים נוספת, ואחרי הפסקת השביתה למרצים תהיה אף פחות לגיטימציה לפתוח בעוד שביתה. התסריט הזה נראה לי יותר סביר.

לכן צריך להגדיל את מספר חברי הפורום, ולהתחיל להראות את נוכחותו בשטח – לא בהפגנות נחמדות, אלא במחאה יותר אגרסיבית, ולדאוג לכך שגם אם הכהן ייכנע לאוצר, כניעתו לא תמומש בשטח. לא צריך מליון איש כדי לעשות זאת. מספיקים כמה אלפים טובים.

מזה חודשיים מושבתות, למעשה, האוניברסיטאות הישראליות. סיומה של השביתה נראה כעת רחוק מתמיד. מול תביעות וועדי העובדים שבמרכזן הסכמה על מנגנון שימנע את המשך שחיקת שכר המרצים מציג האוצר תביעה לפיטורי מרצים ולביטול הקביעות והחופש האקדמי לטובת עבודה על בסיס חוזים אישיים ושיסוע איש ברעהו בדרך ל"גמישות ניהולית", "יעילות" ועוד כיוצא באלה אמצעים להרס האוניברסיטאות. ההנהגה האקדמית של הקהילה, נשיאי האוניברסיטאות, ערקו, למעשה אל מחנה האויב והם משמשים בעיקר כעושי דברם של נערי האוצר. במציאות זו נותרו וועדי העובדים לבדם מול אתגר הרס ההשכלה הגבוהה בישראל. עם כל חשיבותו של המאבק הנוכחי, מיד עם סיום השביתה וועדי הסגלים באוניברסיטאות צריכים לשנות כיוון. עליהם להתניע מרד של אנשי האקדמיה באוניברסיטאות, כנגד ההנהגה הקיימת, בדרך לעיצובן-מחדש של האוניברסיטאות בישראל שלא על-פי חזון הקפיטליזם החזירי המבקש להפוך הכול לסחורה ולהפריט כל מה שזז. אין זה נכון להסתפק בתביעות מינימליסטיות להגנה על שכרנו בשעה שהבית בוער.

עוד היום המועצה המתאמת של ארגוני הסגל צריכה להניף את דגל האידיאה האקדמית. עליה להנהיג את הקהילה האקדמית לכבוש מחדש את עמדות ההנהגה באקדמיה, להקנות מחדש לקהילה האקדמית כבוד עצמי ואומץ להיות נאמנים לאידיאל האקדמי. את המרד יש להתניע באמצעות נציגים שיבחרו באופן ישיר וחופשי על-ידי הקהילות האקדמיות באוניברסיטאות, לקראת רפורמות מפליגות, שתהיינה נאמנות לאידיאה האקדמית, אך יחתרו גם ליחסים חדשים בתוך האוניברסיטה (עם הסטודנטים, הסגל המנהלי והסגל האקדמי הזוטר) ויתמודדו עם המציאות שמחוץ לאוניברסיטאות: קריסת מערכת החינוך העממי, מצבם העגום של המורים והביטויים האחרים של המציאות התרבותית בישראל. מרד בחוקי המשחק הניאו-ליברלי לקראת מהפכה באקדמיה הישראלית ראוי שיפרוץ מתוך המשבר הנוכחי. המשבר הנוכחי מאיר את ההתנוונות המתמשכת שהפכה לסמויה וזכתה מכולנו ללגיטימציה ולשיתוף פעולה. המשבר הנוכחי בחינוך הישראלי כולל גם אפשרויות חדשות ולא רק המשך הדעיכה וההתנוונות של החברה הישראלית בכלל והאקדמיה הישראלית, בפרט. מרד שכזה יכול וצריך לתת יד לפעולה משותפת עם הקהילה האקדמית העולמית לקראת מאבק אקדמי אוניברסאלי. המשבר בחינוך הישראלי אינו מייחד אותנו והוא כלל עולמי. הקהילה האקדמית הינה קבוצה אוניברסאלית מיוחדת, שבעידן הגלובליזציה יכולה וצריכה לשחק משחק כפול ולנצל את תהליכי הגלובליזציה דווקא להגנה על המימדים ההומניסטיים של קיומנו.

השביתה הנוכחית מוצדקת לחלוטין, אך היא סובלת מחולשה בסיסית בשל ההגדרה המינימליסטית של מטרותיה באופן שאינו מאתגר את הפילוסופיה והפוליטיקה של תיעוש ההשכלה הגבוהה, הפיכת הידע לסחורה והחוקר ליצרן הנהדף למלחמת קיום שבה משוסעים המלומדים זה בזה כדי "לעודד מצוינות". המאבק המקצועי בהגדרתו הרחבה יותר כולל תביעות נוספות, שהן עקרוניות וקשורות במימוש האידיאה האקדמית אך עדיין ניתנות לניסוח במסגרת הגדרה רחבה של המושג הגנה על תנאי העבודה: הגדלת מספר התקנים, דרישה להזרמה מסיבית של תקציבים לאוניברסיטאות שתקציביהם קוצצו בשנים האחרונות באופן עקבי ושיטתי ושינוי מדיניות לאומית העוינת את ההשכלה, האינטלקט והיצירתיות.

ועדיין אין זה מאוחר מדי. דווקא לאור אדישות האוצר להפסד הכלכלי האדיר של המדינה לאור השבתת האוניברסיטאות ודווקא מתוך חוסר האחריות של הפוליטיקאים הישראליים כלפי עתידו של המחקר ועתידה של היצירה החופשית בישראלית עשוי מתוך המאבק הנוכחי להתחולל שבר שיפתח אפשרויות חדשות. בתוך האוניברסיטאות עשוי מתוך השבר הזה להתחולל שינוי תודעתי בקהילה האקדמית עצמה. שינוי שכזה עשוי לחולל מאבק למען הערכים והאידיאלים האקדמיים שיכלול בחירתה של הנהגה חדשה, הנאמנה לאידיאה האקדמית, שתחליף את ראשי האוניברסיטאות ואת האידיאולוגיה הזרה לאקדמיה שבשנים האחרונות כבשה את השלטון באוניברסיטאות. מתוך המשבר יש לעשות למען גיבושו של מאבק כללי ועקרוני יותר; מאבק שיצור קואליציה שתחבר בין הסטודנטים, המרצים באוניברסיטאות, במכללות והמורים במערכת החינוך הכללית, לקראת שיתוף במערכה על עתיד החינוך בישראל הומניסטית ודמוקרטית יותר.

פרופ' אילן גור-זאב מלמד פילוסופיה של החינוך באוניברסיטת חיפה

(הבהרה: רשימה זו נכתבה על-ידי סטודנטית חברת הפורום להגנת ההשכלה הציבורית, ואין בה כדי להביע את עמדת הפורום. תגובות יתקבלו בברכה גדולה)

"אני סטודנטית סולידרית": בימים אלה מתנוסס כיתוב זה בגאון על גב חולצתי, אמנם במסגרת קמפיין הבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב, אך עם כל המשתמע מכך לגבי תמיכת חבריי ושלי במאבק המרצים לפיצוי על השחיקה בשכרם. עמדנו לצדכם למן יומו הראשון של הסמסטר המושבת חלקית זה השבוע העשירי, ואם יהיה צורך להדוף את צווי המניעה האלימים שבהם מבקשים כעת ראשי האוניברסיטאות לשבור את זכותכם הדמוקרטית לשבות, לא נהסס להיאזק לשערי הקמפוסים ולנעול אותם בשלשלאות ב-13 בינואר. ודווקא משום כך אני קוראת לכם, חברי הסגל הבכיר שעתיד ההשכלה הציבורית בישראל יקר ללבם – עצרו את המו"מ עם האוצר בטרם ימיט עליכם ועלינו הסכם כובל והרה אסון! סיימו היום את השביתה.

בשבועות האחרונים השתתפנו באינספור ישיבות לצד מתרגלינו ומרצינו. קיימנו הפגנות, ניסחנו נאומים, ויד ביד עם קומץ פעילי המרצים המתרחב והולך, לשמחתנו, הובלנו קו בלתי-מתפשר של הרחבת דרישות מאבקכם ליתר פגעי הקיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה. אנחנו רוצים לחזור ללמוד, כמובן, אך לנו ברור שיכולתם של המרצים להתפרנס באופן שיאפשר להם ללמד, להנחות ולחקור כראוי היא מן האינטרס המובהק שלנו, הסטודנטים.

ולכן, כשם שהתייצבתם מאחורינו במאבק הסטודנטים דאשתקד, כשבהיעדרותכם מהכיתות אפשרתם את מאבקנו הצודק – שנוהל בצורה כה כושלת – נגד ועדת שוחט להפרטת ההשכלה, מיהרנו להושיט לכם יד. כאז כן היום, איננו קונים את מתק השפתיים של ועד ראשי האוניברסיטאות, שבעזות מצח אשר עשויה לזכות כל אחד מהם בתואר "פקיד אוצר של כבוד", מתנאים בדאגה מעושה לגורל הסטודנטים. את השביתה שהם מנסים לשבור עכשיו, ממש כמו את שביתתנו אז, יכלו נשיאי האוניברסיטאות למנוע אילו ייצגו מול האוצר את האינטרס של המוסדות שבראשם הם עומדים, ונאבקו לצדכם ולצדנו במקום לחלות את פני הפריץ.

כך דווקא נהגו קודמיהם בתפקיד בשביתת המרצים הגדולה של 94', שהסתיימה בניצחון סוחף שיש הטוענים שהוא שגרם לאוצר להכריז מלחמת חורמה על ארגוני המרצים בסחיטה ובהרעבה תקציבית החל מ-2001. הפעם, זה לא המקרה. השבועות נוקפים, הלחץ גובר, ובשבוע הבא כבר תחלוף שביתתכם מעל רף 74 הימים שהציבה השביתה ההיא. וגרוע מכל: בשונה מאז, הפעם נתונה מערכת ההשכלה הגבוהה במשבר עמוק. אם לא תעצרו במועד את היו"ר שלכם, פרופ' צבי הכהן, הוא יחתום בקרוב בשמכם, בלי ספק, על הסכם שכר קיבוצי חדש שיהיה לא רק מעליב בתנאיו אלא אף יכבול אתכם בסעיפיו וימנע מכם להפעיל עיצומים בעתיד הנראה לעין. וכך תפקירו אותנו, הסטודנטים והמתרגלים, לבד במערכה להצלת האוניברסיטאות מן החנק התקציבי ולמען זכותנו ללמוד וללמד בכבוד.

"הסגל של היום זה לא מה שהיה פעם"

הזמנים ויחסי הכוחות השתנו מאז שנת 94' ביותר ממובן אחד. אתם, חברי הסגל הבכיר, בוודאי תדעו לספר טוב ממני על הפגנות הסטודנטים שנערכו אז נגד מאבקכם, בניסיון לשבור את שביתתכם. כמה מכם אף סיפרו לחבריי ולי כיצד במאבק הסטודנטים של 98' להפחתת שכר הלימוד, התייצבו אותם מרצים להפגין סולידריות עם תלמידיהם באוהל המחאה בירושלים ושם נתקלו, להפתעתם, בדחייה סטודנטיאלית של המחווה.

לטוב ולרע, כיום מצבנו שונה. למרבית הסטודנטים והמרצים ברור כעת שהמטרות הן משותפות, וכי הברית בין הצדדים חיונית ביותר להשגתן. באופן ברור וחד, זה הקול שנשמע ב"שטח". אלא שלרוע המזל, מאבק המרצים מציית לדינמיקה ההרסנית שמנעה את הצלחתם של שני מאבקי החינוך שקדמו לו: מאבק הסטודנטים ומאבק המורים העל-יסודיים, אחריו.

רבות נאמר על האופן שבו מכר אותנו "מנהיג" הסטודנטים ויו"ר התאחדות האגודות, איתיי שונשיין, כשחתם בסוף חודש מאי על הסכם הכניעה עם נציגי הממשלה. דבר דומה אירע למאבק המרהיב שניהלו המורים, ואשר הסתיים לפני כשבוע וחצי ברגע השיא הטרגי, כשרבע שעה לפני הצלצול של יום שבירת צווי המניעה הגדולה, פקו ברכיו של מנהיגם, רן ארז, שבגד אף הוא בפעילים בחותמו בשמם על הסכם מפוקפק. מצב המרצים חמור אף יותר, שכן הכהן, כך נדמה, איננו בדיוק בחור כארז… אך גם בראשכם עומד מנהיג שאיננו קשוב דיו ל"פעילי השטח", וכמוהו כארז וכשונשיין, לא יטרח "להוריד" את טיוטת ההסכם לדיון מקדים באסיפות ארגוני הוועדים שלכם בכל מוסד ומוסד.

וכך מרחף מעל ראשכם ההסכם המסתמן, שעל פי הצעות האוצר שהתפרסמו בתקשורת, יהיה גרוע בכל מובן, ואילו לכם לא יינתן אפילו פתחון פה בעניין. במובן הצר ביותר, קשה לראות כיצד יעמוד פרופ' הכהן בפני מכבש הלחצים שבו מנסים כעת לדרוס אותו, ולא יחתום על הסכם שכר שבו תקבלו רק פיצוי עלוב באחוזים בודדים – על אף שאתם טוענים, בצדק, ששכרכם נשחק בעשור האחרון בשיעור של 35 אחוזים. וגם פיצוי זה יימתח לאורך עשר שנים.

דרינק אחרון על סיפון הטיטאניק

מדאיג בהרבה הוא התנאי שמנסים לכפות עליכם במו"מ, הוא "אי-ההתנגדות לעיקרי מתווה שוחט", אותם סעיפים שיותירו אתכם מפוצלים בידי שכר דיפרנציאלי, יובילו לפיטורים של חלקכם – למרות התקנים, וכך נוכל למצוא אתכם בעוד עשור מהיום כארגון חלש ונרפה של פנסיונרים עשוקים, שאינם מסוגלים אפילו להתאגד למאבק על זכויות הפנסיה שלהם, שגם בהן, אין צורך לומר, שואפים לנגוס באוצר.

למדו מטעותנו, אנו שלא ידענו לעצור במועד את שביתת הסטודנטים ואיפשרנו למנהיגנו להיות מובל בידי הפחדות האוצר, עד שנשבר, בנתיב ידוע מראש שזגזג ממחטף למחטף, מהצעת הסכם גרועה לאחרת. למדו מטעות המורים, שנשבו אף הם במזימת האוצר לתמרן אותם למבוי סתום שממנו אפשר, כביכול, להיחלץ רק בהסכם של הרגע האחרון. דווקא לכם, המרצים, אין בעצם מה להפסיד: בתום כמעט 70 ימי שביתה, לא צברתם תמיכה ציבורית ולא עברתם, כציבור, תהליך פוליטי של ממש. את האוצר, כמונו, ובמידה פחותה יותר, כמו המורים, לא הזזתם במילימטר מעמדתו במו"מ. ולכן, לכם יהיה קל יותר לנהוג בתבונה.

מעל לכל, חתימה על הסכם שכר בלבד תהיה בגדר בגידה בנו, הסטודנטים והסגל הזוטר. צדק מי שהמשיל לפניי את מחאת המרצים על שחיקת שכרם לקריאת הנוסעים העשירים על סיפון הטיטאניק השוקעת, שבבגדי פאר נשענים על המעקה ומבקשים לברר בכעס היכן המשקאות שלהם.

אם ברגע הקריטי הזה, שבועות ספורים מתום הסמסטר וכשחרב צווי המניעה מונחת על צווארכם, אינכם יכולים להבטיח שהמו"מ שמתנהל בשמכם יכלול התנגדות לשאר הגזירות התקציביות, דאגו לעצור אותו. אם בנסיבות הקיימות בשטח כיום, לא נותר לנו אלא לעקוב באימה אחר ההתפתחויות שיובילו, בהכרח, לחתימה על הסכם מסרס ומזיק שיאסור עליכם למחות ולשבות למשך עשר השנים הבאות, אנא, גלו אחריות. קראו לפרופ' הכהן לנטוש את שולחן הדיונים, ושובו לכיתות. בזמן שנקנה באופן הזה תוכלו להשיב לכם את אמון הסטודנטים, ללכד את השורות ולהיערך למאבק כולל, משותף וסולידרי שיתחדש לפי לוח זמנים שייקבע על-ידינו, חברי הקהילה האקדמית, ולא בידי צווי מניעה.