עיתון "הארץ" מפרסם בסוף השבוע כתבה נרחבת מאת דן אבן על הסכסוך שפרץ בין אוניברסיטת תל אביב, הזוכה לתמיכת ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) בראשות פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, לבין המרכז הרפואי שיבא. במוקד הסכסוך הסכם שחתם מנכ"ל שיבא, פרופ' זאב רוטשטיין, עם אוניברסיטאות ניקוסיה (קפריסין) וסנט ג'ורג' בלונדון, לפתיחת תכנית פרטית להכשרת סטודנטים לרפואה בבי"ח שיבא. הסטודנטים יגיעו בעיקר מקפריסין ואנגליה ומן הסתם – יחזרו לארצותיהם בסיום רכישת הפרקטיקה וקבלת תעודת גמר. טענתם העיקרית של ביה"ס לרפואה באוניברסיטת ת"א ושל יו"ר ור"ה, היא כי תכנית זו תבוא בהכרח על חשבון ההכשרה שתוענק לסטודנטים לרפואה ישראליים במסגרות הקיימות, ובדיעבד היא תפגע אנושות באיכות ההכשרה והפרקטיקה שתוענק לרופאים הישראליים לעתיד.

קשה שלא להזדהות עם עמדת האוניברסיטאות: בית-חולים שיבא אמנם אינו חלק ממערכת ההשכלה הגבוהה, ולכאורה אינו 'חייב' דבר לאוניברסיטאות, ואולם, שיבא הוא בית חולים ממשלתי וככזה משאביו, כולל תקני השתלמות הסטודנטים, צריכים להיות מוקצים על פי שיקול חברתי רחב ולתועלת הציבור, שהיא במקרה זה הכשרת רופאים ישראליים. אלא שעמדת האוניברסיטאות מעוררת אי-נוחות, שכן בתחומן הן נוקטות בדיוק במדיניות שאותה הן מבקרות ביחס לשיבא. לפיכך, עמדת האוניברסיטאות תעורר הרבה יותר אהדה ותמיכה אם דרישתן משיבא תלווה בהתנערות מאותם כללי התנהלות מופרטים בביתן-הן.

מזה זמן רב ננקטת בישראל ע"י כל ממשלותיה (אם כי תוך הבדלי דגש ועומק משמעותיים למדי) מדיניות הפרטה שבמסגרתה מערכות, שנתפסו במשך שנים רבות בעבר כמערכות של שירותים חברתיים הממומנות מתקציב המדינה, עוברות צמצום תקציבי יזום, עד כדי פגיעה משמעותית ביכולתן לתפקד. מהלכים אלה, שלרוב מעורב בהם ואף מוביל אותם משרד האוצר, יוצרים מצב בו מתעורר "צורך" לשפר את השירות באמצעי היחיד-כביכול הקיים: הפרטה ומיקור חוץ, לצד החלשה של העבודה המאורגנת. המשמעות היא כמעט תמיד (וזה נאמר רק מתוך זהירות, לא מתוך מודעות לקיומה של דוגמה נגדית), חוסר יכולת המשולב בחוסר רצון לשלם משכורות סבירות לעובדים (ראו, למשל, שביתת העובדים הסוציאליים, בה העובדים הסוציאליים במערכת הציבורית דורשים לכלול בהסכם השכר את העובדים הסוציאליים המועסקים ע"י עמותות וחברות כוח אדם בתנאים קשים ביותר).

המשך קריאת הפוסט "על רפואה ציבורית, אקדמיה ציבורית, ותהליכי ההפרטה"

הפוסט הנוכחי חורג במקצת משגרת הבלוג של הפורום, אך האירועים באזור גם הם אינם שגרתיים ונראה כי יש מקום להרחיב במעט את היריעה. המאמר המובא כאן נכתב ע"י פרופ' ג'ואל ביינין, פרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה, מבכירי חוקרי ההיסטוריה החברתית של מצרים והמזרח התיכון בעולם. מצאנו לנכון להעלות את המאמר לבלוג משום שהוא שופך אור על הבט שכמעט ולא הופיע בשטף הפרשנויות שנחשפנו אליו בתקשורת על רקע האירועים הדרמטיים שמתחוללים לאחרונה במצרים: המדיניות הניאו-ליברלית שננקטה במשך שנים רבות ע"י חוסני מובארק במצרים והאופוזיציה שהיא עוררה במשך זמן רב בטרם החלו ההפגנות בכיכר אל-תחריר. אמנם הפורום עוסק רק בנסיון הצנוע לצמצם, אם לא למנוע, את נזקי המדיניות הניאו-ליברלית המתמשכת ומעמיקה במערכת ההשכלה הגבוהה הציבורית בישראל. אך הוא מייחס חשיבות רבה להכרה בכך שלא מדובר במהלך בודד ובעל אופי טכני מוגבל (בשם ההתייעלות, או שיפור המצוינות, כלשון סיסמאות השיווק של מהלכים אלה), אלא באידיאולוגיה סדורה בשירות אינטרסים כלכליים ופוליטיים רחבים. יש, על כן, חשיבות להכרת אופיים הגלובלי של מהלכי מדיניות זו והקשר ביניהם לבין העמקת פערים חברתיים והנהגת סדר יום פוליטי מסתגר ומגביל חירויות, כחלק מהבנת ההקשר הרחב של תהליכי הפרטת האקדמיה בישראל, הנמשכים בעצם הימים האלה.

                              *********                    **********                      **********                           

מצרים בנקודת האל-חזור? מאת ג'ואל ביינין, 30.1.2011 (תרגם: מתן קמינר)

אם ייפול משטרו של נשיא מצרים, חוסני מובארכ, יצביעו בוודאי על שעות הצהריים של ה-28 בינואר כעל נקודת השבר. במשך כמה שעות לאחר סיום תפילות יום השישי הצליחו כוחות המשטרה ו"כוח הביטחון המרכזי" להרחיק את המפגינים ממרכז קהיר. בערך ב-14:00 פרצו 20,000 מפגינים את המחסומים והשתלטו על גשר קסר א-ניל, המחבר בין גיזה וזמאלכ לכיכר אלתחריר, הציר הראשי של מרכז העיר. שעתיים מאוחר יותר מטה המפלגה הדמוקרטית הלאומית (מד"ל), שבראשה עומד מובארכ, עלה בלהבות.
מוקדם יותר בצהריים הסתערו המונים על המטות האזוריים של המד"ל בעיר איסמעיליה שעל תעלת סואץ ובבירת מחוז הדלתא מנסורה. מטה המד"ל במחוז פאיום עלה באש כמה שעות מאוחר יותר. מאות אלפי מפגינים ברחבי המדינה הפרו את העוצר שעליו הכריז המשטר, שהחל בשש, ונותרו ברחובות משך כל הלילה. באלכסנדריה, העיר השנייה בגודלה במצרים, דחקו המפגינים את המשטרה ואת כוח הביטחון המרכזי החוצה מהעיר. בשעה שהנשיא מובארכ פנה לאומה באותו ערב והודיע שדרש את התפטרות הקבינט, החל הצבא לקחת אחריות על הביטחון בערים המרכזיות.
חיציהם של המונים זועמים בדרך כלל אינם מכוונים אל מטרות אקראיות. במקרה זה, המתקפה על משרדי מפלגת השלטון ועל בנייני שרד אחרים באלכסנדריה, סואץ וטנטא, באה להדגיש את אחת מזעקות המחאה העיקריות: "העם רוצה סוף למשטר". לא "רפורמות" והתפטרותו של הקבינט, שאינו אלא גוף מנהלי בעל כוחות מוגבלים, אלא שינוי במשטר ומעבר לדמוקרטיה – שיחל רק עם התפטרותו של הנשיא מובארכ.
במרכז הפגנות "יום הזעם" של ה-25 בינואר, נקודת הפתיחה של תנועת המחאה, עמדו דרישות כלכליות. תוך ימים הפנו המפגינים את מחאתם לעבר המשטר הרודני כולו, שידו הקשה הפכה כבדה מנשוא. מאז ה-28 בינואר רק מתגברת התביעה לשינוי המשטר.
אחד ההיבטים יוצאי הדופן ביותר באינתיפאדה המצרית הוא היעדרה של מנהיגות ברורה. רבים מחברי האופוזיציה החוץ-פרלמנטרית שהיו פעילים בעשור האחרון משתתפים בה ומשוחחים עם התקשורת. אך הם אינם משחקים תפקיד מארגן או מוביל. הרוב העצום של המשתתפים בהפגנות מעולם לא השתתף בפעילות פוליטית קודם לכן ואינו שייך לכל מפלגה או תנועה פוליטית או דתית.
כרגיל, מפלגות האופוזיציה המצריות עומדות מן הצד. מפלגת תגמוע השמאלית, לכאורה, סירבה להשתתף בהפגנות מפאת כבוד המשטרה (ה-25 בינואר הוא יום המשטרה במצרים). מפלגת הוופד המקורבת לקהילת העסקים ממאנת להביע עמדה ברורה. מנהיג מפלגת ע'אד (המחר) אימאן נור, שזכה ב-7% מהקולות בבחירות לנשיאות ב-2005, סמך את ידו על ההפגנות. נור, שבריאותו לקויה, הוכה בידי שוטרים ואושפז ב-25 בינואר. מפלגתו, עם זאת, חלוקה ואינה פופולרית במיוחד.
האחים המוסלמים, הידועים כגוף האופוזיציוני הגדול והמאורגן במדינה, נמנעו מהשתתפות בהפגנות ה-25 בינואר, אך הצטרפו באיחור לאלה של ה-28 בחודש. אולי כתוצאה מישיבתם על הגדר ההפגנות נעדרות כמעט תוכן אסלאמי: הטון ברובו לאומי וחילוני.
חתן פרס נובל לשלום וראש הוועדה הבין-לאומית לאנרגיה גרעינית לשעבר, מוחמד אל-בראדעי, מיאן גם הוא לתמוך בהפגנות ה-25 בינואר. הוא הצטרף לתנועה רק לאחר שראה שההפגנות גדולות ומצליחות יותר מהמצופה. מאז הודיע: "אם האנשים, ובמיוחד הצעירים … רוצים שאוביל את המעבר, לא אאכזב אותם."
על אף שאיחר בהבעת תמיכתו ושטרם הוכיח כל יכולת ארגונית יעילה, אל-בראדעי הוא שהולך ומצטייר כמנהיג הסמלי של התנועה, עם מוניטין חזק במיוחד בקרב הנוער. רבים מכבדים אותו כדמות "נקייה" שתייצג את מצרים היטב אל מול הקהילה הבין-לאומית. האחים המוסלמים הצהירו על תמיכתם באל-בראדעי כנשיא מעבר – מהלך חכם מאד, שכן בראדעי יארגן בחירות ויאפשר להם להשתתף, יחד עם שאר הסיעות הפוליטיות.
לפני כחודש, עם התקרבותה של ההתקוממות העממית בתוניסיה לשיאה, גם הפרשנים הפוליטיים המבריקים ביותר לא ניבאו למצרים את תחילתה של אינתיפאדה עממית בסדר גודל שלא נראה כמוהו מאז הכיבוש הבריטי (1882 עד 1954). רבים מצביעים, בצדק, על ההבדלים החשובים בין שתי המדינות. אוכלוסיית מצרים בת 81 מיליון נפש גדולה פי שמונה מזו של תוניסיה, והכוחות של ביטחון הפנים הצבאיים מונים מעל מיליון איש. שלא כמו אגרוף הברזל של נשיא תוניסיה לשעבר, זין אל-עאבדין בן-עאלי, הנשיא מובארכ פיתח בפיקחות מערך מורכב של חירויות מוגבלות, קואופטציה, פילוג האופוזיציה, דיכוי בכוח ובעורמה ומתן הזדמנויות פה ושם, במיוחד לאינטלקטואלים, להביע מרי פוליטי ולשחרר קיטור. יתר על כן, העם המצרי ידוע באפאתיה הפוליטית שלו וביכולתו לסבול בשקט עד אין-סוף. נראה שבכל זאת הגענו אל הסוף.

המשך קריאת הפוסט "על ניאו-ליברליזם ומהפכת 25 בינואר במצרים"

"מה קורה בטכניון? מן הקמפוס החיפאי המנומנם והמסוגר דרך כלל עולים ומתחזקים לאחרונה הדי מאבק…" כך נפתח טור שכותרתו אוניברסיטה כשדה קרב וכמחנה עונשין: הטכניון נגד החוקרים הזוטרים שפורסם בשבוע שעבר באתר ארגון 'עבודה שחורה' על הסכסוך בין ארגון המלגאים לטכניון.

להלן מידע על התביעה ונסיבותיה:

בתביעה שהגיש לאחרונה 'ארגון המשתלמים לתארים גבוהים' בטכניון לבית הדין לעבודה דורש הארגון מהטכניון:

א. הכירו ביחסי עובד-מעביד בין החוקרים הזוטרים, המועסקים תמורת מלגה, לבין הטכניון, כלומר, הגדירו כשכר (ולא מלגה) את מה שאנו מקבלים כתמורה לעבודתנו כחוקרים זוטרים.

ב. היכנסו איתנו למשא-ומתן על הסכם קיבוצי להסדרת תנאי העסקת החוקרים הזוטרים בטכניון.

ג. ודרישה שקדמה לשתי הדרישות הנ"ל: כבדו את הסכם הצמדת גובה המלגות עליו חתמנו עימכם, ושלמו את חוב ההצמדה הטופח מאז אוקטובר 2008 (אשר מגיע כבר לכ-15 מיליון ש"ח ואולי יותר).

'ארגון המשתלמים לתארים גבוהים' מייצג כ-1,400 מלגאי מחקר בטכניון בנוגע לתנאי העסקתם במחקר וזכויותיהם כעובדי מחקר. כמו-כן מייצג הארגון את כלל הסטודנטים לתארים גבוהים במוסד בעניינים סטודנטיאליים, ומשרת את שני הציבורים בתחומי הרווחה, התרבות והפנאי. לארגון מעמד משקיף ב'פורום המתאם של ארגוני הסגל האקדמי הזוטר', ולפני כשנה הארגון הגיש בקשה לקבלה כחבר מלא בפורום זה, שטרם נענתה.

התביעה המשפטית בעניין מעמד המלגאים בטכניון, ס"ע 34958-03-10, הוגשה ע"י הארגון בתחילת שנת 2010 בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. לקראת הגשת התביעה, הארגון אסף מספר רב של תצהירים של חוקרים זוטרים בפקולטות השונות בטכניון, שישמשו תשתית ראייתית שתוצג בבית הדין. דיון מוקדם בתביעה טרם התקיים, ולאחר עיכובים רבים הוא נקבע ליום 22 ביוני 2011. 'הפורום המתאם של ארגוני הסגל הזוטר', כמו גם ארגוני עובדים אחרים ואף רשות המסים, הבטיחו לפרסם את עמדתם בנוגע למעמד המלגאים בטכניון.

———————————————

אייל רוזנברג הוא משתלם לתואר דוקטור בפקולטה למדעי המחשב בטכניון, סגן יושב-ראש 'ארגון המשתלמים לתארים גבוהים בטכניון', חבר 'הפורום להגנת ההשכלה הציבורית' ופעיל ב'כוח לעובדים'. רוזנברג פוטר מעבודתו בהוראה בטכניון כצעד ענישתי על פעילותו באיגוד המקצועי במוסד.

המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) פרסמה אתמול הודעה המכילה גילוי דעת בנושא החופש האקדמי והחלטה בעניין תמיכתם של מרצים בחרם אקדמי על ישראל. מנוסח ההודעה עולה כי המל"ג קיימה שורה של דיונים בנושאים אלה. ההחלטות וגילוי הדעת כוללים הצהרה בדבר חשיבות החופש האקדמי וההגנה עליו מפני כל פגיעה, הצורך במניעת פוליטיזציה של האקדמיה, וקביעה כי תמיכת מרצים בחרם אקדמי על ישראל היא פסולה. כמו כן, כולל המסמך החלטה כי הטיפול בכל חשש קונקרטי לפגיעה בחופש האקדמי הוא באחריות המוסד להשכלה גבוהה הרלבנטי לאותו מקרה, בעוד המל"ג, בתוקף תפקידה, תוודא "שאכן המוסדות מקיימים אחריותם זו". סוגיית התמיכה של מרצים בחרם אקדמי על ישראל אינה כלולה בגילוי הדעת, אלא בהחלטה נפרדת הרואה בתמיכה כזו פגיעה במערכת האקדמית. גם בנושא זה הטיפול בגילויי תמיכה בחרם אקדמי מסורים לידי המוסדות להשכלה גבוהה עצמם, הנקראים ע"י המל"ג "לתת את הדעת על הענין, ולגבש דרכי התמודדות".

הרקע להחלטות המל"ג הוא הטענות בדבר הטיה פוסט-ציונית באקדמיה ובמחלקות מסוימות באוניברסיטאות בישראל, שהעלו "אם תרצו" ו"המרכז לאסטרטגיה ציונית" בדוחות שפרסמו בשנה שעברה, וכן הדרישות שהציב ארגון "אם תרצו" לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון בנושא זה בליווי איומים בפגיעה בתרומות מחו"ל לאוניברסיטה. אלה גררו דיונים של ועדת החינוך של הכנסת והבעת עמדות מצד שר החינוך, שלא רק שלא נקט עמדה ברורה נגד נסיונות הפוליטיזציה הללו של המערכת האקדמית, אלא אף עלול היה להשתמע מדבריו שהוא נותן לגיטימציה למגמות אלה, בשם הפתיחות, כביכול, ועידוד שיח ציבורי בנושא. התבטאויות אלה מצד חברי כנסת ושר החינוך, והתגובה להן בדמות העצומה שהגיש "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית" לשר החינוך, אכן עוררו דיון ציבורי ער. בעקבות זאת, הביע שר החינוך את דעתו שעל המל"ג לפרסם קוד מחייב לכל המוסדות האקדמיים בנושא החופש האקדמי. ראשי האוניברסיטאות ואנשי אקדמיה מן השורה התנגדו לכוונה זו והביעו חשש מהעדר התועלת שתהיה בכך לעניין עצמו, לעומת הנזק שיגרם מהמאבק על עיצוב קוד אתי מעין זה.

על רקע זה, יש לראות את ההחלטה להסתפק בגילוי דעת ואת תוכנו של גילוי דעת זה – באור חיובי. זאת משום שיש בהם נקיטת עמדה ברורה ומתבקשת ממוסד כמו המל"ג בסוגיות ליבה כגון החופש האקדמי. טעם נוסף לכך הוא שבהחלטתה להשאיר את הטיפול במצבים קונקרטיים בתחום זה למוסדות להשכלה גבוהה, נמנעה המל"ג מהתערבות מיותרת באוטונומיה של מוסדות אלה, התערבות שהייתה נגרמת מהכפפה לקוד מסוג זה מטעם המל"ג. כמו כן היא מנעה בכך פולטיזציה שהייתה נגרמת מעצם המאבק על עיצובו של קוד כזה.

יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהעובדה שהמוסד הממלכתי העומד בראש המערכת האקדמית, המל"ג, חש צורך לפרסם גילוי דעת המסביר את עקרון החופש האקדמי, עקרון שמהווה יסוד מוסד של כל מערכת אקדמית ראויה לשמה בחברה דמוקרטית וחופשית – עובדה זו מהווה אינדיקציה שלילית ביחס למצב החינוך לדמוקרטיה בישראל. בסופו של יום, זוהי תעודת עניות לחברה בישראל, ובראש ובראשונה למנהיגיה הפוליטיים בממשלה ובכנסת.

אוניברסיטה פתוחה וחופשית

פורום אב"ג להגנת ההשכלה הציבורית & אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון

עורכים

הפנינג השכלה גבוהה ונגישה לכל – לכבוד פתיחת שנת הלימודים תשע"א

הרצאות קצרות ודיון פתוח בעקבות כל אחת מהן בנושאים הנוגעים לתחומי ההתמחות של המרצים וקשורים לסוגיות שעלו לאחרונה לסדר היום בקמפוס אב"ג ובציבור בישראל

דברי פתיחה: אורי קידר, יו"ר אגודת הסטודנטים
ההרצאות וכללי הדיון: ד"ר איריס אגמון, פורום אב"ג להגנת ההשכלה הציבורית

ד"ר נדב דוידוביץ, רפואה
אי-שוויון בבריאות – מקומה של האקדמיה ושותפות עם הקהילה

ד"ר גיא ביינר, היסטוריה
חקירה ממשלתית של פתיחת אש על מפגינים אזרחים בידי חיילים: המקרה של "יום ראשון הארור" בצפון אירלנד

פרופ' סטיב רוזן, ארכיאולוגיה
האם יש ארכיאולוגיה פוסט-ציונית?

פרופ' אורי רם, סוציולוגיה
המחקר הסוציולוגי הביקורתי בישראל

ד"ר רוני קאופמן, עבודה סוציאלית
אקטיביזם אקדמי לשינוי חברתי

פרופ' איריס פרוש, ספרות עברית
ציונות ואנטי-ציונות בספרות העברית, 1920-1880

פרופ' יצחק (יאני) נבו, פילוסופיה
החופש האקדמי בישראל

ד"ר אפרים דוידי, עבודה סוציאלית
מאוניברסיטה ציבורית לאוניברסיטה תאגידית

פרופ' מרדכי זלקין, היסטוריה של עם ישראל
של מי ההיסטוריה הזאת?

ציבור הסטודנטים, המרצים ועובדי האוניברסיטה מוזמן!

האירוע ביום שני 18.10.2010, בין 14:15-11:00, בצל הפרגולה המערבית, בין בנין 72 לבנין הסנאט

במרוצת הקיץ האחרון התרחשו במערכת ההשכלה הגבוהה אירועים מדאיגים אחדים שרובם נוגעים לסוגיות חופש הביטוי הכללי והחופש האקדמי של מרצים וחוקרים במוסדות להשכלה גבוהה: דוחות 'אם תרצו' ו'המכון לאסטרטגיה ציונית', התבטאות שר החינוך והעצומה נגדה, וחשיפת האולטימטום שהגישה תנועת 'אם תרצו' לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון. הרבה יותר בשקט התרחשו אירועים נוספים, שאינם פחותים בחשיבותם: הקפאת המו"מ בין התאחדות הסטודנטים לאוצר והכרזת האוצר ויו"ר ות"ת על השקת תכנית רפורמה חדשה שתיושם החל משנת תשע"א בחמש השנים הבאות. למרות ששני האירועים האחרונים נראים כבלתי קשורים לשאלות החופש האקדמי, יש קשר: העמקת ההתערבות הממשלתית בניהול האוניברסיטאות (התערבות שהוזכרה בהכרזות על הרפורמה והקמת 'מרכזי מצוינות', אך פרטיה המלאים עדיין לא הוצגו בפומבי). התערבות זו מלווה ומעמיקה את התהליך המתמשך, שנראה כסותר אותה במהותו – קידום אגרסיבי של הפרטת מערכת ההשכלה הגבוהה והכפפת הפעילות האקדמית לעקרונות השוק. המחשה להתקדמות התהליך (וגם לפירותיו הבאושים) אפשר למצוא בפרשיות האחרונות הקשורות בוועד המנהל של אוניברסיטת ת"א, שמלמדות על משמעויות העברת הניהול האקדמי לידיהם של "נציגי הציבור" (ציבור בעלי ההון). ואיך זה קשור לסוגיית החופש האקדמי? למשל, בכך שהכפפת האקדמיה להגיון הרווחיות הכלכלית מובילה לפגיעה בתחומי ידע שאינם "רווחיים" ומכפיפה את המומחים בהם למיסחור המחקר וההוראה בהם, בניגוד לשיקולים האקדמיים שאמורים לכוון את המחקר וההוראה, שיקולים שהחופש האקדמי נועד להבטיח. במילים אחרות, העמקת תהליך ההפרטה כרוכה בפגיעה בחופש האקדמי. לתכנית הרפורמה של האוצר התלוו הבטחות לשיקום והגנה על תחומים שרגישים במיוחד לנזקי השוק, כמו מדעי הרוח (הגנה שלולא אופי התערבות האוצר לא היה בה צורך). מכל מקום, השאלה אם מדובר בשיקום אמיתי של מדעי הרוח, או במהלך נוסף של התערבות לצורך העמקת השליטה הפוליטית באקדמיה, תקבל מענה כאשר יתבררו פרטי הרפורמה, ובעיקר – אופי תיקוני המודל התקציבי שכלולים בה.

לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית תשע"א, מובאת להלן סקירתו של פרופ' עודד גולדרייך על מאמר אקדמי שכתב בזמנו פרופ' חיים גנז. המאמר מנתח את מושגי היסוד הנוגעים לסוגיית החופש האקדמי. הדיונים כאן, בתקשורת ובקמפוסים בסוגיה זו מצביעים על כך שיש חוסר בהירות ואי דיוקים רבים ביחס למושג החופש האקדמי, מטרותיו ומשמעויותיו. יש לקוות שהדברים להלן (וכמובן, המאמר המקורי) יתרמו להבהרת המושגים ולשיפור רמת הדיון בסוגיה חשובה זו.

*                           *                            *                          *                           *

שאלת החופש האקדמי, משמעותו והצדקתו, עולה במגוון של דיונים אקטואליים הנוגעים לתפקיד האקדמיה והיחס בינה לבין החברה. בהקשר זה, יש עניין רב במאמרו של חיים גנז "חופש אקדמי" שהתפרסם בשנות השמונים בעיוני משפט (ראו גם הפרק השלישי בספרו מריכארד ואגנר עד זכות השיבה: ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות [עם עובד, 2006]).

המאמר המקורי משתרע על יותר מארבעים עמוד. לכן נטלתי לעצמי את העונג להכין סקירה קצרה שלו ולהוסיף מספר הערות אקטואליות. למותר לציין שסקירה זאת דלה בתוכנה ביחס למאמר המקורי, ושאני ממליץ על קריאת המקור.

שני סוגים של חופש אקדמי והציר המרכזי לבירור פשרם והצדקתם

המאמר המקורי עוסק בשני סוגים של חופש אקדמי: (1) חופש אקדמי חוץ-מקצועי אשר מתייחס לאפשרות הצמצום, ההרחבה, או ההגנה המיוחדת על החופש של אנשי אקדמיה לפעול פוליטית וחברתית, ו(2) חופש אקדמי מקצועי מפני סמכות פוליטית או חברתית.

הדיון מניח שהסביבה הפוליטית החיצונית (לאקדמיה) שבה מדובר היא ליברלית – חברה שהעיקרון המארגן שלה הוא קדימות של הפרט ביחס למדינה ולחברה. אך נראה לי שמסקנותיו תקפות, במידות שונות, גם לגבי חברות אחרות.

הציר המרכזי של המאמר הוא הגדרת האקדמיה כמוסד חברתי שתפקידו קידום הידע וההבנה האנושית, והטענה שיש קשר הדוק בין קידום הידע וההבנה לבין חירות החקירה והלימוד, אשר מצידן מסתמכות על עידוד סקרנות, ביקורתיות וספקנות. יתר על כן, תפקיד האקדמיה כמעוז חירות החקירה מאזן את צמצום החירות הזאת במוסדות חברתיים אחרים (לדוגמא, בצבא או בשירות הממשלתי), איזון שמתחייב מאופי החברה הליברלית. (חברה זו בנויה על איזונים בין ערכים מנוגדים כך שאם קיימים מוסדות אשר מתרכזים בערכי הביטחון והיציבות החברתית תוך צמצום ערך החירות, אזי חייבים להיות מוסדות אחרים אשר מופקדים על ערך החירות.)

המשך קריאת הפוסט "על מרכזיות החופש האקדמי לאקדמיה: סקירת מאמר של חיים גנז והערות אקטואליות / עודד גולדרייך"

ב'כלכליסט' מתאריך 13.9.2010, מפרסמת הדס שפר ראיון עם פרופ' עומר מואב, כלכלן מהאוניברסיטה העברית, חבר 'מרכז שלם', ומי שעד לפני מספר חודשים שימש יועצו הכלכלי של שר האוצר, יובל שטייניץ. גם כעת יצטרכו הקוראים לחפש בנרות חילוקי דעות מהותיים בין שני נושאי דגל מיסחור האקדמיה הללו – שטייניץ ומואב – בנסיון להסביר מדוע האחרון אינו משמש עוד יועצו של הראשון. עמדותיו הניאו-ליברליות של מואב אינן חדשות, אך ראיון זה מדגיש עוד יותר את סגידתו ל'שוק החופשי' כאילו היה מדובר לפחות בסדר קוסמי. למקרא הדברים, עלול הקורא ליפול בפח (שרבים בציבור אכן נופלים בו, מבלי משים) בהניחו כי היות שתחום התמחותו של הדובר הוא כלכלה, דבריו הם בגדר ידע אובייקטיבי שאין עליו עוררין. אך לא נדרשת קריאה ביקורתית במיוחד כדי לגלות כי קביעותיו הנחרצות של מואב ושיפוטיו את מערכת ההשכלה הגבוהה מבוססים על – איך לומר זאת בעדינות – אמיתות למחצה ועובדות שגויות.

כמקובל אצל מאמיני דת ההפרטה, גם הוא תולה את עיקר האחריות למצב האקדמיה באוטונומיה הניהולית של הסגל האקדמי ובשליטה המוחלטת שיש למוסדות ההשכלה הגבוהה בתקציבים הציבוריים שלהן ו'שוכח' להזכיר שמזה שנים אחדות המוסדות להשכלה גבוהה מנוהלים לפי מודל תאגידי, בידי ועדים מנהלים ו"נציגי ציבור", וכי למעשה, רמת השליטה של האוניברסיטאות בניהול הכספים המגיעים מתקציבי הממשלה ירדה בשנים אלה בהתמדה, כתוצאה מהחנק התקציבי שהאוצר השית עליהן (ושאליבא דמואב, לא היה ולא נברא!) והגברת תלותם בתרומות חיצוניות. אבל בכך לא די – מואב גם טוען שהאוניברסיטאות החליטו על דעת עצמן להגדיל את מספר הסטודנטים ואח"כ התלוננו שההשקעה פר סטודנט נמוכה מדי. מעניין. ומה באשר לקיצוץ במספר תקני המרצים  באוניבריסטאות והשפעתו על היחס בין מספר המרצים למספר הסטודנטים? הקיצוץ הזה היה, לדעת מואב, קטן מדי והפתרון שלו – צמצום מספר הסטודנטים. וכן הלאה וכן הלאה – תקצר היריעה מלמנות ולנתח כאן את כל הקביעות נטולות היסוד אך עתירות הרהב ששופעות מן הטקסט הזה. 

נסתפק איפוא בתגובה קצרה אחת שמתייחסת להיבט מסוים בדבריו של מואב. את ההערות להלן על דברי מואב כתב פרופ' יצחק (יאני) נבו מאוניברסיטת בן גוריון (ר"ל) ברשת הפורום הפנימית של אב"ג:

טעותו היסודית של פרופ' מואב היא שהוא איננו מזהה את תפקיד הקהילה האקדמית הרחבה, מרובת התפקידים והמשימות, בייצור, צבירה, פיתוח וביקורת של ידע.

מואב מודד את פעילות הקהילה האקדמית באמת מידה אחת, זו של קידום חזית הידע (אם כי לכך הוא משתמש בדירוגים פופוליסטיים חסרי ערך). לזה הוא קורא "מצוינות", וכל השאר "תת-רמה". אבל ידע מדעי נוצר בקהילה אקדמית, לא על ידי יחידים בלבד, מבריקים ככל שיהיו. ללא קהילה אקדמית תומכת, קולטת, מפרשת ומבקרת, הברקותיהם של העומדים בחזית הידע לא יובנו, לא ייקלטו, לא יצטברו, ובסופו של דבר גם לא יעמדו לביקורת ולא יפותחו הלאה. בקהילה כזאת לא כולם עומדים בחזית הידע, אבל אין פירושו של דבר שעבודתם היא "תת-רמה". עבודה זו היא חיונית לקידום המדעים ויש אמות מידה אחרות לאיכותה ול"מצויינותה". בשל עיוורון זה לתפקיד הקהילה האקדמית, מציע מואב להפקיד ישירות בידי מנגנוני השוק ה"חופשי" את תמרוצם הכלכלי של ה"מצויינים" העומדים בחזית הידע, ולפרק, למעשה, את הקהילה האקדמית ממנגנוניה המקצועיים האוטונומיים. את החשש האמיתי שבשוק "חופשי" מעין זה ייבלעו גם המצויינים-בעיניו לתוך שלטון תאגידים, שיכתיבו להם את "תוצאות" מחקריהם, הוא כנראה אינו נוטה לראות. אבל לתהליך זה יש כבר היום סימנים רבים. הקריקטורה שהוא מצייר של קהילה אקדמית הנשלטת בידי ועדי עובדים מסתירה מעיניו, ונועדה להסתיר מעינינו, אינטרסים חזקים הרבה יותר מאלה של העובדים בשליטה על המחקר המדעי ובהכוונתו לטובת קשרי הון-מדע.

השאלה אם מנגנוניה האוטונומיים של האקדמיה עובדים כיאות היא שאלה רצינית. כולנו מכירים, ואין טעם להכחיש, מקרים של מחקרים לא ראויים, קידומים בעייתיים, תופעות של 'שמור לי ואשמור לך' וכיוצא באלה. אבל הפתרון לכך הוא בחיזוק האוטונומיה האקדמית על מנת שתוכל להפעיל את מנגנוניה המקצועיים באורח אתי, חופשי ונטול מורא, לא בהשתלטות חיצונית, תאגידית או ממשלתית, על מנגנונים מקצועיים אלה, ועל הקהילה האקדמית המקיימת אותם. את הקהילה האקדמית ואת האתיקה המקצועית יש לבנות ולטפח; השתלחויות גסות ומאיימות מן הסוג שמשמיע מואב אינן הדרך לכך.

יאני נבו