הפוסט הנוכחי חורג במקצת משגרת הבלוג של הפורום, אך האירועים באזור גם הם אינם שגרתיים ונראה כי יש מקום להרחיב במעט את היריעה. המאמר המובא כאן נכתב ע"י פרופ' ג'ואל ביינין, פרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה, מבכירי חוקרי ההיסטוריה החברתית של מצרים והמזרח התיכון בעולם. מצאנו לנכון להעלות את המאמר לבלוג משום שהוא שופך אור על הבט שכמעט ולא הופיע בשטף הפרשנויות שנחשפנו אליו בתקשורת על רקע האירועים הדרמטיים שמתחוללים לאחרונה במצרים: המדיניות הניאו-ליברלית שננקטה במשך שנים רבות ע"י חוסני מובארק במצרים והאופוזיציה שהיא עוררה במשך זמן רב בטרם החלו ההפגנות בכיכר אל-תחריר. אמנם הפורום עוסק רק בנסיון הצנוע לצמצם, אם לא למנוע, את נזקי המדיניות הניאו-ליברלית המתמשכת ומעמיקה במערכת ההשכלה הגבוהה הציבורית בישראל. אך הוא מייחס חשיבות רבה להכרה בכך שלא מדובר במהלך בודד ובעל אופי טכני מוגבל (בשם ההתייעלות, או שיפור המצוינות, כלשון סיסמאות השיווק של מהלכים אלה), אלא באידיאולוגיה סדורה בשירות אינטרסים כלכליים ופוליטיים רחבים. יש, על כן, חשיבות להכרת אופיים הגלובלי של מהלכי מדיניות זו והקשר ביניהם לבין העמקת פערים חברתיים והנהגת סדר יום פוליטי מסתגר ומגביל חירויות, כחלק מהבנת ההקשר הרחב של תהליכי הפרטת האקדמיה בישראל, הנמשכים בעצם הימים האלה.
********* ********** **********
מצרים בנקודת האל-חזור? מאת ג'ואל ביינין, 30.1.2011 (תרגם: מתן קמינר)
אם ייפול משטרו של נשיא מצרים, חוסני מובארכ, יצביעו בוודאי על שעות הצהריים של ה-28 בינואר כעל נקודת השבר. במשך כמה שעות לאחר סיום תפילות יום השישי הצליחו כוחות המשטרה ו"כוח הביטחון המרכזי" להרחיק את המפגינים ממרכז קהיר. בערך ב-14:00 פרצו 20,000 מפגינים את המחסומים והשתלטו על גשר קסר א-ניל, המחבר בין גיזה וזמאלכ לכיכר אלתחריר, הציר הראשי של מרכז העיר. שעתיים מאוחר יותר מטה המפלגה הדמוקרטית הלאומית (מד"ל), שבראשה עומד מובארכ, עלה בלהבות.
מוקדם יותר בצהריים הסתערו המונים על המטות האזוריים של המד"ל בעיר איסמעיליה שעל תעלת סואץ ובבירת מחוז הדלתא מנסורה. מטה המד"ל במחוז פאיום עלה באש כמה שעות מאוחר יותר. מאות אלפי מפגינים ברחבי המדינה הפרו את העוצר שעליו הכריז המשטר, שהחל בשש, ונותרו ברחובות משך כל הלילה. באלכסנדריה, העיר השנייה בגודלה במצרים, דחקו המפגינים את המשטרה ואת כוח הביטחון המרכזי החוצה מהעיר. בשעה שהנשיא מובארכ פנה לאומה באותו ערב והודיע שדרש את התפטרות הקבינט, החל הצבא לקחת אחריות על הביטחון בערים המרכזיות.
חיציהם של המונים זועמים בדרך כלל אינם מכוונים אל מטרות אקראיות. במקרה זה, המתקפה על משרדי מפלגת השלטון ועל בנייני שרד אחרים באלכסנדריה, סואץ וטנטא, באה להדגיש את אחת מזעקות המחאה העיקריות: "העם רוצה סוף למשטר". לא "רפורמות" והתפטרותו של הקבינט, שאינו אלא גוף מנהלי בעל כוחות מוגבלים, אלא שינוי במשטר ומעבר לדמוקרטיה – שיחל רק עם התפטרותו של הנשיא מובארכ.
במרכז הפגנות "יום הזעם" של ה-25 בינואר, נקודת הפתיחה של תנועת המחאה, עמדו דרישות כלכליות. תוך ימים הפנו המפגינים את מחאתם לעבר המשטר הרודני כולו, שידו הקשה הפכה כבדה מנשוא. מאז ה-28 בינואר רק מתגברת התביעה לשינוי המשטר.
אחד ההיבטים יוצאי הדופן ביותר באינתיפאדה המצרית הוא היעדרה של מנהיגות ברורה. רבים מחברי האופוזיציה החוץ-פרלמנטרית שהיו פעילים בעשור האחרון משתתפים בה ומשוחחים עם התקשורת. אך הם אינם משחקים תפקיד מארגן או מוביל. הרוב העצום של המשתתפים בהפגנות מעולם לא השתתף בפעילות פוליטית קודם לכן ואינו שייך לכל מפלגה או תנועה פוליטית או דתית.
כרגיל, מפלגות האופוזיציה המצריות עומדות מן הצד. מפלגת תגמוע השמאלית, לכאורה, סירבה להשתתף בהפגנות מפאת כבוד המשטרה (ה-25 בינואר הוא יום המשטרה במצרים). מפלגת הוופד המקורבת לקהילת העסקים ממאנת להביע עמדה ברורה. מנהיג מפלגת ע'אד (המחר) אימאן נור, שזכה ב-7% מהקולות בבחירות לנשיאות ב-2005, סמך את ידו על ההפגנות. נור, שבריאותו לקויה, הוכה בידי שוטרים ואושפז ב-25 בינואר. מפלגתו, עם זאת, חלוקה ואינה פופולרית במיוחד.
האחים המוסלמים, הידועים כגוף האופוזיציוני הגדול והמאורגן במדינה, נמנעו מהשתתפות בהפגנות ה-25 בינואר, אך הצטרפו באיחור לאלה של ה-28 בחודש. אולי כתוצאה מישיבתם על הגדר ההפגנות נעדרות כמעט תוכן אסלאמי: הטון ברובו לאומי וחילוני.
חתן פרס נובל לשלום וראש הוועדה הבין-לאומית לאנרגיה גרעינית לשעבר, מוחמד אל-בראדעי, מיאן גם הוא לתמוך בהפגנות ה-25 בינואר. הוא הצטרף לתנועה רק לאחר שראה שההפגנות גדולות ומצליחות יותר מהמצופה. מאז הודיע: "אם האנשים, ובמיוחד הצעירים … רוצים שאוביל את המעבר, לא אאכזב אותם."
על אף שאיחר בהבעת תמיכתו ושטרם הוכיח כל יכולת ארגונית יעילה, אל-בראדעי הוא שהולך ומצטייר כמנהיג הסמלי של התנועה, עם מוניטין חזק במיוחד בקרב הנוער. רבים מכבדים אותו כדמות "נקייה" שתייצג את מצרים היטב אל מול הקהילה הבין-לאומית. האחים המוסלמים הצהירו על תמיכתם באל-בראדעי כנשיא מעבר – מהלך חכם מאד, שכן בראדעי יארגן בחירות ויאפשר להם להשתתף, יחד עם שאר הסיעות הפוליטיות.
לפני כחודש, עם התקרבותה של ההתקוממות העממית בתוניסיה לשיאה, גם הפרשנים הפוליטיים המבריקים ביותר לא ניבאו למצרים את תחילתה של אינתיפאדה עממית בסדר גודל שלא נראה כמוהו מאז הכיבוש הבריטי (1882 עד 1954). רבים מצביעים, בצדק, על ההבדלים החשובים בין שתי המדינות. אוכלוסיית מצרים בת 81 מיליון נפש גדולה פי שמונה מזו של תוניסיה, והכוחות של ביטחון הפנים הצבאיים מונים מעל מיליון איש. שלא כמו אגרוף הברזל של נשיא תוניסיה לשעבר, זין אל-עאבדין בן-עאלי, הנשיא מובארכ פיתח בפיקחות מערך מורכב של חירויות מוגבלות, קואופטציה, פילוג האופוזיציה, דיכוי בכוח ובעורמה ומתן הזדמנויות פה ושם, במיוחד לאינטלקטואלים, להביע מרי פוליטי ולשחרר קיטור. יתר על כן, העם המצרי ידוע באפאתיה הפוליטית שלו וביכולתו לסבול בשקט עד אין-סוף. נראה שבכל זאת הגענו אל הסוף.
הפורום להגנת ההשכלה הציבורית 