במרוצת הקיץ האחרון התרחשו במערכת ההשכלה הגבוהה אירועים מדאיגים אחדים שרובם נוגעים לסוגיות חופש הביטוי הכללי והחופש האקדמי של מרצים וחוקרים במוסדות להשכלה גבוהה: דוחות 'אם תרצו' ו'המכון לאסטרטגיה ציונית', התבטאות שר החינוך והעצומה נגדה, וחשיפת האולטימטום שהגישה תנועת 'אם תרצו' לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון. הרבה יותר בשקט התרחשו אירועים נוספים, שאינם פחותים בחשיבותם: הקפאת המו"מ בין התאחדות הסטודנטים לאוצר והכרזת האוצר ויו"ר ות"ת על השקת תכנית רפורמה חדשה שתיושם החל משנת תשע"א בחמש השנים הבאות. למרות ששני האירועים האחרונים נראים כבלתי קשורים לשאלות החופש האקדמי, יש קשר: העמקת ההתערבות הממשלתית בניהול האוניברסיטאות (התערבות שהוזכרה בהכרזות על הרפורמה והקמת 'מרכזי מצוינות', אך פרטיה המלאים עדיין לא הוצגו בפומבי). התערבות זו מלווה ומעמיקה את התהליך המתמשך, שנראה כסותר אותה במהותו – קידום אגרסיבי של הפרטת מערכת ההשכלה הגבוהה והכפפת הפעילות האקדמית לעקרונות השוק. המחשה להתקדמות התהליך (וגם לפירותיו הבאושים) אפשר למצוא בפרשיות האחרונות הקשורות בוועד המנהל של אוניברסיטת ת"א, שמלמדות על משמעויות העברת הניהול האקדמי לידיהם של "נציגי הציבור" (ציבור בעלי ההון). ואיך זה קשור לסוגיית החופש האקדמי? למשל, בכך שהכפפת האקדמיה להגיון הרווחיות הכלכלית מובילה לפגיעה בתחומי ידע שאינם "רווחיים" ומכפיפה את המומחים בהם למיסחור המחקר וההוראה בהם, בניגוד לשיקולים האקדמיים שאמורים לכוון את המחקר וההוראה, שיקולים שהחופש האקדמי נועד להבטיח. במילים אחרות, העמקת תהליך ההפרטה כרוכה בפגיעה בחופש האקדמי. לתכנית הרפורמה של האוצר התלוו הבטחות לשיקום והגנה על תחומים שרגישים במיוחד לנזקי השוק, כמו מדעי הרוח (הגנה שלולא אופי התערבות האוצר לא היה בה צורך). מכל מקום, השאלה אם מדובר בשיקום אמיתי של מדעי הרוח, או במהלך נוסף של התערבות לצורך העמקת השליטה הפוליטית באקדמיה, תקבל מענה כאשר יתבררו פרטי הרפורמה, ובעיקר – אופי תיקוני המודל התקציבי שכלולים בה.

לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית תשע"א, מובאת להלן סקירתו של פרופ' עודד גולדרייך על מאמר אקדמי שכתב בזמנו פרופ' חיים גנז. המאמר מנתח את מושגי היסוד הנוגעים לסוגיית החופש האקדמי. הדיונים כאן, בתקשורת ובקמפוסים בסוגיה זו מצביעים על כך שיש חוסר בהירות ואי דיוקים רבים ביחס למושג החופש האקדמי, מטרותיו ומשמעויותיו. יש לקוות שהדברים להלן (וכמובן, המאמר המקורי) יתרמו להבהרת המושגים ולשיפור רמת הדיון בסוגיה חשובה זו.

*                           *                            *                          *                           *

שאלת החופש האקדמי, משמעותו והצדקתו, עולה במגוון של דיונים אקטואליים הנוגעים לתפקיד האקדמיה והיחס בינה לבין החברה. בהקשר זה, יש עניין רב במאמרו של חיים גנז "חופש אקדמי" שהתפרסם בשנות השמונים בעיוני משפט (ראו גם הפרק השלישי בספרו מריכארד ואגנר עד זכות השיבה: ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות [עם עובד, 2006]).

המאמר המקורי משתרע על יותר מארבעים עמוד. לכן נטלתי לעצמי את העונג להכין סקירה קצרה שלו ולהוסיף מספר הערות אקטואליות. למותר לציין שסקירה זאת דלה בתוכנה ביחס למאמר המקורי, ושאני ממליץ על קריאת המקור.

שני סוגים של חופש אקדמי והציר המרכזי לבירור פשרם והצדקתם

המאמר המקורי עוסק בשני סוגים של חופש אקדמי: (1) חופש אקדמי חוץ-מקצועי אשר מתייחס לאפשרות הצמצום, ההרחבה, או ההגנה המיוחדת על החופש של אנשי אקדמיה לפעול פוליטית וחברתית, ו(2) חופש אקדמי מקצועי מפני סמכות פוליטית או חברתית.

הדיון מניח שהסביבה הפוליטית החיצונית (לאקדמיה) שבה מדובר היא ליברלית – חברה שהעיקרון המארגן שלה הוא קדימות של הפרט ביחס למדינה ולחברה. אך נראה לי שמסקנותיו תקפות, במידות שונות, גם לגבי חברות אחרות.

הציר המרכזי של המאמר הוא הגדרת האקדמיה כמוסד חברתי שתפקידו קידום הידע וההבנה האנושית, והטענה שיש קשר הדוק בין קידום הידע וההבנה לבין חירות החקירה והלימוד, אשר מצידן מסתמכות על עידוד סקרנות, ביקורתיות וספקנות. יתר על כן, תפקיד האקדמיה כמעוז חירות החקירה מאזן את צמצום החירות הזאת במוסדות חברתיים אחרים (לדוגמא, בצבא או בשירות הממשלתי), איזון שמתחייב מאופי החברה הליברלית. (חברה זו בנויה על איזונים בין ערכים מנוגדים כך שאם קיימים מוסדות אשר מתרכזים בערכי הביטחון והיציבות החברתית תוך צמצום ערך החירות, אזי חייבים להיות מוסדות אחרים אשר מופקדים על ערך החירות.)

המשך קריאת הפוסט "על מרכזיות החופש האקדמי לאקדמיה: סקירת מאמר של חיים גנז והערות אקטואליות / עודד גולדרייך"

ב'כלכליסט' מתאריך 13.9.2010, מפרסמת הדס שפר ראיון עם פרופ' עומר מואב, כלכלן מהאוניברסיטה העברית, חבר 'מרכז שלם', ומי שעד לפני מספר חודשים שימש יועצו הכלכלי של שר האוצר, יובל שטייניץ. גם כעת יצטרכו הקוראים לחפש בנרות חילוקי דעות מהותיים בין שני נושאי דגל מיסחור האקדמיה הללו – שטייניץ ומואב – בנסיון להסביר מדוע האחרון אינו משמש עוד יועצו של הראשון. עמדותיו הניאו-ליברליות של מואב אינן חדשות, אך ראיון זה מדגיש עוד יותר את סגידתו ל'שוק החופשי' כאילו היה מדובר לפחות בסדר קוסמי. למקרא הדברים, עלול הקורא ליפול בפח (שרבים בציבור אכן נופלים בו, מבלי משים) בהניחו כי היות שתחום התמחותו של הדובר הוא כלכלה, דבריו הם בגדר ידע אובייקטיבי שאין עליו עוררין. אך לא נדרשת קריאה ביקורתית במיוחד כדי לגלות כי קביעותיו הנחרצות של מואב ושיפוטיו את מערכת ההשכלה הגבוהה מבוססים על – איך לומר זאת בעדינות – אמיתות למחצה ועובדות שגויות.

כמקובל אצל מאמיני דת ההפרטה, גם הוא תולה את עיקר האחריות למצב האקדמיה באוטונומיה הניהולית של הסגל האקדמי ובשליטה המוחלטת שיש למוסדות ההשכלה הגבוהה בתקציבים הציבוריים שלהן ו'שוכח' להזכיר שמזה שנים אחדות המוסדות להשכלה גבוהה מנוהלים לפי מודל תאגידי, בידי ועדים מנהלים ו"נציגי ציבור", וכי למעשה, רמת השליטה של האוניברסיטאות בניהול הכספים המגיעים מתקציבי הממשלה ירדה בשנים אלה בהתמדה, כתוצאה מהחנק התקציבי שהאוצר השית עליהן (ושאליבא דמואב, לא היה ולא נברא!) והגברת תלותם בתרומות חיצוניות. אבל בכך לא די – מואב גם טוען שהאוניברסיטאות החליטו על דעת עצמן להגדיל את מספר הסטודנטים ואח"כ התלוננו שההשקעה פר סטודנט נמוכה מדי. מעניין. ומה באשר לקיצוץ במספר תקני המרצים  באוניבריסטאות והשפעתו על היחס בין מספר המרצים למספר הסטודנטים? הקיצוץ הזה היה, לדעת מואב, קטן מדי והפתרון שלו – צמצום מספר הסטודנטים. וכן הלאה וכן הלאה – תקצר היריעה מלמנות ולנתח כאן את כל הקביעות נטולות היסוד אך עתירות הרהב ששופעות מן הטקסט הזה. 

נסתפק איפוא בתגובה קצרה אחת שמתייחסת להיבט מסוים בדבריו של מואב. את ההערות להלן על דברי מואב כתב פרופ' יצחק (יאני) נבו מאוניברסיטת בן גוריון (ר"ל) ברשת הפורום הפנימית של אב"ג:

טעותו היסודית של פרופ' מואב היא שהוא איננו מזהה את תפקיד הקהילה האקדמית הרחבה, מרובת התפקידים והמשימות, בייצור, צבירה, פיתוח וביקורת של ידע.

מואב מודד את פעילות הקהילה האקדמית באמת מידה אחת, זו של קידום חזית הידע (אם כי לכך הוא משתמש בדירוגים פופוליסטיים חסרי ערך). לזה הוא קורא "מצוינות", וכל השאר "תת-רמה". אבל ידע מדעי נוצר בקהילה אקדמית, לא על ידי יחידים בלבד, מבריקים ככל שיהיו. ללא קהילה אקדמית תומכת, קולטת, מפרשת ומבקרת, הברקותיהם של העומדים בחזית הידע לא יובנו, לא ייקלטו, לא יצטברו, ובסופו של דבר גם לא יעמדו לביקורת ולא יפותחו הלאה. בקהילה כזאת לא כולם עומדים בחזית הידע, אבל אין פירושו של דבר שעבודתם היא "תת-רמה". עבודה זו היא חיונית לקידום המדעים ויש אמות מידה אחרות לאיכותה ול"מצויינותה". בשל עיוורון זה לתפקיד הקהילה האקדמית, מציע מואב להפקיד ישירות בידי מנגנוני השוק ה"חופשי" את תמרוצם הכלכלי של ה"מצויינים" העומדים בחזית הידע, ולפרק, למעשה, את הקהילה האקדמית ממנגנוניה המקצועיים האוטונומיים. את החשש האמיתי שבשוק "חופשי" מעין זה ייבלעו גם המצויינים-בעיניו לתוך שלטון תאגידים, שיכתיבו להם את "תוצאות" מחקריהם, הוא כנראה אינו נוטה לראות. אבל לתהליך זה יש כבר היום סימנים רבים. הקריקטורה שהוא מצייר של קהילה אקדמית הנשלטת בידי ועדי עובדים מסתירה מעיניו, ונועדה להסתיר מעינינו, אינטרסים חזקים הרבה יותר מאלה של העובדים בשליטה על המחקר המדעי ובהכוונתו לטובת קשרי הון-מדע.

השאלה אם מנגנוניה האוטונומיים של האקדמיה עובדים כיאות היא שאלה רצינית. כולנו מכירים, ואין טעם להכחיש, מקרים של מחקרים לא ראויים, קידומים בעייתיים, תופעות של 'שמור לי ואשמור לך' וכיוצא באלה. אבל הפתרון לכך הוא בחיזוק האוטונומיה האקדמית על מנת שתוכל להפעיל את מנגנוניה המקצועיים באורח אתי, חופשי ונטול מורא, לא בהשתלטות חיצונית, תאגידית או ממשלתית, על מנגנונים מקצועיים אלה, ועל הקהילה האקדמית המקיימת אותם. את הקהילה האקדמית ואת האתיקה המקצועית יש לבנות ולטפח; השתלחויות גסות ומאיימות מן הסוג שמשמיע מואב אינן הדרך לכך.

יאני נבו

בעיתון "כלכליסט" מאתמול, 6.9.2010, מפרסמת נעמה סיקולר כי ליאורה מרידור, יו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל-אביב, התפטרה על רקע לחצים מצד חבר הנאמנים של האוניברסיטה וחקירה שמנהל מבקר המדינה סביב שני מהלכים בעייתיים ביותר שהובילה מרידור מאז נכנסה לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של אוני' ת"א: הדחת נשיא האוניברסיטה ומכירת כל תיק ההשקעות של האוניברסיטה בניגוד להמלצת ועדת ההשקעות. להלן הכתבה מ"כלכליסט":

ליאורה מרידור התפטרה מתפקידה כיו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל-אביב, כך נודע ל"כלכליסט". מרידור כיהנה בתפקיד שנה וחצי בלבד, תקופה סוערת במיוחד לאוניברסיטה במהלכה הובילה מרידור מהלך שנוי במחלוקת של מכירת מלוא המניות ואגרות החוב מתיק ההשקעות של האוניברסיטה, בניגוד להמלצת חברי וועדת ההשקעות של המוסד האקדמאי.

מרידור גם חתומה על הדחת הנשיא הקודם של האוניברסיטה, פרופ' צבי גליל, ביחד עם יתר חברי הוועד המנהל של האוניברסיטה. על רקע שני המהלכים הללו נוצר סכסוך חריף בין הנהלת האוניברסיטה בראשות הוועד המנהל לבין חבר הנאמנים של האוניברסיטה הכולל תורמים משמעותיים שאיימו להפסיק לתרום למוסד. 

להמשך הכתבה…

חברי הפורום וקוראי הבלוג מוזמנים לשים לב במיוחד לנקודות הבאות שמשתמעות מהפרשות המוזכרות בכתבה: (1) העניינים שנחקרים כעת ע"י מבקר המדינה – הליכי הפיטורים של הנשיא לשעבר, פרופ' גליל, וחשש לניגוד אינטרסים בתפקוד חברים בוועד המנהל בקשר להחלטות על פרויקטים של בניה והשקעות של הוועד – מלמדים על הפירות הבאושים של הפרטת האקדמיה והפיכתה לעסק כלכלי שמנוהל ע"י בעלי הון ונציגיהם. לא פעם בעבר, הצבענו על העובדה שמודל ניהול האוניברסיטאות, שהונהג בהן עם יישום דוח מלץ לפני כשש שנים, ואיוש הוועדים המנהלים והעומדים בראשם בבעלי הון או שלוחיהם, המכונים בתואר המכובס "נציגי ציבור", הם צעדים הרסניים לאקדמיה. אך גילוי כה ברור ובוטה של טענה זו לא ראינו קודם לכן. הפרשיות באונ' ת"א בשנתיים האחרונות חושפות זאת לעין כל. (2) למרות שאפשר היה לחשוב שהתפטרות מרידור מלמדת על כך שיש במודל הניהולי מבית מדרשם של מתעשי האקדמיה, גם איזונים למגמה הרסנית זו, כלל לא בטוח שאכן זו המסקנה שיש להסיק מההתפטרות. מה שכן אפשר ללמוד ממנה הוא שהמאבקים שקובעים כעת מהלכים גורליים למוסד האקדמי (אונ' ת"א, במקרה הנדון) ומייצרים חוסר יציבות ואיומים כלכליים מתמשכים עליו, הם מאבקים בין בעלי אינטרסים כלכליים בלבד ואינם קשורים – לא לניהול תקין ולא לשיקולים אקדמיים. שהרי גם התפטרות מרידור נראית כצעד שאינו נובע מניהולה התקין של האוניברסיטה, אלא מלחציהם של התורמים. יתכן שבמקרה זה, התורמים מחבר הנאמנים מפעילים את לחצם מתוך דאגה כנה לגורל האוניברסיטה ודרך ניהולה, ולא רק דאגה להשקעותיהם הכלכליות. אך נותרת בעינה העובדה שהאונ' כיום חשופה יותר מבעבר ללחצים של תורמים, יהיו אשר יהיו מניעיהם (וכפי שכבר ראינו בפרשת האולטימטום של "אם תרצו" לנשיאת אונ' בן גוריון, לחצים כאלה עלולים להגיע מכיוונים בעיתיים ביותר לחוסנה האקדמי של האוניברסיטה), משום שהגב הציבורי שלה, הן התקציבי והן העקרוני – ההגנה על עצמאותה הניהולית-אקדמית – ניטל ממנה כתוצאה מתהליכי ההפרטה וההרעבה התקציבית של העשור האחרון.