(שביתת הסגל האקדמי הבכיר/ פרופ' נתן דסקל ופרופ' יוסי שילה
המאמר נשלח לדה מרקר ב-26 בדצמבר 2007 ונדחה)"האומנם מספקים מרצי האוניברסיטאות השובתים עתה עבודה נאותה?", שואל יעקב ברגמן

(TheMarker, 26.12.07) ועונה בשלילה. מדבריו משתמע, שארגוני הסגל האקדמי הבכיר שומרים מכל משמר על תנאי העסקה מפליגים של קבוצת עובדים, שתפוקתה ואיכות עבודתה ירודות, בייחוד כאשר משווים אותן לאלה של הסגל האקדמי באוניברסיטאות אמריקאיות.

הסגל השובת עתה מהוראה הינו מדעני אוניברסיטאות המחקר של ישראל, שעיקר זמנו מוקדש למחקר. ייאמר בברור: למרות שתנאי העבודה, תשתיות המחקר, גודל מענקי המחקר והשכר (כן, השכר…) של מדעני האקדמיה הישראלית ירודים לאין שיעור בהשוואה לאלה של עמיתיהם באוניברסיטת שדה ממוצעת בארה"ב (שלא לדבר על האוניברסיטאות האמריקאיות הגדולות), בראייה כוללת איכות מחקריהם הינה משובחת, ובמקרים רבים הם נמנים עם המובילים בתחומי מחקרם. זאת, למרות הקיצוצים ההרסניים בתקציב האוניברסיטאות בשנים האחרונות. העדויות לכך מצויות כולן בספרות המדעית. במאמר שכותרתו "ההשפעה המדעית של אומות", שהתפרסם בכתב העת היוקרתי "Nature" ב-2004 הושוו ארצות שונות על פי שיעור הציטוטים המדעיים ביחס לתוצר לנפש, ובמבחן זה נמצאה ישראל כמעט בראש הרשימה, מעל למרבית ארצות אירופה המערבית.

האומנם, יש "לפקח" על החוקרים כדי למנוע "ניצול לא נאות של מענקי המחקר, או אף לבטל את מענקי המחקר של חלק מהם? אין שחר לטענה מוזרה זו. מאמץ עצום מושקע ע"י החוקרים בכתיבת הבקשות למענקים, המוגשות לקרנות תחרותיות. מענקיהן של קרנות אלו ניתנים במשורה, ל-10-30% מהמבקשים בלבד, לאחר ביקורת מדעית קשוחה ומדוקדקת של מדענים בארץ ובעולם, שזהותם נשמרת בסוד. תהליך זה ("peer review") מצוי בבסיסם של שני תהליכי יסוד נוספים באקדמיה: פרסום מאמרים מדעיים ועלייה בסולם הדרגות האקדמי, ובכלל זה קבלת הקביעות, המוענקת לאחר מספר שנים של הישגים רצופים. כל אלה שלובים זה בזה, וכולם נסמכים על ביקורת עמיתים בלתי מתפשרת. אין שום קבוצת עובדים במשק, שהעסקתה וקידומה תלויים בביקורת אובייקטיבית אנונימית כזו. אכן, לחוקרים הזוכים במענקי מחקר מוענקות תוספות שכר, ששיעורן נקבע על פי חישוב מדוקדק, בהתאם למספר המענקים וגודלם. למעשה, בדרך זו כבר עתה ניתן לחוקרים השכר הדיפרנציאלי, שיש המייחלים לו כאל תרופת פלא, וזאת בדרך מוסכמת, המבוססת על הישגים מוכחים.

האומנם, חברי הסגל "אינם מקפידים על מילוי חובותיהם כלפי הסטודנטים"? למרות העלייה המבהילה במספר התלמידים לכיתה, שנבעה מקיצוץ מספר חברי הסגל מחד גיסא ומעלייה במספר הסטודנטים מאידך גיסא, מרבית חברי הסגל האקדמי מתמודדים בהצלחה עם תנאי ההוראה הבלתי אפשריים, ולראייה – תלמידים בעלי הישגים מגיעים אל מעבדות המחקר ואל המשרות הנחשקות בשוק החופשי לאחר לימודיהם באוניברסיטאות המחקר. ייתכן שמצויים בינינו כאלה, אשר ביצועיהם בהוראה הפרונטאלית טעונים שיפור. אולם, מנגנוני המשוב על האיכות של ההוראה, המופעלים הן ע"י האוניברסיטה והן ע"י אגודות הסטודנטים, אינם נותנים מנוח לחברי סגל אלה, ולצד זאת זוכים הטובים שבמורים לציונים לשבח הניתנים בפומבי.

אכן, החוקרים באוניברסיטאות האמריקאיות המובילות "אינם מתמקחים קיבוצית עם ההנהלה על שכר". יפה… אנו רוצים להציע, איפוא, את עסקת החבילה הבאה: נקבל את התשתיות, את תנאי ההוראה, את מענקי המחקר (הגדולים פי 5 ויותר ממענקינו) ואת השכר, שלהם זוכים עמיתינו באוניברסיטאות אמריקאיות, נפסיק להתמקח קיבוצית, והארץ תשקוט ארבעים שנה.

הכותבים הינם חברי סגל בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב

מזה חודשיים מושבתות, למעשה, האוניברסיטאות הישראליות. סיומה של השביתה נראה כעת רחוק מתמיד. מול תביעות וועדי העובדים שבמרכזן הסכמה על מנגנון שימנע את המשך שחיקת שכר המרצים מציג האוצר תביעה לפיטורי מרצים ולביטול הקביעות והחופש האקדמי לטובת עבודה על בסיס חוזים אישיים ושיסוע איש ברעהו בדרך ל"גמישות ניהולית", "יעילות" ועוד כיוצא באלה אמצעים להרס האוניברסיטאות. ההנהגה האקדמית של הקהילה, נשיאי האוניברסיטאות, ערקו, למעשה אל מחנה האויב והם משמשים בעיקר כעושי דברם של נערי האוצר. במציאות זו נותרו וועדי העובדים לבדם מול אתגר הרס ההשכלה הגבוהה בישראל. עם כל חשיבותו של המאבק הנוכחי, מיד עם סיום השביתה וועדי הסגלים באוניברסיטאות צריכים לשנות כיוון. עליהם להתניע מרד של אנשי האקדמיה באוניברסיטאות, כנגד ההנהגה הקיימת, בדרך לעיצובן-מחדש של האוניברסיטאות בישראל שלא על-פי חזון הקפיטליזם החזירי המבקש להפוך הכול לסחורה ולהפריט כל מה שזז. אין זה נכון להסתפק בתביעות מינימליסטיות להגנה על שכרנו בשעה שהבית בוער.

עוד היום המועצה המתאמת של ארגוני הסגל צריכה להניף את דגל האידיאה האקדמית. עליה להנהיג את הקהילה האקדמית לכבוש מחדש את עמדות ההנהגה באקדמיה, להקנות מחדש לקהילה האקדמית כבוד עצמי ואומץ להיות נאמנים לאידיאל האקדמי. את המרד יש להתניע באמצעות נציגים שיבחרו באופן ישיר וחופשי על-ידי הקהילות האקדמיות באוניברסיטאות, לקראת רפורמות מפליגות, שתהיינה נאמנות לאידיאה האקדמית, אך יחתרו גם ליחסים חדשים בתוך האוניברסיטה (עם הסטודנטים, הסגל המנהלי והסגל האקדמי הזוטר) ויתמודדו עם המציאות שמחוץ לאוניברסיטאות: קריסת מערכת החינוך העממי, מצבם העגום של המורים והביטויים האחרים של המציאות התרבותית בישראל. מרד בחוקי המשחק הניאו-ליברלי לקראת מהפכה באקדמיה הישראלית ראוי שיפרוץ מתוך המשבר הנוכחי. המשבר הנוכחי מאיר את ההתנוונות המתמשכת שהפכה לסמויה וזכתה מכולנו ללגיטימציה ולשיתוף פעולה. המשבר הנוכחי בחינוך הישראלי כולל גם אפשרויות חדשות ולא רק המשך הדעיכה וההתנוונות של החברה הישראלית בכלל והאקדמיה הישראלית, בפרט. מרד שכזה יכול וצריך לתת יד לפעולה משותפת עם הקהילה האקדמית העולמית לקראת מאבק אקדמי אוניברסאלי. המשבר בחינוך הישראלי אינו מייחד אותנו והוא כלל עולמי. הקהילה האקדמית הינה קבוצה אוניברסאלית מיוחדת, שבעידן הגלובליזציה יכולה וצריכה לשחק משחק כפול ולנצל את תהליכי הגלובליזציה דווקא להגנה על המימדים ההומניסטיים של קיומנו.

השביתה הנוכחית מוצדקת לחלוטין, אך היא סובלת מחולשה בסיסית בשל ההגדרה המינימליסטית של מטרותיה באופן שאינו מאתגר את הפילוסופיה והפוליטיקה של תיעוש ההשכלה הגבוהה, הפיכת הידע לסחורה והחוקר ליצרן הנהדף למלחמת קיום שבה משוסעים המלומדים זה בזה כדי "לעודד מצוינות". המאבק המקצועי בהגדרתו הרחבה יותר כולל תביעות נוספות, שהן עקרוניות וקשורות במימוש האידיאה האקדמית אך עדיין ניתנות לניסוח במסגרת הגדרה רחבה של המושג הגנה על תנאי העבודה: הגדלת מספר התקנים, דרישה להזרמה מסיבית של תקציבים לאוניברסיטאות שתקציביהם קוצצו בשנים האחרונות באופן עקבי ושיטתי ושינוי מדיניות לאומית העוינת את ההשכלה, האינטלקט והיצירתיות.

ועדיין אין זה מאוחר מדי. דווקא לאור אדישות האוצר להפסד הכלכלי האדיר של המדינה לאור השבתת האוניברסיטאות ודווקא מתוך חוסר האחריות של הפוליטיקאים הישראליים כלפי עתידו של המחקר ועתידה של היצירה החופשית בישראלית עשוי מתוך המאבק הנוכחי להתחולל שבר שיפתח אפשרויות חדשות. בתוך האוניברסיטאות עשוי מתוך השבר הזה להתחולל שינוי תודעתי בקהילה האקדמית עצמה. שינוי שכזה עשוי לחולל מאבק למען הערכים והאידיאלים האקדמיים שיכלול בחירתה של הנהגה חדשה, הנאמנה לאידיאה האקדמית, שתחליף את ראשי האוניברסיטאות ואת האידיאולוגיה הזרה לאקדמיה שבשנים האחרונות כבשה את השלטון באוניברסיטאות. מתוך המשבר יש לעשות למען גיבושו של מאבק כללי ועקרוני יותר; מאבק שיצור קואליציה שתחבר בין הסטודנטים, המרצים באוניברסיטאות, במכללות והמורים במערכת החינוך הכללית, לקראת שיתוף במערכה על עתיד החינוך בישראל הומניסטית ודמוקרטית יותר.

פרופ' אילן גור-זאב מלמד פילוסופיה של החינוך באוניברסיטת חיפה

(הבהרה: רשימה זו נכתבה על-ידי סטודנטית חברת הפורום להגנת ההשכלה הציבורית, ואין בה כדי להביע את עמדת הפורום. תגובות יתקבלו בברכה גדולה)

"אני סטודנטית סולידרית": בימים אלה מתנוסס כיתוב זה בגאון על גב חולצתי, אמנם במסגרת קמפיין הבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב, אך עם כל המשתמע מכך לגבי תמיכת חבריי ושלי במאבק המרצים לפיצוי על השחיקה בשכרם. עמדנו לצדכם למן יומו הראשון של הסמסטר המושבת חלקית זה השבוע העשירי, ואם יהיה צורך להדוף את צווי המניעה האלימים שבהם מבקשים כעת ראשי האוניברסיטאות לשבור את זכותכם הדמוקרטית לשבות, לא נהסס להיאזק לשערי הקמפוסים ולנעול אותם בשלשלאות ב-13 בינואר. ודווקא משום כך אני קוראת לכם, חברי הסגל הבכיר שעתיד ההשכלה הציבורית בישראל יקר ללבם – עצרו את המו"מ עם האוצר בטרם ימיט עליכם ועלינו הסכם כובל והרה אסון! סיימו היום את השביתה.

בשבועות האחרונים השתתפנו באינספור ישיבות לצד מתרגלינו ומרצינו. קיימנו הפגנות, ניסחנו נאומים, ויד ביד עם קומץ פעילי המרצים המתרחב והולך, לשמחתנו, הובלנו קו בלתי-מתפשר של הרחבת דרישות מאבקכם ליתר פגעי הקיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה. אנחנו רוצים לחזור ללמוד, כמובן, אך לנו ברור שיכולתם של המרצים להתפרנס באופן שיאפשר להם ללמד, להנחות ולחקור כראוי היא מן האינטרס המובהק שלנו, הסטודנטים.

ולכן, כשם שהתייצבתם מאחורינו במאבק הסטודנטים דאשתקד, כשבהיעדרותכם מהכיתות אפשרתם את מאבקנו הצודק – שנוהל בצורה כה כושלת – נגד ועדת שוחט להפרטת ההשכלה, מיהרנו להושיט לכם יד. כאז כן היום, איננו קונים את מתק השפתיים של ועד ראשי האוניברסיטאות, שבעזות מצח אשר עשויה לזכות כל אחד מהם בתואר "פקיד אוצר של כבוד", מתנאים בדאגה מעושה לגורל הסטודנטים. את השביתה שהם מנסים לשבור עכשיו, ממש כמו את שביתתנו אז, יכלו נשיאי האוניברסיטאות למנוע אילו ייצגו מול האוצר את האינטרס של המוסדות שבראשם הם עומדים, ונאבקו לצדכם ולצדנו במקום לחלות את פני הפריץ.

כך דווקא נהגו קודמיהם בתפקיד בשביתת המרצים הגדולה של 94', שהסתיימה בניצחון סוחף שיש הטוענים שהוא שגרם לאוצר להכריז מלחמת חורמה על ארגוני המרצים בסחיטה ובהרעבה תקציבית החל מ-2001. הפעם, זה לא המקרה. השבועות נוקפים, הלחץ גובר, ובשבוע הבא כבר תחלוף שביתתכם מעל רף 74 הימים שהציבה השביתה ההיא. וגרוע מכל: בשונה מאז, הפעם נתונה מערכת ההשכלה הגבוהה במשבר עמוק. אם לא תעצרו במועד את היו"ר שלכם, פרופ' צבי הכהן, הוא יחתום בקרוב בשמכם, בלי ספק, על הסכם שכר קיבוצי חדש שיהיה לא רק מעליב בתנאיו אלא אף יכבול אתכם בסעיפיו וימנע מכם להפעיל עיצומים בעתיד הנראה לעין. וכך תפקירו אותנו, הסטודנטים והמתרגלים, לבד במערכה להצלת האוניברסיטאות מן החנק התקציבי ולמען זכותנו ללמוד וללמד בכבוד.

"הסגל של היום זה לא מה שהיה פעם"

הזמנים ויחסי הכוחות השתנו מאז שנת 94' ביותר ממובן אחד. אתם, חברי הסגל הבכיר, בוודאי תדעו לספר טוב ממני על הפגנות הסטודנטים שנערכו אז נגד מאבקכם, בניסיון לשבור את שביתתכם. כמה מכם אף סיפרו לחבריי ולי כיצד במאבק הסטודנטים של 98' להפחתת שכר הלימוד, התייצבו אותם מרצים להפגין סולידריות עם תלמידיהם באוהל המחאה בירושלים ושם נתקלו, להפתעתם, בדחייה סטודנטיאלית של המחווה.

לטוב ולרע, כיום מצבנו שונה. למרבית הסטודנטים והמרצים ברור כעת שהמטרות הן משותפות, וכי הברית בין הצדדים חיונית ביותר להשגתן. באופן ברור וחד, זה הקול שנשמע ב"שטח". אלא שלרוע המזל, מאבק המרצים מציית לדינמיקה ההרסנית שמנעה את הצלחתם של שני מאבקי החינוך שקדמו לו: מאבק הסטודנטים ומאבק המורים העל-יסודיים, אחריו.

רבות נאמר על האופן שבו מכר אותנו "מנהיג" הסטודנטים ויו"ר התאחדות האגודות, איתיי שונשיין, כשחתם בסוף חודש מאי על הסכם הכניעה עם נציגי הממשלה. דבר דומה אירע למאבק המרהיב שניהלו המורים, ואשר הסתיים לפני כשבוע וחצי ברגע השיא הטרגי, כשרבע שעה לפני הצלצול של יום שבירת צווי המניעה הגדולה, פקו ברכיו של מנהיגם, רן ארז, שבגד אף הוא בפעילים בחותמו בשמם על הסכם מפוקפק. מצב המרצים חמור אף יותר, שכן הכהן, כך נדמה, איננו בדיוק בחור כארז… אך גם בראשכם עומד מנהיג שאיננו קשוב דיו ל"פעילי השטח", וכמוהו כארז וכשונשיין, לא יטרח "להוריד" את טיוטת ההסכם לדיון מקדים באסיפות ארגוני הוועדים שלכם בכל מוסד ומוסד.

וכך מרחף מעל ראשכם ההסכם המסתמן, שעל פי הצעות האוצר שהתפרסמו בתקשורת, יהיה גרוע בכל מובן, ואילו לכם לא יינתן אפילו פתחון פה בעניין. במובן הצר ביותר, קשה לראות כיצד יעמוד פרופ' הכהן בפני מכבש הלחצים שבו מנסים כעת לדרוס אותו, ולא יחתום על הסכם שכר שבו תקבלו רק פיצוי עלוב באחוזים בודדים – על אף שאתם טוענים, בצדק, ששכרכם נשחק בעשור האחרון בשיעור של 35 אחוזים. וגם פיצוי זה יימתח לאורך עשר שנים.

דרינק אחרון על סיפון הטיטאניק

מדאיג בהרבה הוא התנאי שמנסים לכפות עליכם במו"מ, הוא "אי-ההתנגדות לעיקרי מתווה שוחט", אותם סעיפים שיותירו אתכם מפוצלים בידי שכר דיפרנציאלי, יובילו לפיטורים של חלקכם – למרות התקנים, וכך נוכל למצוא אתכם בעוד עשור מהיום כארגון חלש ונרפה של פנסיונרים עשוקים, שאינם מסוגלים אפילו להתאגד למאבק על זכויות הפנסיה שלהם, שגם בהן, אין צורך לומר, שואפים לנגוס באוצר.

למדו מטעותנו, אנו שלא ידענו לעצור במועד את שביתת הסטודנטים ואיפשרנו למנהיגנו להיות מובל בידי הפחדות האוצר, עד שנשבר, בנתיב ידוע מראש שזגזג ממחטף למחטף, מהצעת הסכם גרועה לאחרת. למדו מטעות המורים, שנשבו אף הם במזימת האוצר לתמרן אותם למבוי סתום שממנו אפשר, כביכול, להיחלץ רק בהסכם של הרגע האחרון. דווקא לכם, המרצים, אין בעצם מה להפסיד: בתום כמעט 70 ימי שביתה, לא צברתם תמיכה ציבורית ולא עברתם, כציבור, תהליך פוליטי של ממש. את האוצר, כמונו, ובמידה פחותה יותר, כמו המורים, לא הזזתם במילימטר מעמדתו במו"מ. ולכן, לכם יהיה קל יותר לנהוג בתבונה.

מעל לכל, חתימה על הסכם שכר בלבד תהיה בגדר בגידה בנו, הסטודנטים והסגל הזוטר. צדק מי שהמשיל לפניי את מחאת המרצים על שחיקת שכרם לקריאת הנוסעים העשירים על סיפון הטיטאניק השוקעת, שבבגדי פאר נשענים על המעקה ומבקשים לברר בכעס היכן המשקאות שלהם.

אם ברגע הקריטי הזה, שבועות ספורים מתום הסמסטר וכשחרב צווי המניעה מונחת על צווארכם, אינכם יכולים להבטיח שהמו"מ שמתנהל בשמכם יכלול התנגדות לשאר הגזירות התקציביות, דאגו לעצור אותו. אם בנסיבות הקיימות בשטח כיום, לא נותר לנו אלא לעקוב באימה אחר ההתפתחויות שיובילו, בהכרח, לחתימה על הסכם מסרס ומזיק שיאסור עליכם למחות ולשבות למשך עשר השנים הבאות, אנא, גלו אחריות. קראו לפרופ' הכהן לנטוש את שולחן הדיונים, ושובו לכיתות. בזמן שנקנה באופן הזה תוכלו להשיב לכם את אמון הסטודנטים, ללכד את השורות ולהיערך למאבק כולל, משותף וסולידרי שיתחדש לפי לוח זמנים שייקבע על-ידינו, חברי הקהילה האקדמית, ולא בידי צווי מניעה.

עכשיו, כשאפשר להרים את הראש מהמיילים הרבים של חברי הפורום ולהתמקד בבלוג החדש, אני מבקשת לנסות לנסח את עמדתי בשאלות שעלו כאן סביב פרסום ההודעה הדחופה לעיתונות ביום חמישי בערב, ולקשור זאת להמשך הפעילות של הפורום.

ראשית, אני רוצה להפריד, לצורך הדיון, בין שני עניינים: (1) נסיונו של האוצר לכרוך הסכם עם המרצים על סיום השביתה בהסכמת המרצים לקבל את דוח שוחט, ו(2) גיבוש עמדה ביחס לתוכנו של דוח שוחט.

הסיבה שחשוב להפריד בין השניים היא שגם מי שנוטה להאמין שדוח שוחט מבשר את ראשית הגאולה צריך להתנגד בכל תוקף לנסיון של אנשי האוצר להכניס אותו בדלת האחורית למו"מ עם הסגל השובת. הנסיון הזה מבטא את ההשקפה שהשתרשה לה במסדרונות האוצר ואצל הממשלות המתחלפות בשנים האחרונות שלפיה האנשים שאת עיקר ימיהם מקדישים לעיסוק בחינוך, בין שזה חינוך יסודי, תיכוני או גבוה, האנשים שהמחקר האקדמי הוא מרכז חייהם ומומחיותם, אנשים אלה אינם רלבנטיים לניהול המוסדות האקדמיים ועיצוב אופיים של המחקר וההוראה בהם ואין גם כל צורך לקיים איתם דיון על השלב הבא של הרפורמות המבניות באוניברסיטאות, דהיינו יישום דוח שוחט, שיקבע לדורות את אופי האקדמיה הישראלית; אפשר פשוט לכפות עליהם את הדוח. הגישה הזו מקוממת לא רק בגלל אופייה הכוחני. היא גם מהווה הפרה בוטה של ההסכם שהושג בזמנו בין הסגל האקדמי לממשלה. למעט מי שתומכים ברעיון שתמשיך לשרור כאן דיקטטורה של כמה פקידי אוצר שמוכנים לעכב בשנים ספורות את הקריירה העסקית המזהירה שצפויה להם בשוק הפרטי לטובת עמדת כוח ביצועית שבמדינות מתוקנות מגיעים אליה רק באמצעות הליך דמוקרטי של בחירות כלליות, כל היתר אמורים להתנגד לכך בלי קשר לעמדתם ביחס לתוכנו של דוח שוחט.

השאלה השניה היא מה נאמר בדוח שוחט, מה יהיו השלכות יישומו על מערכת ההשכלה הגבוהה, איך אפשר לגבש דעה מושכלת בסוגיות אלה, ומתי ראוי לעשות זאת. אני מבקשת לראות בעמדות הכלולות בהודעה שהוצאנו לעיתונות , למרות ניסוחיה הפסקניים, ביטוי לראשיתו של לימוד ודיון מעמיקים של דוח שוחט. את אופיה של ההודעה אני נוטה לפרש במסגרת ההקשר של פרסומה: הודעה כזו חייבת להיות מעצם טבעה קצרה ופסקנית. ובמקרה זה, יש לה תפקיד נוסף, טקטי באופיו. פרסומה ואופי ניסוחיה אמורים להעביר מסר ברור לנציגי המרצים במו"מ ולא פחות חשוב מכך – לאנשי האוצר שמולם, שבשטח, בקהילה האקדמית ובעיקר בקרב המרצים השובתים יש התנגדות נחרצת לנסיון לבצע מחטף בעניין דוח שוחט. עמדה זו אמנם הייתה יכולה להיות ממוקדת רק בהתנגדות לעקרון של כפיית ההסכמה לדוח, בלי קשר לתוכנו. אבל, וזה אבל גדול שצריך עוד לדבר עליו (בהמשך), דיון ראשוני, יזום ומנומק אודות התכנים של שוחט מתבקש במסמך מהסוג הזה, אם אנחנו קובלים על השתקה ומניעת דיון ציבורי בנושא.

ועתה, לסוגיית הדיון המפורט בדוח שוחט. במסגרת התגובות של חברי הפורום על ההודעה לעיתונות נשמעה העמדה שהמרצים ישבו בחיבוק ידיים כל השנים האחרונות, כאשר יישום דוח מלץ שינה מעיקרו את ניהול האוניברסיטאות, והעביר אותו ללא אופוזיציה של ממש מידי הסנאט לידי ועדי מנהלים שבהם יושבים פוליטיקאים ואנשים עסקים, וכאשר הקיצוץ התקציבי ושאר ההחלטות של האוצר ועושי דברו בהנהלות האוניברסיטאות חוללו את המשבר שאנו עדים לו במערכת ההשכלה הגבוהה. לכן, ממשיך אותו טיעון, מה לנו כי נלין כעת על דוח שוחט ונתלה דווקא בו את כל התוצאות החמורות הללו. רק על עצמנו עלינו להלין. לטיעון זה יש לי עניין רב להתייחס, עוד לפני שמדברים על דוח שוחט עצמו. אני חשה הזדהות מסוימת עם הדברים. למען הדיוק, צריך לומר שהיו חברי סגל שבשום שלב לא השלימו ולא ישבו מהצד והתריעו מפני ההתפתחויות המסוכנות שאת תוצאותיהם אנחנו רואים כעת, חלקם חברים בפורום שלנו. אני לצערי לא הייתי ביניהם. אפשר להכנס לניתוחים מדוע לא. אך לא אעשה זאת, לא כאן, מכל מקום. העובדה היא שמשהו קרה בשביתה הנוכחית ואולי קצת קודם, בשביתת הסטודנטים, וברגע אחד להרבה מאד אנשים נפל האסימון. זו, מכל מקום, ההתרשמות שלי. הרבה אנשים ראו פתאום את ההקשר הרחב של השינויים שעוברים על האקדמיה, והבינו שכל התחושות המעיקות שמלוות אותם כמרצים או סטודנטים ביחס למתרחש בקמפוס ביום-יום הכי טריוויאלי ואפילו אישי שלהם, קשורות ישירות לתהליך ההרס השיטתי של האקדמיה. לי זה קרה מייד עם תחילת שביתת המרצים, כאשר נכנסתי לקמפוס בציפיה לא-מודעת שאמצא קמפוס שומם וגיליתי קמפוס שוקק חיים וסטודנטים שרצים לכיתות ומדברים ביניהם על "חור במערכת" שיש להם בגלל שיעור אחד שהם לקחו אצל מרצה שבמקרה שובת. פתאום המשמעות של קיומו של ציבור שלם של מרצים "מן החוץ", השם המכובס הזה למרצים שאינם אלא עובדי קבלן, שאינם יכולים להסתכן במאבק על שיפור מינימאלי של תנאי עבודתם, משמעות זו חבטה בפרצופי. פתאום נעשה לי ברור שגם ההתארגנות של המרצים התקניים שלהם (עדיין) מותר לשבות היא אימפוטנטית למדי ולא ירחק היום ולא יהיה ניתן לשקם עוד את שארית הסולידריות בין חלקי הקהילה האקדמית ולשמור על יושרה בסיסית שבלעדיה העיסוק במחקר והוראה אקדמיים אינם אלא כלי ריק.

אפשר, כמובן, להכות על חטא ולהצביע על מי ומה תרמו כל השנים הללו למצב הקשה שבו נתונה כעת ההשכלה הגבוהה, אבל לדעתי אם נעסוק בהכאה על חטא נבזבז זמן יקר ונוסיף חטא על פשע. ניתוח תרומתו של כל חלק בתהליך שהביא אותנו לתוצאה ההרסנית שבפניה אנו עומדים מוצדק בתנאי שהוא נעשה כדי להבין לאשורו את מה שעומד בפנינו כעת ומה צריך לעשות בקשר לכך. ומה שעומד בפנינו כעת הוא דוח שוחט, כל היתר הוא חלב שנשפך.

דוח שוחט הוא דוח מורכב. בפורום עלה כבר הרעיון שכדי להתמודד איתו ברצינות, עלינו ליצור קבוצת עבודה מקרב חברי הפורום שתלמד אותו ביסודיות, תיעזר בניתוחים השונים של הדוח שכבר קיימים (דוגמת נייר העמדה שהוגש להתאחדות הסטודנטים בשנה שעברה ואשר הפנינו אליו קודם), תערוך ניתוח מסודר שלו ותבנה הצעה חלופית. במילים אחרות, במקום לקחת מרכיבים בודדים ולהתייחס אליהם ללא ההקשר ובמקום הגישה שמניחה שדוח שוחט הוא נקודת המוצא לכל דיון, עלינו לעשות עבודה יסודית ולהשתמש בכלים שהם גם כלי העבודה שלנו כחוקרים בתחומים השונים: להציג את הנחות העבודה שלנו, לנתח את הנתונים, ולהציע מסקנות מבוססות וישימות. זהו בעצם המהלך שהיה צריך להיעשות מזמן ביוזמת בכירי הסגל האקדמי כדי להוביל רפורמה עצמית, מתוך תפיסה של אחריות למערכת האקדמית ולחברה שבתוכה היא פועלת. זה לא קרה וזו בלי ספק תעודת עניות. מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לנסות להתמודד עם האתגר הזה, ללמוד את דוח שוחט וניתוחיו ולנסות לחשוף את הציבור ואת מקבלי ההחלטות במערכת האקדמית והפוליטית למידע מבוסס על הדוח ומשמעויותיו ולחלופות אפשריות.

התחלנו ליצור אוסף של מאמרים שעוסקים בהבטים שונים של מצב ההשכלה הגבוהה והחינוך הציבורי בכלל, שיהווה מעין ספריה של הבלוג למטרה זו. אני מקוה שבקרוב נקיים דיון של חברי הפורום שירצו בכך על נושא זה ועל פעולות נוספות שנרצה ליזום כדי להתמודד עם מה שמחכה לנו מיד עם תום השביתה.